פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שוקו חם באביב | תמר הדר

שוקו חם באביב | תמר הדר

חברי הקהילה | 3/5/2015 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

"ובכל פעם שאת צריכה אותי, אני כאן. את זוכרת את זה חמודונת, כן?" ורק כשהחיוך פורץ מהעיניים האפורות אל כל כולה של הילדונת, סוגרת רינה את הדלת ומתיישבת על כסא המנהלים. עכשיו הכאב יגיע. היא כבר מכירה את עצמה ומתכוננת לקראתו. ככה: מתחיל בסרעפת בדקירות קלות ואז שוטף את כל כולה כמו אשד של מוגלה. נשימה, עוד נשימה. כוס מים, וכשתהיינה דפיקות נוספות על הדלת שלה היא כבר תוכל לשבת בפנים שלוות ומחייכות ותדחק את הכאב חזרה למקומו. עד לפעם הבאה. יש ברירה?
"זה קורה במיוחד מול אסתי" חושבת רינה לעצמה תוך כדי שהיא פותחת את הקלסרים ומתעדת בתיק האישי את השיחה האחרונה עם הילדה. "ילדונת התכלת" הזו, כמו שהיא מכנה אותה בליבה. העו"סית ביקשה, בישיבה הצוות האחרונה, שהן תתעדנה כל שיחה עם כל ילדה בפנימיה. וזו בקשה תועלתית. חושבת רינה. היא, כמנהלת, רואה את הרישומים כולם ויכולה לעקוב, הן לגבי עבודת הצוות והן לגבי תשומת הלב שמקבלת כל ילדה. את יונית, למשל, היא הזמינה אתמול, כשראתה שמזה זמן רב שום דמות מטפלת לא שוחחה איתה שיחה של ממש. יונית מסתגרת בפינתה, בטבעה הנח – כך נראה, היא לא דורשת שום דבר, אבל הבור לא מתמלא מחוליתו, והשקט הוא גם סוג של צעקה. חושבת עוד רינה ונאנחת. היא מכירה את זה.
גם אחרי השיחה עם יונית היו הדקירות האלו. חושבת רינה לעצמה תוך כדי לגימה קטנה של מים רותחים עם סוכר חום. רגע כזה של חסד שקט, עם מים חמים וסוכר חום לא מזדמן לה הרבה בחיים. אבל מול אסתי, ילדונת התכלת... הביעבוע מוגלתי יותר. מה יש בה, בילדה הזו, שכואב כל כך?
תם רגע החסד. רואה החשבון נכנס בצעד נמרץ עם רעיון חדש לגבי המשכורות המושהות. הפקס פולט מכתב מאמא של רחל לאה – שבהיותה חרשת – אילמת כך היא נוהגת לתקשר עם ביתה, וכבר שבוע ימים לא הגיע שום פקס ורחל לאה מודאגת מאד, המדריכה ציפורה באה להתייעץ לגבי שושנה שרוצה לנסוע לשבת בבית ובת מכיתה ו' נפלה במדרגות ולא יכולה לקום, המנהלת.
ואחרי עוד שלוש ארבע שעות בהולות וגדושות כאלה, כשהיא מתבוננת לרגע קצר אחד במראה שבחדר שלה לפני שהיא הולכת הבייתה, היא מגלה אישה מרשימה, בעיניים נבונות וחמות, בבגדים יפים ומחמיאים, עם חיוך מזמין בצידי הפה. אוחזת בקלסר מרשים, מדפדפת בהרבה שיחות שלא נענו בנייד הכללי, ובעוד כמה כאלה בנייד האישי, פותחת דלת למישהי שחייבת אותה דחוף, למרות שכבר לפני חצי שעה היא הייתה אמורה להיות בדרך הבייתה.
היא יודעת שזו אפילו לא הצגה, האישה המדהימה הזו. ושזה לא רק וורקוהליזם כבריחה מהחלקים החשובים באמת, הבית. היא יודעת שעוד מעט היא תחזור הבייתה ויחכו לה שם האיש שלה, שחוזר עייף ומרוצה בעצמו מעבודת יומו, והם ישבו לאכול ארוחת חמה עם שלושת הילדים המבורכים שלהם, ויספרו בחמימות משפחתית נעימה על היום שחלף.
