לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הרהורים על פרשת השבוע: פרשת בא. 2016

הרהורים על פרשת השבוע: פרשת בא. 2016

רות נצר | 17/1/2016 | הרשמו כמנויים


דברים שאמרתי במפגש בבית הכנסת ב'פסטיבל שירה במדבר' בשדה הבוקר:

קשה לקבל את מכות מצרים. אבל גם עלינו החיים מפילים מכות. אני שואלת: איך נבין את המכות האלה?

אֲבָל הֲבִינֵנוּ גַּם
אֶת שְׂפָתְךָ הַנַּעֲלָמָה
בַּחֲרוּלִים בַּדַּרְדָּרִים
בַּסְּדָקִים בַּפְּעָרִים
בְּדָם בְּחֹלִי
בָּרֹעַ הַסּוֹעֵר
כִּמְחוֹל עִוְעִים

סיום ספר דברים עוסק בגדולת משה שעשה מופתים ואותות במצרים: לא בהבאתו את לוחות הברית ולא בהנהגתו את העם במדבר אלא את האותות במצרים עליהן הפרשה הזו מדברת. ובסיום הפרשה יש ציווי גורף של זכרון מכות מצרים שמציינים אותו על ידי טקסי הפסח ופדיון הבן. האל אומר על מעשיו במכות מצרים ועל פדיון הבן:: והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים". פסוק נוסף בפרק זה אומר: "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים".
– חוזק היד של האל יהיה כתוב על יד האדם. וזה כאזכור תמצית האמונה שכתובה בתפילין שטרם צוּווּ עליו. ואם הזכרון הקולקטיבי לא כתוב עדיין בתפילין – אולי הכוונה שהזכרון המכונן הזה יהיה כתוב ממש בגוף. כמו שמקעקעים על הגוף את הסמל השבטי בטקסי חניכה. כמו ששוב היום אנשים מקעקעים על גופם תוכן משמעותי.
התפילין יבוא מאוחר יותר, כשהאותות יהפכו לאותיות, כשלב שבו הכתיבה הקונקרטית בגוף מתחלפת בטקסט הכתוב. כפי שבהמשך היהדות ספר התורה יחליף את בית המקדש.

נראה שבשלב זה האל מבסס את תקפותו בעם באותות של הכוח הפיזי של האל – "כי בחוזק יד הוציאך ממצרים" – פסוק שחוזר שוב ושוב, ולא על עוצמת הכוח העליון הרוחני של האל המתגלה באותות אלה. הדגש על ההתגלות הרוחנית אינה מתאים לרוח העם אלא לנבחריה. משה חווה את התגלות הסנה ולא העם. הוא לבדו עולה להר סיני ואת העם גובלים מלגשת. עם שנמצא במקום ראשוני מבחינת התפתחותו מעריץ את החומר והכוח. עדיין אין לו נגישות לרוח.
למרות שהרמבם בשם ספרו – 'משנה תורה - היד החזקה' (שהוא ספר הלכה) משתמש בחוזק היד כמטפורה לכוח הרוחני של האל.

בפרשה הקודמת אלוהים אומר : אמור אל אהרון "קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים ... ויהיו דם". המטה מדגיש את כוח היד, וכאילו ממשיך את היד עצמה, כמו השרביט. השרביט והמטה המלכותיים הם ייצוג הפאלוס האלוהי, במובן הסמלי של הפאלוס ככוח זכרי רוחני.
השרביט, המטה, היד, הפאלוס – הם סמלי עוצמה גברית אלוהית.
והנה בפרשת 'בא' אלוהים אומר למשה, ולא לאהרון – "נטה ידך". מתרחש מעבר מאהרן למשה, ומהמטה ליד של משה. כבר אין צורך במטה. ידו של משה היא המוציאה לפועל את כוח היד החזקה של האל.

