פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בין הכאב לבין מבעו - המטפל כממציא שפה, וגם: ספר חדש- נַנִּינָה

בין הכאב לבין מבעו - המטפל כממציא שפה, וגם: ספר חדש- נַנִּינָה

ד"ר ליאור גרנות | 16/9/2015 | הרשמו כמנויים

אני רוצה לפתוח – או בעצם להעמיד במרכז הטקסט הזה קטע מתוך הספר החדש שלי "נַנִּינָה" שראה אור בימים אלו ממש בהוצאת אבן חושן. הספר מורכב מדיאלוג בין שתי דמויות – נני ונינה – בנות זוג העשויות להוות גם חלקים נפשיים של דמות אחת, שהדיאלוג ביניהן שוזר בתוכו ייצוגי יחסים שונים בין נשים כגון יחסי אם-בת ומטפלת-מטופלת.

הנה הקטע:
"הקול שלי היה מושאל לטובת הקול שלך כל כך הרבה ימים. הקול שלך היה מושאל לטובת הקול שלי. לא, לא לטובת. הקולות שלנו היו מושאלים לרעת שתינו. לרעת שתינו ולטובת הערבוב הם היו מושאלים. אני רוצה לומר לך דבר מה בקולי שלי. איך אדע אם הוא קולי שלי, נינה? איך אדע אם איננו צבוע כבר בכל הצבעים הממסכים של שלל הקולות, של קולותייך, של קולות ההיא וההוא וההן וההם. קול דקיק היה לבחורה ההיא מהמסיבה, קול של ילדונת. אולי היא באמת היתה ילדונת. ולגבר ההוא בעל החולצה הרחבה היה קול עמוק, עמוק וחם, נוסך ביטחון היה הקול שלו. הקול שלך הוא לפעמים מין סינתזה כזאת של הקולות שלהם. אֶת הקול שלי ממסכת פוליפוניה של קולות, אני כבר לא יכולה לשמוע את הקול שלי, אני כבר לא יכולה לזהות אותו בתוך הבליל-של. "קוֹל מִן הֶהָרִים/ הֲתִשְׁמַע, אֱמֹר לִי/ קוֹל מִן הֶהָרִים?/ וּמֵעֲבָרִים הַקּוֹלוֹת לִי מְסַפְּרִים", מה הם מספרים, הקולות; איך אפשר לקרוא לזה סיפור, אין לזה התחלה, אין לזה אמצע, אין לזה סוף, אין פה דמויות מובחנות, אין פה קווי אופי ייחודיים לכל אחת מהן. מה ההבדל, ישאל את עצמו הקורא, בין נינה ונני? מה הקורא יודע על נני? מה הקורא יודע על נינה? מי היא נני? בת כמה היא? מי היא נינה? מה הקשר ביניהן? מה נני עבור נינה? מה נינה עבור נני? הדמויות פה... איך לומר... מאוד בעייתיות... צריך לעבוד על הסיפור הזה עוד. צריך ליצור מובחנוּת ביניהן, את שומעת, צריך ליצור מובחנות. אז זה לא סיפור. את יודעת מה, זה לא סיפור. אין לזה התחלה, אין לזה סוף, אין פה עלילה, אין פה מובחנות. שלא יהיה סיפור. מה איכפת לי. אז אין לנו סיפור, נינה, את שומעת? זה בעצם לא סיפור, אנחנו לא סיפור. בסדר, אני יכולה לחיות עם זה. אבל מה אנחנו כן.
אולי אנחנו שיר, נינה. עדיף להיות שיר מלהיות סיפור. אבל מה זה שיר. "שִׁיר הוּא דָּבָר/ שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ שֶׁהּוא שִׁיר/ לְאַחַר שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אוֹתוֹ/ כְּשִׁיר אוֹ כְּלֹאשִׁיר/ אֲבָל מְפַרְסֵם אוֹתוֹ כְּשִׁיר// וְעַכְשָׁו תִּקְבְּעוּ מֵחָדָשׁ מַזֶּשִּׁיר". מפרסם אותו כשיר. אבל אנחנו לא מפרסמות את עצמנו, נני. אנחנו בחדרי חדרים. לפעמים אני לא יודעת בכלל אם יש לנו קיום מחוץ לחדר הזה. אנחנו לא הולכות יד ביד ברחוב. אני לא אהיה בעלך, אמרת לי. אז אנחנו לא שיר. אולי אנחנו לאשיר. זה מה שאנחנו. ואולי אנחנו פשוט בליל של מילים, של צלילים המכונים הברות, המתאגדות למילים, למשפטים, למה שאנחנו קוראות שפה. השפה הזאת, נינה, היא מנסה לגעת עמוק, לגעת בַּבִּפנוכו, לגעת בשורשים, בהכי עמוק, בהכי כאֵב. אבל "הרי כיצד אוכל בכלל לרצות להידחק באמצעות השפה בין מבע הכאב לבין הכאב?", לילה שלם התווכחנו על המשפט הזה. מה שוִיטגנשטיין אומר, הסברת לי בטון המלומד, המַרְצֶה שלך, זה שמבע הכאב לא יכול לגעת בכאב עצמו. אין לנו שום דרך לדעת אם המילה כאב באמת מצביעה על תחושה של כאב, אין לנו דרך לחוות את הכאב הסובייקטיבי של האחר. לעולם לא נדע אם הכאב של הזולת זהה לכאב שלנו, לעולם לא נדע אם תפיסת האדום של הזולת זהה לתפיסת האדום שלנו.
