תזכורת לחג שבועות

רות נצר | 11/6/2016 | הרשמו כמנויים

הנה תזכורת לשתי רשימות על שבועות שכתבתי כאן בבלוג בשנים קודמות:

http://www.hebpsy.net/b...t.asp?id=672

http://www.hebpsy.net/b....asp?id=1359

אביא כאן פיתוח והרחבה של דברים שקצת מהם נכתבו ברשימה הקודמת:

דמותה של רות מושכת אותי מקדמת דנא. להבין את רות, פרושו בשבילי ללמוד משמעויות שהיו שם מלכתחילה ופעלו מתוך ההעלם על הנפש מבלי דעת.

מסופר על אנשי בית לחם: ותהום כל העיר – "הזאת נעמי"?

ובועז שואל את נעריו: "למי הנערה הזאת"?

כדי להכיר את הנכרי צריך לשאול מי הוא, מהי מהותו.

השאלות האלה מקדימות את השאלה המרכזית אל רות, שהיא הגבורה המרכזית: "מי את"?

בועז שואל את רות – "מי את". כשהיא שבה הביתה בבוקר – "ותבוא אל חמותה" - נעמי שואלת אותה – "מי את". זו לא שאלה של תום או של חשדנות אלא זו שאלה שמבקשת להכיר במורכבות ובמסתורין של הדמות. גם אני שואלת – מי את רות.

התמיהה הסקרנית הזו נוכח הבלתי מוכר היא מבורכת. אם כי לעתים הנוכרי, הלא מוכר הוא גם מפחיד – כמו שבועז מתחלחל וילפת.

יצחק שואל את יעקב שבא אליו מחופש כעשיו – מי אתה בני! אבל הוא לא מצליח לזהות אותו ומקבל את טענת יעקב שהוא עשיו. עבד אברהם שואל על רבקה – "בת מי את."

השאלה "מי את" לרות - אינה שאלה למי שהתחפשה, כמו לאה ותמר. אלא למי שמופיעה בחשכה, באופן בלתי צפוי, ומהותה עלומה.

יעקב לא שאל את לאה – מי את. גם יהודה לא שאל את תמר. השאלה – מי את – היא שאלה שראוי שנשאל תמיד את הנשמה, שמלובשת כאשה. כמו השכינה. כשואלים את הנשמה מי את – רק אז יש סיכוי שהיא תהפך מנוכריה למוכרת. אבל תמיד ישאר הסוד – מי את.

מענינת הקבלה מקראית נוספת: כשאליהו עומד להלקח ואלישע מסרב להפרד ממנו, ושלוש פעמים באותו פרק אליהו אומר לו "שב נא פה" ואלישע אומר לו: "חי ה' וחי נפשך אם אעזבך" (מלכים ב') ואלישע ממשיך ללוות את אליהו עד לרגע הלקחו השמימה. – זו הקבלה לסרוב של רות לעזוב את נעמי: "אל תפגעי בי לעזבך...כה יעשה אדוני לי וכה יוסיף".

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

הדיאלוג בין נעמי ורות הוא אם כך גירסה נשית של אלישע ואליהו. הדיאדה של יחסי אב-בן (הרי אלישע מתייחס אליו כאב – "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו") מקבלת השלמה על ידי הדיאדה של יחסי בת ואם בין רות ונעמי.

אצל שניהם הסרוב לעזוב מתקשר במשמעות של מעשה דתי-רוחני שמאוזכר בו שם אלוהים. מעין שבועה – חי ה', כה יוסיף לי ה'.

ההדהוד הזה מעניק הדהוד רוחני לסרוב של רות לעזוב את נעמי. הרוחניות של רות היא במעשה האנושי.

אסוציאציה נוספת – על יעקב נאמר – "ויפגע במקום וילן שם". כלומר, במקום שרק אחר כך התברר לו שהוא מקום של אלוהים. ורות אומרת – אל תפגעי בי לעזבך" ובהמשך – "באשר תליני אלין" ובעז אומר לה – "ליני כאן הלילה".

אלה אסוציאציות שמעניקות הרגשה שמעבר לספור הגלוי יש ספור סמוי של קדושה אשר מחזק את התחושה שהשאלה שרות נשאלת – 'מי את' היא רבת משמעות ורבדים.

למרות שרות היא כביכול דמות פשוטה וברורה בכל מעשיה, נגלה בה את המורכבות האנושית והנשית.

המורכבות מופיעה ביחס שבין הנוכרי והמוכר - שהם כפל פניו של אותו שורש. רות נוכריה ואנו, ביחד עם בועז, עוברים תהליך של הכרות עמה. אותו כפל פנים של נוכרי ומוכר מצויה גם בשורש: גר. רות הגֵרה באה לגור-להתגורר בבית לחם. המלה גר מציינת את שונותו של הגר בעוד ההתגוררות היא השייכות.

כתוב גם: "ולנעמי מוֹדע לאישה", "הלא בועז מודעתנו אשר היית עם נערותיו" ,"וידעת את המקום אשר ישכב שם" – חוזר כאן שורש של ידיעה, והידיעה היא ההכרות. בועז הוא המוֹדע – מלכתחילה הוא בעל היכולת להיות מוֹדע-מוּדע, בעל ידיעה פנימית שיכול להכיר את המהות האמיתית של רות מבעד לנוכריותה. ובו בזמן להכיר את המהות הזו בתוכו ולעשותה מוכרת לו. את מהות הנשיות ואת מהות החסד שלה. ואמנם רואים בהתנהגותו כלפיה מההתחלה מהות של חסד כשהוא מציע לה להיות בשדה שלו ועם נערותיו "וצמית ושתית והלכת אל הכלים אשר ישאבון הנערים". ומציע לה לאכול איתם והוא צובט לה קלי וגם אומר לנעריו לא להכלימה ולתת לה עוד עומרים ללקט.

אנחנו לומדים שחשוב לדעת ולהכיר עצמנו דרך הנכרי. דרך מה שהיה עד כה נוכרי וגר בנו ולא הכרנו. מה שהיה מחוץ לגבולות התודעה. לא מודע לתודעה, דרך ההכרות עם הנוכרי לאפשר לגר להתגורר בתוכנו. להפוך את המנוכר למוכר, את הנידח למקובל.

גם אני חייתי רוב הזמן בילדותי, בצאתנו מהקבוץ, כגרה ונוכריה. זו הסיבה כנראה שתמיד אהבתי את ספורה של רות שמלכתחילה היא גרה ונוכריה ועוברת תהליך של הכרה וקבלה והתקבלות במלוא ערכה הנובע ממנה ולא ממוצאה.

רות המואביה באה כאורחת גֵרה נכריה, בועז מקבל אותה בהכנסת האורחים שלו, ללקט בין נערותיו, ולגאול אותה. המשימה שלנו היא לדעת לקבל את האורח. כמו מתן תורה שהיא הידע החדש שניתן לנו, שמתקיים בשבועות, כל שנה מחדש, כך קבלת הגר בנפשנו היא קבלת המתן שהוענק לנו, שבהתחלה נחווה כגר ונוכרי, לקבל אותו בהכנסת אורחים. זה התהליך של הטמעת החדש המתארח בנו. גם זו הכרת הנוכרי, והפיכת הנוכרי למוכר. וכך קבלת האדם שהוא הנוכרי מהדהדת את קבלת תורה, וקבלת תורה מהדהדת את קבלת הנוכרי.