פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שלוש רשימות על תערוכות קיץ חמות.

שלוש רשימות על תערוכות קיץ חמות.

רות נצר | 28/8/2016 | הרשמו כמנויים

1. עיבוד טראומה ביצירת אמנות


לגמרי במקרה (במקרה?) הזדמנתי, יום אחר יום, לשתי עבודות אמנות שהן מיצג וידאו, שעוסק בהתמודדות עם טראומה.
העבודה הראשונה שמוצגת בתערוכה 'משא דומה' ועוסקת בעיבוד זכרון בין דורי בבית האמנים בתל אביב עד 10.9 (אוצרת ורדה גנוסר), היא של הפסלת סופי יונגרייז, בת דור שני לשואה, שמעידה על עצמה שכל השנים היא חווה עצמה כאילו היתה שם. העבודה קרויה: העברה. כלומר, העברה בין דורית של השואה. במיצג רואים קטע סרט של גריפת האפר לכבשנים בשואה, ועל רקע הלהבות בוקעת ונעלמת שוב ושוב דמותה של האמנית עצמה, שלובשת שמלה אדומה כצבע האש. נראה שהיא עצמה נמצא שם, כקורבן השריפה, ומנסה שוב ושוב להמלט ולהנצל מתוכה ולא להיות בלועה בה. המיצג חוזר על עצמו שוב ושוב ללא התחלה וסוף, כשחזור חוויה פוסט-טראומטית כופיינית שאי אפשר להמלט ממנה והיא שבה ומתקיפה.

נזכרתי בשיר של דליה רביקוביץ ('הבגד') שמסתיים ב:

" מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת
אין עלי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת"

העבודה השניה היא של אפרת נתן, בתערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון ישראל, של 40 שנות יצירה שעוסקות כולן בתכני חייה כיוצאת קבוץ. אפרת נתן פרצה לתודעה בעבודה עוצמתית שהציגה בתערוכה 'לינה משותפת' בבית הלנה רובינשטיין בתל אביב, ב- 2005 : מבעד חלונות של חדר הילדים החשוך בלילה בקבוץ נשקפת מיטת ילד קטנה, שנמצאת שם לבדה, מוקפת כילה להגנה נגד יתושים. המיטה הלבנה בולטת ביתמותה ובדידותה. הילד איננו. כך נתן תעדה את המצוקה האלמת של הילדים שישנו לבדם בלינה המשותפת ללא הוריהם. המפגש שלי עם מיטת הכילה, בתערוכה ההיא, השיבה אותי לכאבי הבדידות בלינה המשותפת בילדותי בקבוץ.
בתערוכה הנוכחית במוזיאון תל אביב, מוצגת שוב אותה עבודה, והיא קרויה 'נוקטורנו'. בין שאר העבודות מוצגת עבודה נוספת שמתכתבת איתה: אותה מיטת ילד פעוט, עטופה כילה, בלילה ,לבדה. אלא שהפעם פורצת אש במיטה ומיצג הוידאו עוקב אחר התפשטות האש בהדרגה עד שהיא מכלה כמעט את כל המיטה.

ונזכרתי בשיר הערש ששרו לנו בקבוץ, שיר שפותח ב: "שכב בני שכב במנוחה, אל נא תבכה מרה" וממשיך ב: "בוערת הגורן בתל יוסף". ולא רק בתל-יוסף. גם שדות הקבוץ שגדלתי בו הוצתו שוב ושוב על ידי הערבים שמסביב.

נתן מספרת שעבודה זו מתייחסת לארוע בילדותה, כששומרת הלילה מילטה את כל הילדים ממיטותיהם בלילה בגלל שרפה שפרצה באחת המיטות והשאירה צלקות של הכוויות על פניה של אותה אשה. ארוע בלתי נשכח בחייה. את המיצג נתן מכנה 'פניקס', אולי כדי לומר שמי שנשרף קם לתחיה מאפרו כמו צפור הפניקס האגדית. גם כאן המיצג חוזר על עצמו שוב ושוב כמו חוויה פוסטראומטית שכופה עצמה שוב ושוב ושחייבים לבטא.