זה באמת, האושר הזה. והוא שלה, בעשר אצבעות, ציפורניים שבורות וחסד אלוקים גדול עד בלי די היא בנתה אותו, את האושר הזה. אז למה הכאב האיום מבצבץ דווקא כשהכל יפה כל כך?
אין זמן אליו, כמו שאין זמן לסיים את כוס הקפה. היא רק מבטיחה לחני שמבקשת ממש אם לא קשה, כמה דקות שיחה, שמחר היא תקרא לה ראשונה, רושמת במוחה לספר את זה לפסיכותרפיסטית שעובדת עם חני, איזו התקדמות נפלאה! חני ניגשת לבקש שיחה! עד היום היא ראתה בה, במנהלת, רק אויב שהרחיק אותה מאבא שלה... כאילו שלא היה זה האבא שביקש כל כך שימצאו לה מקום כי הוא לא מסוגל לגדל אותה לבדו. וזהו. היא יוצאת ממהרת. בדרך היא נעצרת, לגמרי במקרה, ליד החדר של אסתי. רואה אותה מחליפה בחושך מדבקות עם אורנה, למרות ששעת כיבוי אורות הייתה לפני חצי שעה. מחייכת לעצמה חיוך קטן ומעלימה עין. אם היו אלו שושי ואורנה זה לא היה קורה, היא יודעת, ובכל זאת רצה לעצור מונית. בדרך רק תקנה מרק חלבי מוקרם, תפתיע קצת את הילדים, מה יש?
וכשהכאב ימשיך לכוסס שם בפנים - היא תחשוב על נדיה, הילדה החדשה שהגיעה. קצת על דרכי פעולה, אולי אישור ממשרד הרווחה לטיפול באומנות במקום לתרפיה בשיחה ואולי יום אחד היא תזמין אותה לשבת ביתית, בחיק המשפחה המאושרת הפרטית שלה. נראה. רק שלא יהיה זמן ומקום לכאב הזה, בבקשה.
שמים כחולים כל כך של אביב פה, מול ההרים הגבוהים. ריח מרענן כל כך של דשא רטוב ופריחה מתוקה של חרציות פשוטות בגינה. לא מתאימים כאן עננים אפורים וגשם זולג של דמעות, בבקשה.
*
העננים האפורים שייכים לפעם. לגמרי לפעם. למקום שכבר עובד ובגר והצמיח תובנות מעמיקות על החיים ועשיה מבורכת שמתעלת את הכאב לאפיקים חיוביים.
הכאב שייך כל כך לפעם. לימים האלו של החורף. לשנה ההיא. בדיוק לשנה ההיא שבה החליטו אבא ואמא להיפרד. בצורה מכובדת, וכמעט בלי מריבות ליד הילדים. ועם הסברים יפים ומועילים, הכל אמר כבוד.
ולמרות זאת היא – רינה, הלכה לא מעט לסדרות טיפוליות של שיחות. בטח בזמן שבו רכשה את התעודה המקצועית שלה, זו שהובילה אותה אל התפקיד החשוב והמאתגר הזה. אז הייתה חיה שולמן, המרצה המדהימה הזו, שקילפה את הגלד מהפצע וישבה איתה במשך שעות ארוכות ויקרות כדי לעבד את הכאב ההוא ולהבין מה מושך אותה כל כך בילדות חסרות בית. היא הבינה את המניעים שלה – לתת לאחרים את מה שהיא הייתה חסרה כל כך: בית יציב, קבוע, תומך ורגוע. הקשיבה לכאב שלה עצמה, מינפה אותו לעשיה המבורכת ועכשיו היא יושבת, על כיסא המנהלים הכחול, השייך להווה ולטוב, ומשתדלת בכל ליבה שגם בפנימיה הזו תמצאנה הבנות בית. חם, אוהב, משפחתי ומחבק. והיא חזקה ועשויה ללא חת, רינה. כל מי שרואה אותה מציין את הרכות לצד הסמכות, את הגבולות האוהבים והמחבקים שהיא יודעת להנחיל, וזה באמת. וזה מעומקה של אישיות מעובדת ועשירה. היא יודעת ומכירה את דרך החתחתים שעברה לשם כך.