אבל מה שמעניין פה זה הסדק, נינה, הסדק. הרווח הזה שישנו כל העת בין הכאב לבין מבע הכאב. את לא רואה שכבר עצם המשפט הזה מצביע על בדידות גדולה, עצומה, קיומית, תהומית? הכאב הוא תמיד פרטי, תמיד בודד, הוא מנסה לשווא להיעטף באמצעות זולת, מנסה לשווא להיות מובע, שיראו אותו, שיחושו בו, שיכירו בו, שיתנו לו הד. כל חייו מטפס הכאב אל עבר פסגת ההר, שם מצוי מבע הכאב, ובכל פעם הוא נופל מחדש, נושא על כתפיו את סלע הבדידות הענקי, עושה את דרכו הכמהה לעבר מה שלא יושג לעולם: ההתאמה הזאת המושלמת בין הכאב לבין מבעו, בין המילה לבין ביטויה בשפה. כמו נעל נוחה להפליא שעוטפת רגל, מחממת אותה בגבעות שלג קפואות. אבל לא, תמיד יהיה שם רווח, תמיד יהיה סדק. הנעל הזאת תמיד תהיה לא מותאמת. איך אפשר לרצות להידחק בין הכאב לבין מבעו. אפשר בלא שפה, נינה. אפשר רק לצרוח הברות ללא פשר, ללא משמעות. אפשר למשוך לך בשיער, אפשר לנשק אותך בכוח, להחדיר את הלשון שלי לפה שלך עמוק, אפשר להחדיר את האצבע אל הסדק שבין רגלייך, אפשר להכניס את פטמתך לפי ולא להתיק את השפתיים; כמו גוש שלם של כאב אפשר לנסות לטפס אלייך, להכות על קירות גופך, כדי לגעת שם, בגרעין הזה, בגרעין הכאב, בדבר האמיתי, שם שם שם, כדי לא להזדקק למבע. ובכל זאת זה כל מה שיש לנו, המילים האלו. המילים הכלבות. בכל מילה שיוצאת מפי, בכל מילה שיוצאת מפיך – ישנו מוות. כל מילה היא אֵבֶל. אֵבֶל על מה שלא יכול להיאמר, על מה שלא ניתן להיאמר. כל מילה היא ויתור. "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק", אמר ויטגנשטיין. אז אנחנו שותקות. ימים שלמים שאנחנו שותקות. אין לי יותר מה להגיד לך, את אומרת לי. אמרתי הכול. ואני אומרת: לי יש. אבל אי אפשר להגיד את זה. אין לזה מילים. בסדר, אז בואי נשתוק את זה, את אומרת. ואז את מתבצרת בתוך שתיקתך. מסמנת לי עם העיניים: "תעבירי את המלח", מצביעה על הכיור: "את עושה כלים". דום שתיקה. "מִישֶׁהוּ נִכְנָס לַשְּׁתִיקָה וְנוֹטֵשׁ אוֹתִי", כתבה פיסארניק. את נוטשת אותי מדי לילה בלילה, מדי יום ביומו, מדי רגע ברגע. אני צונחת לתוך תהום של שתיקה. ימים רבים אני נופלת לשם. אבל זה מפתיע, את יודעת? רגע אחרי שאני מתרסקת אל הקרקע, כלומר בטוחה שהתרסקתי, אני מגלה את עצמי שם. רסיסים של נני. אבל אז אני רואה שעוד אפשר לחבר, שעוד אפשר להרכיב. ושם, עמוק בתוך השתיקה הזאת, על קרקע תהום השתיקה, על הקרקע שבה שוכב לו חשוף וגלוי גרעין הכאב, גרעין הכאב שלי – אני מוצאת מילים.
פזורות שם מילים כמו צדפים על שפת הים. ואני הולכת ואוספת, הולכת ואוספת. אלו המילים שלי. מילים כמו ים. מילים כמו אוויר. מילים כמו רוח. מילים כמו דשא. מילים כמו ירוק. מילים כמו מים. מילים כמו שפע. מילים כמו שמיים. מילים עם אופק אני אוספת. עם אופק רחב, מילים שיש בן מעוף, שיש בן מרחב. ואז אני נושמת, נינה. אני נושמת עמוק ומתחילה להרכיב. אני מרכיבה את המילים החדשות ההן למשפטים. בהתחלה משפטים בני שתיים-שלוש מילים, כמו של ילד שמתחיל לדבר. אחר כך משפטים ארוכים יותר, מורכבים. אני מדברת. אני מדברת אל עצמי. אני שומעת את עצמי. אני מאזינה. אני מאזינה לשפה של עצמי. אני עונה לעצמי. אני מנהלת דיאלוג. עם עצמי. זה הופך להיות דיאלוג ממושך. שם, על קרקע תהום השתיקה שלך – אני מוצאת את גרעין הכאב החשוף שלי ואני מוצאת מבעים. מבעים שלי (...)".
(מתוך: ננינה, ליאור גרנות, הוצאת אבן חושן 2015, עמ' 84-87).
*

