״אני עובר בכיסיכם ומחפש אחר הנחבא שם״ - פרידה מהמשורר ישראל אלירז

שפיות זמנית | 24/3/2016 | 4,201 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

״מה היה אחרכך? כמה זמן
זה אחרכך? לאט מתחילים
להתבהר פרטים מרגע אחד
שהוא לגמרי נצחי״
כך נפתח הספר ״מה היה אחרכך״, אחד לפני האחרון שפירסם ישראל אלירז לפני כשנה בהיותו בן 78. ספרו האחרון יצא לאור בינואר של שנה זו, חודשיים לפני שהיה אמור לחגוג את יום הולדתו השמונים. אך הוא נפטר השבוע יום לפני תאריך זה. וכבר חסר המבט שלו על העולם הזה. אם היה כותב על זה כעת, אולי היה מנסה לפענח מה הוא הדבר שחסר. מסתכל על הספרים שהשאיר כמו על תצלום הילדות שהתבונן בו ב״מה היה אחרכך״. על כל האובייקטים הממשיים בהם כמו הילד והאב וידית הדלת והמילים והאותיות המנוקדות, ועל המרווחים הבלתי נראים שמביטים עליו בחזרה. שלא פעם הוא תיאר איך הוא ממלא אותם כמו כיס. ואחרכך מרוקן אותו לגלות בפליאה מה היה בתוכו כל הזמן.
ספרי השירה של אלירז הם כולם הזמנה להתבוננות. התבוננות יחד איתו על האובייקטים שישנם, שמובילים לעתים קרובות למי שאינם, ועל הריק שמוביל להכרה במה שישנו. אי-אפשר לקרוא אותו ולהישאר מחוץ להתבוננות הזו. אפשר להתחיל בעדינות, להרגיש כאילו מסכימים להתלוות אליו למסע ההתבוננות הפנימי שלו. אבל עם הזמן המבט של אלירז מופנה גם לתמונות של מי שקורא בו. והשפה הייחודית בה הוא מצליח לתאר באותה מידה של דיוק את מה שהוא רואה ומה שנעדר ממבטו, מתחילה לנסח גם את חוויות היש והאין של מי שקורא אותה. ייתכן שגם מידה מסוימת של מודעות לכך הובילה אותו לכתוב ב״מה היה אחרכך״: לא הסמכתם אותי לדבר בשמכם / אבל אני עובר בכיסיכם // ומחפש אחר הנחבא שם.
טוב שאפשר עוד להמשיך להסמיך אותו לחפש בכיסינו למרות שגם חסרונו נכנס אליהם כעת.
יהי זכרו ברוך.