שלא לדבר על הבית הפרטי שלה. עם אישה, שביחד הם עושים הכל כדי שהילדים יחוו הורות מיטיבה. הקן החמים הזה, שלא חסר כלום מהעבודה העניפה שלה. ומרפד גם הוא, בשכבות של אהבה וחסד את הפצע המדמם ההוא, שהעלה גלד כבר מזמן. שבעצם – כבר נשכח לגמרי, לא? פעם פעם הגירו השמים גשמים והשמים כוסו בעננים אפורים והיה קר כל כך. פעם פעם...

*
המרק מתקבל בתרועות שמחה וההבל החם שלו גורם לכולם להתקרב עוד קצת. אפילו עכשיו, באביב הקסום הזה, עדיין קר שם קצת בפנים, תוצאה מהחורף, מה?
מיכל מספרת על היום שדה שהיה היום ועל השעה הזו בנסיעה, שהמורה ישבה איתה והן דיברו על הבעיה החברתית שנוצרה לה מאז שאורית הצטרפה לכיתה וסחפה אחריה את שולי, שעד היום הייתה החבירה הטובה ביותר שלה. מיכל מפטפטת במרץ, וכולם מקשיבים לה. איזו אווירה מדהימה נוצרה בבית שלנו! טופחת רינה לעצמה חזק על השכם הוירטואלית שלה. איזה קשב, כמה שיתוף והכלה. היא מחייכת בעונג וממשיכה להקשיב והנה, הנה הכאב הזה מגיע. דקירות קלות בסרעפת, ומוגלה שמתחילה לשטוף. "קרה משהו?" חיים, בעלה, רגיש כל כך לכל שינוי בהבעות הפנים שלה. אבל זה בלתי אפשרי פה וליד כולם אז היא מאותת לו שעוד מעט, ומחייכת שהכל בסדר ו "מה אמרה המורה, מיכלי?" ובינתיים מסירה את הצלחות ומכינה לכולם גם כוסות של שוקו חם. רותח.
"כן. האביב כבר כאן, אבל הקור של החורף עדיין נשאר קצת בעצמות, לא?" היא שואלת את חיים שמחמם את כפותיו בכוס הזכוכית.

ועד הלילה – אחרי שיחות הטלפון הארוכות בקשר לנדיה וסידור הניירת שקשורה לרישום של שמואל לישיבה קטנה והדחת הכלים והכנת תשתית לארוחת צהריים של מחר תוך כדי פטפוט עליז עם השכנה הצעירה שהגיעה לשאול איך מכינים תפוחי אדמה ברוטב אדום, עד שמגיעה השעה שהיא יכולה לדבר קצת עם חיים דיבור אמיתי או לשבת רגע עם עצמה, אז התרדמה נופלת עליה מייד עם המילים האחרונות של קריאת שמע. אה. אישה עסוקה וחשובה. באביב חייה.
ורק מחר. ליד אסתי שתבוא לבקש רשות ללכת לחברה מחוץ לפנימיה, (איזו ילדה חברותי שהיא! מאיפה היא משיגה כל כך הרבה חברות?) רק מחר, כשעיני התכלת הנוגות האלה, שמחפות על הכל בחיוך עליז יפגשו את עיניה שלה, רק אז היא תיזכר בדקירות האלו. אבל עד הערב? היא תשכח, בטח.
מה יש בילדונת התכלת הזו שכל כך דוקר לה? הסיפור שלה רחוק וקשה כל כך. עגום ועצוב ותהומי כל כך, מלווה באלימות ובנטישה קשה ובחוסר קשר כלשהוא עם המשפחה, ודודה אחת, כמו בסיפורים, שרוצה לפגוש את אסתי ואסתי לא מסכימה כי הדודה הזו פעם שאלה איפה אבא, אה. סיבוך.
