עד כמה מרפאת הפסיכואנליזה
אסתר פלד | 6/8/2016 | הרשמו כמנויים
חבר ממש טוב, ממש ממש טוב, חלה בסרטן.
הוא חלה בסרטן לאחרונה, בסרטן מהיותר קלים, אבל בכל זאת סרטן. החבר הזה היה בפסיכואנליזה הרבה שנים, והיה בפסיכואנליזה [כמטופל] הרבה שנים מתוך הקפדה, מתוך הקפדה על הבריאות, ממש כפי שאנשים אחרים מקפידים על המזון שלהם ועל פעילות גופנית. כלומר, הנחת היסוד שלו היתה שהוא צריך להיות בטיפול פסיכואנליטי, וזאת מגיל צעיר, משום שהוא בילדותו היה חשוף לסיכונים נפשיים אלה ואחרים, ועל כן עליו להישמר לנפשו, לשמור על נפשו. הוא, כאמור, עשה זאת בהקפדה ובמסירות שנים רבות.
אביו של החבר הזה שלי נפטר מסרטן כשהיה בדיוק בגילו של החבר שלי היום. כלומר, החבר הזה חלה בסרטן בגיל שבו אביו נפטר מסרטן.
החבר הזה אומר לי: "הייתי אז בטיפול, אז ובשנים שאחרי מותו של אבי, הייתי בטיפול פסיכואנליטי. איך זה שזה בכל זאת קרה?"
והשאלה הזאת היא מה שנקרא "שאלת מליון הדולאר", כי התשובה עליה משקפת באופן מדוייק את עמדתו של כל פסיכותרפיסט, ודאי מי שעוסק בפסיכואנליזה, באשר לכמה שאלות גורליות, אמנם נצחיות, כגון שאלת גוף-נפש, ומצד אחר, שאלת ה"כיצד מרפאת הפסיכואנליזה", כשה"כיצד" הזה הוא קצת לוקסוס יחסית לשאלה של החבר שלי, כי השאלה בעצם היא לא "כיצד, אלא "עד כמה".
זה, כי אנחנו יוצאים מנק. הנחה שזה שהחבר הזה חלה בסרטן בדיוק במועד שבו חלה אביו ומת, זה לא מקרי. אנחנו, העוסקים במחשבה על אודות הנפש, לא יכולים להימנע מהנחת האי-מקריות, מפני שהנחת הלא מודע היא הנחה נגדית לאי מקריות [מה שנקרא "הדטרמיניזם הפסיכי" של פרויד], הנחה נגדית בהכרח, מנוגדת, הופכית. הנחת הלא מודע אומרת שמה שנראה מקרי הוא לא מקרי. הוא נראה מקרי כי הוא מוסווה היטב, אבל הוא לא מקרי, כי באופן לא מודע הנפש משתמשת בכל מיני עזרים, כמו למשל הגוף, כדי לבטא את מה שאינה יודעת שהיא רוצה לבטא. ולכן, אם היא יודעת מה היא רוצה לבטא, וזה מה שלמענו הולכים לטיפול, כדי לדעת מה בעצם הנפש פוחדת אבל רוצה לבטא, היא לא תיזקק לכל מיני עזרים, כמו למשל הגוף, כדי לבטא את זה. לכן אנחנו חושבים על סימפטום פסיכוסומטי, על סימפטום בכלל. אנחנו חושבים שמתחת לסימפטום יש אמת נפשית ושאם נדע את האמת הנפשית נוכל לוותר על הסימפטום.
במילים אחרות החבר שלי, אחרי שנים בפסיכואנליזה, ממשיך לחשוב על הסרטן שלו כמו על סימפטום, שהטיפול הפסיכואנליטי שלו אמור היה לסייע לו לוותר עליו לטובת איזו אמת נפשית שלדעת אותה פירושו לא להזדקק לסימפטום.
תגידו לי, די כבר עם פרויד, מזמן עזבנו את פרויד, וכל זה. לא קונה. מה אתם עושים בקליניקה אם לא עוזרים לאנשים לדעת את האמת הנפשית שלהם כדי שיוכלו להיות פחות סימפטומטים ויותר מלאי חיים? תגידו לי, בסדר, נכון, אבל לא הכול נפשי, את יודעת, יש גוף, יש גנטיקה. אבל התשובה הזאת היא פשטנית, ולא רק שהיא פשטנית, היא מסוכנת, מסוכנת כי היא משאירה תמיד רווח שבו יכולה להסתנן תבוסתנות או אחריות חלקית, כלומר, ברגע שקורה למטופל משהו שמביך אותנו שהוא קרה נוכל להגיד, טוב, אבל יש גנטיקה, לא? יש גוף, לא? והגוף הלא אינו כפוף להליך הפסיכואנליטי?
