האם על הכל כדאי לסלוח?

פרוייקט המחילה הוא ארגון שמטרתו לאסוף ולפרסם סיפורי מחילה אמיתיים במטרה לעודד קורבנות להתבונן באפשרות לסלוח לאלו שפגעו בהם, אפשרות שלטענת יוזמי הפרויקט עתידה להיטיב עמם.
הפרויקט מביא בין השאר את סיפורה של ג'ודית טוי, שתורגם לעברית ופורסם באתר אלכסון. טוי, ששלושה מבני משפחתה נרצחו על ידי נער בן 19, מספרת כיצד תרגול של קשיבות (מיינדפולנס) ברוח הזן הבודהיסטית, סייעה לה לראות את הרוצח כנער ש"משהו השתבש בו נוראות". טוי טוענת שהצליחה לחוש ולהבין לרגע את הזעם הנוראי שהוביל אותו למעשה האיום שביצע. על התהליך שעברה היא כותבת בספרה "רצח כקריאה לאהבה" שיצא לאור בשנת 2011. טוי מתארת כיצד התהליך איפשר לה לוותר על הזעם ולחוש הקלה, מענה שגזר דינו החמור של הרוצח לא הצליח לספק.
הסיפורים באתר מציגים את הסליחה כמזור למצוקות הנפשיות שנגרמו בשל הכעס המתמשך על הפוגע. מעבר לזהירות שצריך לנקוט בעידוד לא מותאם ולא קשוב למחילה כזו, הסיפורים האלו מזמנים חשיבה מעמיקה בנוגע לכעס ולתפקידו בחוויה האנושית. טוי מספרת שאחיה, שילדיו הם אלו שנרצחו, אינו מוכן לדבר איתה. היא מסכמת את דבריה ואומרת שיש לה סבלנות. אך האם סבלנות היא מה שנדרש ממנה? מהי הקריאה שמהדהדת בכעסו של האח כלפיה? האם אין במחילה אוניברסלית ויתור על רגשות בסיסיים של הזדהות ושייכות, שעליהם מושתתת החיברות האנושית? איך יראה עולם שבו על הכל אפשר לסלוח?