העדר קשר של העם אל הממד הרוחני בנפש קשור לסרוב לצאת ממצרים. פרעה מסמל את החלק הדומיננטי בנפש שלא רוצה לשחרר את הנפש לחרות ובני ישראל הם חלק הנפש שחי כעבד משועבד ולא בוחר בחרות. דחף לחרות בא ממקום גבוה יותר שמיוצג על ידי אלוהים שמשמיע את הקריאה ליציאה לחרות, כהמשך לקריאת 'לך לך' לאברהם.
מכות מצרים, בפרשנות של הספור כדרמה בנפש היחיד, הן מאבק נגד ההצמדות של האדם לשעבוד. כבר אריך פרום מדבר על 'מנוס מפחד'. המכות נופלות על הצד הסרבני בעם היהודי שאינו משחרר עצמו להגאל. הסרוב לצאת משעבוד מבוטא על ידי העבד שאומר: "אהבתי את אדוני". וכך כתבתי:


כְּמוֹ פַּרְעֹה בְּמִצְרַיִם
הַנֶּפֶשׁ עִקֶּשֶׁת
מְמָאֶנֶת לְשַׁחְרֵר אֶת הַנְּשָׁמָה

כְּמוֹ פַּרְעֹה
הַנֶּפֶשׁ מֻכָּה שׁוּב וָשׁוּב
עַד תַּרְפֶּה.
עַד תֵּאוֹת לִשְׁלֹחַ
עַד תֵּאוֹת לְהִשָּׁלַח

העקשנות לא להקשיב לקול הגבוה של הנשמה מתוארת גם ביונה שמתנגד לקריאה ליעוד ונופל, כמו פרעה, מהפח אל הפחת, מבטן האניה אל בטן הדג. כך האל שולח מכה ועוד מכה עד שהנפש במצוקה כה גדולה, כמו יונה בבטן הלויתן, שהיא משחררת על כורחה את ההיאחזות בהגנות הנוקשות המתנגדות לקריאה. כתבתי:

אני הלויתן שבלע אותך יונה
להשיב אותך אל מצולות בטני
לחבוק
ולהזכירך
מניין באת ולאן

יונה שנבלעת בתוכי
מקיש על דפנותי

יונה יונה אקיא אותך
לקראתי אליךָ


הרבה פעמים הסבל שמגיעים אליו בתחתית של התחתית הוא המחיר שאדם משלם על ההתבצרות האטומה שלו במצב המצוקה, ורק הוא מכריח את האדם להתחיל מסע אל האמת שלו.

אבל המסע לחרות רק מתחיל. ההגנות המתנגדות לחרות ומעדיפות את טובות ההנאה החומריות של השעבוד ממשיכות אחר כך בתלונות של העם אל משה. "זכרנו את הדגה והבצלים והשומים אשר אכלנו בארץ מצרים". התלונות שבכל פעם מראות שתהליך החניכה לקראת מעבר חיים משמעותי כרוך בהקרבה, וויתור וסבל, ותהליך זה לא הסתיים בנו עד היום.

לא פשוט לקבל את החרות. מתברר שכבר ברגע היציאה ממצרים האל מצווה חוקים על העם – של חוקי הפסח ופדיון הבן. העם עובר אפוא מעבדות של פרעה לעבודת האל. מתברר שאין חרות מלאה.
החרות מפחידה. כמו שכבר אמרנו. וכך מתברר שהחוקים החדשים של עבודת האל אינם מלכודת שעבוד חדשה אלא הענקת רשת בטחון. וגם בחרות החילונית יש לנו כללים וחוקים שמחייבים אותנו. אנחנו זקוקים לכללים, חוקים וריטואלים שמארגנים אותנו. זה מזכיר לי מה שסבא שלי, ז"ל, אמר בזמנו לאחי כשעזב את הדת – גם אם אתה עוזב את ה'שלחן ערוך' של המצוות, תעשה לך 'שלחן ערוך' משלך.

אסיים בשיר קטן שלא מבקש להיות עושה נסים על הים כמו משה:

מאז ועד הלום
לא הילכתי על פני המים
דגים לא הגיחו למשמע קולי
ישויות לא נבראו מהבל פי
בעפר נולדתי
אל גרגרי עפר
אשוב


עוד בבלוג של רות נצר

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.