לפעמים אני לא יודעת בכלל אם יש לנו קיום מחוץ לחדר הזה, אומרת נני לנינה. מה עושֶה שיהיה קיום? מה גורם לאדם לחוות את עצמו כקיים? – חלק גדול מזה הוא ההד, ההכרה של אחר, אני עושה פעולה בעולם, כמו משליכה אבן למים, והאבן שלי יוצרת אדווה, אדוות, גלים, מניעה את הים. אני אומרת מילה, עיניים מביטות בי, מאשרות שנשמעתי, שהובנתי. "את מבינה אותי?", שאל אותי פעם מטופל, "את מבינה?" – בתקווה הוא שאל את זה, כמעט בתחינה. אם אומַר "כן", חשבתי לעצמי, האם הוא ירגיש מובן? איך ידע שאני מבינה אותו? והאם אמנם הבנתי? "אני חושבת...", אמרתי לו, ואמרתי במלים שלי את מה שהבנתי. אנחנו משקפים. חוזרים על דברי האחר במלים שלנו, מחזירים לו את עצמו. אבל לפעמים המלים מרגישות חלולות, הן ליד, לא ממש נוגעות. לא לוכדות. ברגעים האלו אנחנו נהיים מודעים לשפה, מודעים למלים שיוצאות מפינו, מודעים למלים שנאמרות לנו. השפה מציקה ברגעים האלה. היא כמו שכבת בגד עליונה עודפת כשחם מדי, שרק רוצים להשיל, אבל אז כשמסירים אותה – נהיה קר, נהיה בודד, אנחנו ללא שפה.
נני כואבת את הרווח, זועמת על הרווח, רוצה לבטל אותו: הרווח שבין הכאב לבין מבעו, בין החוויה והרגש לבין ביטויָם בשפה, בינה לבין נינה. השפה מכאיבה לה. היא רוצה בלי שפה. ללא השפה רק המגע נותר לה. אבל רק המגע ללא שפה מותיר אותה בעולם חסר פשר, חסר מובן, בודד מאד, נטוש.
איך אנחנו כמטפלים יכולים לשזור מלים שתלכודנה את הכאב (ואת החרדות, התקוות, הכמיהות, המחסומים, הרעד)? איך אנחנו יכולים לרקום ברקמה מדויקת מילים שיגעו ב"בפנוכו, בשורשים"? ומה קורה כאשר אנחנו כושלים בכך – באלו מלים נדבר את האכזבה, את החריקה, את אי ההתאמה, את הבדידות? איך נוכל לייצר שפה פרטית?
נני בזה לשפה הכללית: "די,די,די", היא אומרת לנינה, "תעזבי אותי עם המילים המכובסות שלך, מילים מצוחצחות מגעילות של בית מרקחת, אין לך מילים שהן שלך, נינה? לא מילים מה-DSM, לא מילים שאת וחברי הבית מרקחת שלך מכבסים ומעמלנים ומגהצים. את לא מבינה שזה עושה ההפך? את לא מבינה שזה מרחיק? עדיף כבר בלי שם, בלי שם בכלל, רק כאב עמוק וחסר תחתית, בור ענק ועצום של כאב שלא נגמר, בלי אף שם, עדיף ככה מאשר עם שמות כלליים, מכובסים, שניתנו לעוד אלף אנשים, לעשרות אלפי אנשים, למיליוני אנשים. כמו מכבסה ציבורית אחת גדולה ומסריחה. חרדה. איזו מילה שלא אומרת כלום. יופי. אני, נינה הגדולה – שבחיים לא תתפרק ככה – נותנת שמו מצוחצחים לכאבים הכי איומים של האנשים ההם, המתפרקים. אני מקטלגת לי אותם ושמה במגירות שלי. פה חרדה, שם דיכאון, מעבר לפינה – הפרעת אישיות גבולית. פפפוּוּוּ, אפשר לנשום עכשיו. כל הדברים הסטריליים האלו מצויים עכשיו במגירות שלהם, מאופסנים מאחורי מנעול, הם לא יכולים לגעת בי. לא, לא בי. מה פתאום שיגעו בי." (שם,עמ' 88-89).