שתי העבודות, של יונגרייז ונתן, משתמשות במיצג וידאו שמאפשר את החוויה החיה. בשתי העבודות העוצמה הטראומטית מבוטאת באש ממשית. מיצג הוידאו החוזר על עצמו משמש עבורנו ועבור האמנית כריטואל טקסי.
מאפייני הריטואל: הוא מכיל, מארגן, מבנה ומתחם את החוויה בגבולות של זמן ומקום, יוצר הגנות כנגד כוחות הרוע, ויוצר השבעות של ריפוי. המיצג כריטואל משמש לשחזור החוויה הכופיינית, ובו בזמן מנסה להיות ריטואל ריפוי שעוסק בשחזור מכוון כדי לא להיות קורבן החוויה אלא לשלוט בה ולפוגג בהדרגה את כוחה על ידי התעוד החוזר ונשנה, כמו שמקובל היום בטפולים בפוסט-טראומה.

שתי העבודות מזעזעות ומרגשות. הן עוסקות בחוויה אישית של האמנית, שגם מתכתבת עם חוויות קולקטיביות של הדור. שתי קצוות של חוויות בני הארץ.
האם זה מקרה שנשים הן אלה שמרשות לעצמן לבטא עוצמה רגשית גלויה כזו? לפני מאה שנים היו טוענים כנגד עבודות נשיות כאלה שהן "היסטריות" והיו שורפים אותן כמכשפות באש שהן עצמן העלו. היום נדבר על האומץ הנשי לבטא באופן ישיר את העוצמה של הכוחות הראשוניים המאיימים עלינו בעולם ובתוכנו.

2. המלבוש והגופיה

מוטיב מרכזי בעבודותיה של אפרת נתן בתערוכה הרטרוספקטיבית העכשוית שלה במוזיאון ישראל, היא הגופיה הלבנה, גופית עבודה של החלוצים. את הגופיה היא ממלכדת בתוך מסגרות, חוזרת אליה שוב ושוב, כששורת גופיות מונחת על שורת מגבי רצפה הפוכים על הקיר באלכסון, כקולבים שהם גם מתקני צליבה מאולתרים, כשהן משמשות כדגל, כשהן הולכות ונקרעות ומתפוררות לפרורים צפים בחלל.
הגופיה מייצגת בעיני את הבגד הפשוט של חזון העבודה החלוצי, הבגד הקולקטיבי שמסמל את החזון הקולקטיבי. קרעי הגופיה הם קרעי החזון הציוני-החלוצי עם התפוררות הקבוץ של פעם וערכיו. הגופיה המתכלה ומתפוררת היא גם כילת מיטת התינוק שנשרפת ומתכלה במיצג 'פניקס'.

הגופיה המתכלה ומתפוררת מזכירה לי את הטליתות בספורי עגנון שהולכות ונפגמות או נפגמת האפשרות להשתמש בהן, ואת המלבוש שהחייט העגנוני חייב לתקן (בספור 'המלבוש') והוא מזניח עד שהוא מתלכלך והמלבוש עם החייט טובעים בנהר. המלבוש במקורות היהודיים הוא מלבוש שנוצר ממצוות ומעשים טובים שעושה האדם בחייו והוא המלבוש עבורו לעולם הבא. עגנון מקונן על המלבוש שאין לו תיקון ותקנה, כפי שגם הטלית שפרושה על עם ישראל נפגמה. תקון המלבוש העגנוני נועד לתקן את נשמת עם ישראל. הגופיה שנתפוררה אצל אפרת נתן אמורה היתה להיות טלית המלבוש של חלוצי ארץ ישראל, שהם היורשים של אנשי העיירות של עגנון בגולה המתפוררת.
המלבוש, הטלית והגופיה אינם בבחינת בגד חיצוני להתנאות בו ולכסות את פנימיותנו, אלא הם ביטוי ערכי לנשמת היחיד שמזוהה עם נשמת האומה. לכן הפגימה וההתפוררות שלהם מעציבה.
התערוכה היא מצבת זכרון לחלוציות וגם קינה מאופקת.
עבודותיה של אפרת נתן מכמירות לב.