זה העיניים האלו. שכל כך נותנות אמון, וכל כך מבקשות מקום של שקט וביטחון. זה העיניים האלה שבפתע פתאום מכניסות אותה אל עולם אחר.
לעולם אחר. לחדר הזה, של המורה שולה. איפה היו אז פסיכולוגיות ואיפה תמיכה לתלמידות מתקשות. אבל כן היו מורות עם לב ענק וחם ואוהב ששמעו מאן שהוא את הסיפור המשפחתי שלה והזמינו אותה לחדר הקבצה באמצע שיעור טבע. כמה היא התרגשה אז! וכמה הרגליים שלה רעדו. וכמה היא סובבה את הלשון בפה כשהמורה שולה ישבה שם עם עיניים חומות וחמות ואמרה לה שכבר שלוש פעמים היא לא הכינה שעורי בית בחשבון, ולפני שהיא מענישה או כועסת, היא רוצה לשמוע אם יש משהו שהיא יכולה לעזור.
חדר ההקבצה היה ירוק, כך רינה זוכרת. והלוח הגדול היה מקושקש בגיר לבן ובהדגשים של גיר וורוד על תרגילים באנגלית. היא כל כך רצתה למחוק את הלוח. סוג של דחף פראי מאד שעלה בה. כאן, עכשיו ממש. במקום לענות לשאלה של המורה שולה. היא הייתה תורנית לוח עד לפני שבוע ועכשיו המורה נתנה את התפקיד לרותי. למה לרותי? עד היום היא ניקתה יפה כל כך. יצאה בבוקר מוקדם מהבית, הרטיבה את הסחבה בחדר מים והלכה איתה בלי לטפטף לנקות את הלוח. עד סוף התפילה הלוח התייבש והמורה יכלה לכתוב עליו. אז למה פתאום לרותי? והיא גם לא מנקה טוב, אבל זה לשון הרע. אז אולי היא תמחק את הלוח הזה, שבחדר ההקבצה. אפשר?
רינה היא ילדה כל כך מחונכת, ומה פתאום למחוק לוח עכשיו. והמורה שולה יושבת מולה ומחכה לתשובה שלה. אבל הסחבה הייתה כל כך קרובה, ובמקום לענות למורה על השאלה היא אמרה "אני רוצה להיות שוב תורנית לוח, מורתי." ורק רצתה שהמורה תסכים לה ותבין שהיא רוצה להתקרב קצת, לפני שהיא מתחילה לספר מה קורה בבית.
כי לספר מה קורה בבית כמעט בלתי אפשרי. הכל כל כך בסדר ולא היו צעקות ומריבות ליד הילדים, כמעט. ואמא ממשיכה לגהץ, אמנם לא את החולצות הלבנות של אבא, אבל את חולצות התכלת. ולשים פרחים חיים בכוסות הזכוכית הגבוהות ולאפות את עוגות השיש. וכשהשקט בבית כל כך סמיך, אפילו כשאבא מוציא את המזוודה הגדולה כבר, אז רינה מבינה בלי מילים שלא מספרים כלום לאף אחד. ואפילו אם המורה שואלת... אולי צריך להתקרב טיפ טיפה לפני.
אבל המורה שולה לא פסיכולוגית, וגם לא תהיה. היא רק אישה נבונה ורגישה אבל לא ממש מבינה את ה'בלי מילים' האלו והיא מבקשת מרינה שלמחר תכין את שיעורי הבית שלוש פעמים עם חתימת הורים.
רינה מזייפת את החתימה, אלא מה? לאמא בשפתיים קפוצות ומחייכות לא מראים כזה דבר, לא.