אנחנו מבקשים ליצור שפה פרטית בקשרים הטיפוליים: עם כל מטופל ומטופלת ישנם ההקשרים הפרטיים, האסוציאציות, מלים שכבר הפכו לשם-קוד בינינו שמזכירות (כמו פעמון) ומיד יודעים על מה מדובר, אנחנו יוצרים עולם מטאפורי ייחודי. בטיפול בביבליותרפיה אנחנו משלבים בטיפול טקסטים שמאפשרים גם לנו וגם למטופל ליצור שלישי אחר בינינו, שלישי הנושא בתוכו את השפה הייחודית העשויה מן המרקם הייחודי של שפת הטקסט עם שפת המטופל, שפת הטקסט עם שפת המטפל והאינטרסובייקטיביות שנרקמת בין המטופל למטפל לטקסט. ויחד עם כל זה ואף על פי כן – לפעמים השפה לא נוגעת. לפעמים השפה שלנו לא מצליחה לדייק את מה שאנחנו רוצים לבטא. אנחנו מלאים רגש ומחשבה אבל הפער בינם לבין המילים רחב מדי; פעמים אחרות אנחנו עצמנו מרגישים שהצלחנו לדייק אבל המלים שלנו לא מצליחות להידחק, לעבור, לגעת שם בגרעין שבנפשו של המטופל. זה בסדר, אנחנו אומרים, נדבר בדיוק על זה, על החריקות, על הסדק, על הפער, על הרווח. אבל באלו מילים נדבר?! נני מנסה למצוא נתיב, להציע לנינה דרך. היא אומרת לה: "יכולת לנסות בתור התחלה להשתמש במילים של אחרות. יכולת לומר במילים של חדוה הרכבי: "כֶּלֶב שָׁחוֹר לְגַמְרֵי מַבִּיט בָּךְ בְּעֵינַים שֶׁל כֶּלֶב שָׁחוֹר לְגַמְרֵי". זה מה שאת אולי מרגישה, נני, זה מה שאת אולי מרגישה. לא חרדה. רק לא חרדה. אלא כלב שחור לגמרי." (שם, עמ' 89). אבל נינה מעמידה אותה על כך שגם אלו הן "מלים כלליות": "אבל גם המילים האלו הן כלליות, נני. גם הן נהגו כבר. חדוה הרכבי הגתה את המשפט הזה, וגם היא השתמשה במילים כלליות. אין מה לעשות עם זה. אם את רוצה שפה שהיא לא אוּ וְאֶה וְאָה – היא חייבת להיות במילים כלליות. מה כבר יכולתי להגיד? מה כבר יכולתי?" (שם,עמ' 90). מילים שמתקשרות עם זולת הן מלים כלליות, הן כאלו שמוכרח שיהיה בהן משהו מן המשותף, מן המוסכם, אחרת הן חסרות מובן. נני לכודה שם: בין הרצון לייחודיות, לבלעדיות ובלבדיות ובין הרצון להיות מובנֶת. ואולי אלו הם שני דברים משלימים: הרצון להיות מובנת באופן ייחודי וחד פעמי. כמטפלים עלינו להיות אמנים של שפה: ליצור את השפה שוב ושוב מחדש, לברוא אותה בכל קשר טיפולי ובכל מפגש טיפולי, במסענו עם מטופלינו אל עבר פסגת ההר או ברדתנו אל תהומות חשוכים. כשאנחנו הופכים את רכיבי בתא לאלפא – במושגיו של ביון – אנחנו יוצרים שפה: האלפא שאנחנו מגלפים מתוך רכיבי הבתא ומגישים בזהירות למטופל שלנו היא חד פעמית וייחודית, אחרת לא היתה יוצרת מובן, לא היתה מבנה פשר בתוך נפשו, ולכן בעצם גם לא היתה אלפא: כזו הנושאת בחובה משמעות.
ואולי אחת הדרכים לדבר את הדבר עצמו – לגעת בכאב – היא לדבר מתוכו: להרגיש משהו ממנו – כמו בתהליך הזדהות השלכתית – ואז לדבר אֶת הדבר, לא מבחוץ אלא כמי שנשאה בתוכה משהו מן התחושות הקשות או הבלתי מתומללות ואת הקושי שבמפגש עמן – וכעת יכולה לעטוף אותן במלים של פשר שמהוות להן מְכַל, כמו שמבקשת נני מנינה: "את מוכנה להושיט לי יד, את מוכנה לשלוח אצבע אל הדבר הרועד הזה שנמצא לי בצד שמאל של הגוף בחזה, את יכולה אולי, בבקשה, זאת פעולה מצילת חיים." (שם, עמ' 64). אולי רק כאשר מעזים להושיט את היד אל הדבר הזה הרועד עד שחווים בעצמנו משהו מן הרעד עצמו – רק אז אפשר לדבר אותו באופן שימציא שפה שמתוכה יוכל המטופל לשמוע את קולו שלו ולמצוא מילים כמו שמיים.