3. השיבה אל הציור הריאליסטי ואל העמק - אלי שמיר במוזיאון חיפה


תערוכה של אנשי העמק של אלי שמיר ממוקמת בסיומה של שורת תערוכות פוסטמודרניסטיות ובניגוד לה. היא מוצבת, כדברי האוצרים כמענה לדלות החומר, לניכור המופשט והמפורק של הפוסטמודרניזם.
הפוסטמודרניזם שולל את התאוריות, המיתוסים ותורות העל שמחפשות את השלמות ואת המשמעות. הוא מגיע אל קצה הדרך שהוא מבוי סתום, וממנו שב ועולה החיפוש אחר חזון, מיתוס, וקירבה אנושית. תערוכה באולם שמוליך אל האולם של שמיר עוסקת ב'כמיהה למיתוס'. אוצרי התערוכות רואים בציור הריאליסטי של שמיר את המענה לחיפוש הזה.
שמיר שב אל הציור האמיתי, דהיינו אל הציור הריאליסטי ואל ציור אנשים. הוא גם שב לגור בביתו בעמק. הוא מצייר מציאות ממשית ומבלי משים הוא חי את המיתוס הציוני.

באולם מרובע ולא גדול, תלויות חמש עבודות גדולות ממדים. שלוש עבודות מכסות כל אחת קיר שלם. בכולן נצבים אנשים, בתוך חיי היומיום, על רקע המושב כפר יהושע, מקום לידתו ומגוריו של הצייר. הרקע הוא בתי המושב, האדמה, השדות, העבודה החקלאית, החורשה, העצים, הרפת, העזים והחמור – זה מצע החיים שהוא בלתי נפרד מאנשיו. האנשים שייכים למושב ולאדמה. הם שייכים למקום והם המקום.
האולם עצמו, ברבוע הסימטרי שלו, כמקום מתוחם מקודש בורא עולם, והוא עצמו מקום ("טמנוס").

הצופה העומד באמצע חש מוגן, מוקף, מוכל – באנשי העמק, אנשי עבודה, שמעוגנים במסורת החלוצית.
פני האנשים לחזית , אל הצייר, כמו אל הצופה, כעומדים במכוון נוכח המתבונן בהם ומביטים בו. מתרחשת מערכת של מבטים הדדיים בין מבט הצופה לבין המבטים מהקירות אל הצופה העומד במרכז האולם, מוקף באנשי העמק כשומרי הראש שלו. מתקיימת כאן חוויה מיוחדת במינה של הצופה מוקף באנשים שמביטים בו בשלוה ובאורך רוח, כשמתוך הפשטות היומיומית הם מנכיחים עצמם, ומקרינים שייכות ואחווה אנושית.

באחד הציורים הגדולים, ליד קבוצת האנשים, בצד, מצד שמאל, מצויר הצייר עצמו עומד ליד כן הציור, כמו שאר האנשים בציור פניו אל הצופה שהוא כביכול מצייר ברגע זה. את כל הקיר ממול מכסה הציור הגדול ביותר, העוצמתי ביותר, שקשה להסיר ממנו את המבט: במרכז הציור, ממלאים את רוב שטח הבד, עומדים שמיר ואביו זה ליד זה, כשני עמודי תיכון, על רקע הרפת והמרחב החקלאי; עמידה יציבה, בטוחה, וממשית. אותו גודל ומבנה גוף רחב ומוצק, אותה שפת גוף, אותו בגד של עובד האדמה, אותם נעלי עבודה; עובדי העמק המאופקים, המחויבים, המעוגנים באדמה, בַּמָקום, נוכחים אלינו במלואם. ידיהם מסוקסות כמו האדמה.

בניגוד לאפרת נתן, עליה כתבתי ברשימה הקודמת, שהיא עוזבת קבוץ, שמתארת את התפוררות החלוציות בשפה דלת חומר מושגית ומנוכרת, שהמיתוס שלה שבור, אצל שמיר העמק חי ובועט, כאילו לא עבר כל זעזועי קיום, ווודאותו מובטחת.

ציוריו משיבים אותי אל ניחוח האדמה של עמק מכורתי.
אני מוקפת בתמונות העמק שעוטפות אותי ומתבוננות בי.
מרגישה שאני נמצאת במקום.
שחזרתי הביתה.




עוד בבלוג של רות נצר

במפגש שירי תפילה, על הדשא, בערב קייצי, מוקפים ריחות ותנועת עצים, כשמתבקשים לשיר את 'ברכת כהנים' בהתכוונות...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סילביה איילוןסילביה איילון5/9/2016

מרגש..........ממש חשוב!!! תודה רבה!!!!! [ל"ת].