ירד גשם, ביום הזה, ומחברת חשבון הייתה בתא הראשון של ילקוט העור שלא היה ממש סגור לגמרי, כי אבזמי המתכת קצת נתקעו. אז התרגילים בחשבון נרטבו, והאותיות נמשכו להן "כאילו הן בוכות" צחקה עליה רבקי. והחתימה נהרסה, והמורה לא שאלה עליה כלום, היא הבינה שהגשם והחורף אחראיים על זה.
זה כזה סיפור של חורף! חושבת רינה לעצמה כשציפורה המדריכה דופקת לה על הדלת ורוצה להיכנס. היא אומרת לה שלא עכשיו, שעוד רבע שעה, ולמול עיניה המתעגלות של ציפורה שמעולם לא קיבלה תשובה כזו, היא חושבת לרגע שמותר לה. שגם רינה הזו צריכה להיכנס כאן לקלסר.
אז יותר המורה שולה לא קראה לה, ושיעורי בית בחשבון היא תמיד הכינה וזה היה קצת חבל שלילדים של אז לא הייתה אוזן קשבת כמו לילדים של היום, אבל בזכות זה הם צמחו מחושלים יותר. לא?
*
"אבל אני צריכה דחוף את המנהלת!" היא שומעת את 'ילדונת התכלת' שלה מבעד לדלת הסגורה, כמו שהיא שומעת את ציפורה המדריכה אומרת לה שהמנהלת ממש עסוקה עכשיו. מול הקוקו הצהוב הזה והעיניים העצובות האלה היא לא מפעילה את השכל. קמה מכסא המנהלת הענק וניגשת לפתוח "זה בסדר, ציפורה" היא מחייכת, "מייד אתפנה אלייך" ואיך שהקול שלה מתרכך ליד אסתי! "מה את רוצה ממני דחוף?" היא מחייכת אליה את החיוך הכי אימהי שיש בה.
"המנהלת! בחרו אותי לסולו במקהלה של המסיבה, ואני צריכה חולצה שחורה ואין לי!"
"טוב שאת אומרת לי" רינה עוטה את ארשת הרצינות הזו "וטוב שאת אומרת לי את זה כבר עכשיו, שאספיק להתארגן מוקדם. את רוצה לשיר לי רגע את הסולו?"
בטח שהיא שרה, בקול מתוק ופעמוני, והמנהלת מתמוגגת. ובכל זאת נעצרת ושואלת "מי יבוא לראות אותך, אסתוש?"
הדמעות מעולם לא ניקוות בעיניים של אסתי, ורינה יודעת איזו טעות חמורה הייתה השאלה הזו. "אמא שלי בטח תגיע, שלחתי לה אתמול הזמנה". והיא נמלטת לה מהחדר, כי נראה לה שאורנה קוראת לה להחליף מדבקות.
ועכשיו ציפורה.
אחר כך רינה נועלת את הדלת והולכת הבייתה מוקדם.
איזה אביב יש לה, לאסתי, ילדונת התכלת. קול פעמונים וקוקו צהוב וחלק, וסולו, ומדבקות להחליף עם אורנה.
ויש לה בפנים גם חורף. כן.
איזה אביב יש לך, רינה. היא לואטת לעצמה. משרה מדהימה ובגדים יפים ושלושה ילדים מקסימים. ואיזה בעל תומך.
ויש לה בפנים גם חורף, כן.
והחורף הזה? הוא צריך חיבוק של מעיל פרוותי ורך, הוא צריך שוקו חם ביד ומרק מהביל. אי אפשר לזרוק אותו סתם אל הכפור...
כנראה יש עוד רגעים כאלו, שצריך להביט על החורף הזה בעיניים. ליד ולמרות החרציות הפשוטות האלו שצומחות בגינה.
מחר היא תקרא לאסתי המפזזת ותנסה להקשיב גם לקול הנוסף שמאחורי הסולו.
ממחר, ברגעים האלו, היא תקרא לכל הקולות האלו שבתוכה, ותתן להם מקום של כבוד, גם היום, באביב חייה.

בינתיים מגיע חיים בעלה ומכין לה כוס של שוקו חם. רגעים קטנים של חסד.

עוד בבלוג של חברי הקהילה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.