*
* את הספר ננינה ניתן לרכוש כעת דרך אתר הוצאת אבן חושן: http://tinyurl.com/pycv76v או דרכי. בקרוב יהיה גם בחנויות הספרים.

* ב-13/10 אני פותחת מחזור נוסף של סדנת כתיבה לנשים שתבקש לאפשר להן להקשיב לקולותיהן הפנימיים ולהמציא לעצמן את השפה הייחודית שלהן שבאמצעותה ניתן יהיה להאזין להם ולכתוב אותם. לפרטים: http://tinyurl.com/k3clrfx


עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

'השכם בבוקר אשה יוצאת מביתה, נוסעת ברכבת. מסתכלת מבעד חלון הרכבת. חולמת את חלון הרכבת. חיה דרך חלון הרכבת,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליאור גרנותליאור גרנות30/10/2015

לאילה - תודה. אילה יקרה, תודה על תגובתך. אני חושבת שלעתים ניסיון השימוש במלים עלול להיות מתסכל, כאשר מרגישים שהן לא מצליחות לדייק. לפעמים זה גם מייאש ומשאיר בתחושה של לבד. אבל יחד עם זה אני מאמינה שאפשר למצוא מלים שנוגעות - בטיפול, בשירה, בשיחה בין שניים/שתיים; וכשמוצאים אותן - זאת התחושה הכי מדייקת וקרובה. שמחה, אם כך, שהמלים שלי הצליחו לגעת בך. תודה.

ליאור גרנותליאור גרנות30/10/2015

לאילה - תודה. אילה יקרה, תודה על תגובתך. אני חושבת שלעתים ניסיון השימוש במלים עלול להיות מתסכל, כאשר מרגישים שהן לא מצליחות לדייק. לפעמים זה גם מייאש ומשאיר בתחושה של לבד. אבל יחד עם זה אני מאמינה שאפשר למצוא מלים שנוגעות - בטיפול, בשירה, בשיחה בין שניים/שתיים; וכשמוצאים אותן - זאת התחושה הכי מדייקת וקרובה. שמחה, אם כך, שהמלים שלי הצליחו לגעת בך. תודה.

אילה אילוזאילה אילוז26/10/2015

נואשות ותקוה. יש משהו נואש בקטע הזה. הנסיון הזה, כמו הטחה של ראש בקיר, להשתמש במילים, במגע או במין כדי להתגבר על הבדידות העמוקה, שאולי, בעינייך בקטע זה, היא בלתי ניתנת לגישור.
ואולי כתגובת נגד לנואשות, אספר לך, שהמילים האלה, בעיקר תיאור הקרבה המינית, איסוף המילים כמו צדפים על חוף הים, וסוג המילים הנאספות כמו חסד, נגעו בי.