לא, לא. זה לא יעזור. השאלה של החבר הזה שלי היא בודאי לגיטימית, והיא אפילו לא נאיבית, למרות שבמבט ראשון היא נראית נאיבית. הוא, כאילו, צריך להכיר בגבולות של מה שטיפול יכול לתת לאנשים [אם אנחנו נמנעים מראש מהמחשבה שהוא פשוט היה בטיפול לא טוב, ורצוי מאד שנימנע מזה כי משם נגיע לשלילת רישיון של כולנו]. אז אם כך מהם הגבולות של מה שטיפול [טוב] יכול לתת לאנשים? הכול חוץ מגנטיקה? להגיד בהקשר הזה "יש גנטיקה" פירושו לפטור את עצמנו מדיון יותר רציני. זאת מכיוון שלהגיד "יש גנטיקה" פירושו לדחוק את הדטרמיניזם החוצה מגבולות הנפש אל תוך הגוף, כלומר, להגיד "לנו יש אחריות או אפםילו אחריות חלקית על נפש, אבל הגוף הוא לא באחריותינו אלא באחריות הטבע, או אלוהים", מה שזה לא יהיה שברא את הגנטיקה. לדחוק את הדטרמיניזם החוצה מן הנפש, אם זאת התשובה לדטרמיניזם הפסיכי של פרויד, להצהיר על דטרמיניזם פיזי במקום הפסיכי, זה, תסלחו לי, הפיתרון הכי אידיוטי שיכול להיות. ולא רק אידיוטי, במובן מסוים זה בדיוק מה שקורה עם סימפטומים, שדוחקים את הכאב אל הגוף. זה הסימפטום של התרבות שלנו, זה שהכול בגוף, כולל הפרעות ריכוז. הכול "גנטי", כלומר, רשום מראש, זה דטרמיניזם מוחלט, רק מטריאליסטי.
זאת אומרת, לעשות פיצול גוף נפש כדי להגיד "איך טיפול יכול להתמודד עם גנטיקה, או אפילו עם סרטן, מה פתאום", זה פיתרון תבוסתני. לא אחד ולא שניים [בלשון המעטה] מתוכינו סבורים, אני מאמינה, שיש קשר בין מחלות לבין מצב נפשי, ואפילו לא אמרתי "קשר סיבתי". אז עם מה אנחנו נשארים? עם "עמדה נפשית" מול החיים? כלומר, עם היכולת לקחת את זה קצת יותר טוב, את זה שיש לך סרטן?
אולי כן. אבל אם אלה גבולות הפסיכואנליזה, כדאי להכיר בזה. זה מכריח צניעות, כמעט הייתי אומרת, צניעות איומה. ואני לא בטוחה עדיין שזה כל מה שיש לפסיכואנליזה לתת.
אפשר לנסח את זה אחרת: פסיכואנליזה לא מתמודדת עם לידה ומוות אלא עם מה שביניהם. זה לא נכון, כמובן, פשוט כי זה תיאור לא נכון של הרצף. אין "מה שביניהם".
ויש עוד נתון שאני רוצה להוסיף, שאולי יש לו איזו משמעות בהקשר הזה, של חיים ומוות. מורי זן, הם בדרך כלל חיים חיים מאד ארוכים, 90, 100, כאלה מספרים. זאת עובדה לא גנטית, נראה לי.
כלומר, יש ממש קשר בין הגוף לנפש, קשר שקשה להכריע נגדו, למרות כל הגנטיקה העצומה הזאת שהאוניבסיטאות מעמידות לרשותה מליארדי דולארים והרבה מאד כבוד. יש איזשהו קשר, אני חושבת שהקשר הוא גדול יותר מכל גנטיקה, אבל אולי אני טועה. אני חושבת, זה דומה במשהו למה שביון חושב, שאנחנו פשוט עדיין לא מספיק טובים, ולכן החבר שלי חלה בסרטן. אנחנו לא מספיק טובים, למרות הכול. לזה אני מתכוונת ב"צניעות איומה".
