פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כניסתה של אשה צעירה אל תוך הסדר הסמבולי: פרק ב בינתיים אתנחתא של מחשבות על המילה הראשונה

כניסתה של אשה צעירה אל תוך הסדר הסמבולי: פרק ב בינתיים אתנחתא של מחשבות על המילה הראשונה

מריאנה גייטיני | 24/2/2015 | הרשמו כמנויים

בתפר שבין נוכחות להעדר נהגת המילה הראשונה. נוכחות רוויה מידי או העדר חריף יעכבו את לידתה. אם לא תרחק ממני אִמי לא אצטרך לכנותה בְשֵם, השפה מתחילה עם הנצת ההכרה בנפרדות, עם אובדנו של הטבעי, של הממשי, של הניתן לחושים. רק ההעדר מחייב אותנו למצוא שמות לדברים, אם אמי אינה לצידי עלי לקרוא לה. בואי אמא, בואי.
אבל נמתין לרגע עם ההעדר, עוד אין צורך לקרוא לה בשם.
בינתיים היא כאן. אלא שאל לתינוק לדעת שהיא כאן, כי אם היא כאן אז אולי עוד רגע לא תהיה כאן. אל לו לחוש במלוא החריפות את קיומה הנפרד, כעת היא מתבקשת להיות כמו מים בתוך מים. נאחל לתינוק שלנו להיות מבודד מן ההכרה במשאלה. הוא איננו מכיר בהיותו רעב, בהיותו צמא, איננו ממתין להזנה מבחוץ, איננו מכיר בקיומו של השָד שהרי רָעב באורח פלא מסתיים.
הכרה בקיומו של החוץ תביא עמה את כפור הנפרדות ואת פוטנציאל התלות והאובדן בטרם יוכל לשאתם. כעת הוא אינו יכול. באמת שאינו מסוגל. הוא זקוק לאם חסרת קונטורים, זו שנהוג לכנותה "אם סביבה", שתאפשר לו את האיזולציה הראשונית מצרכיו, שתפגוש אותם בטרם יהפכו למשאלה, שתניח לו להיות באומניפוטנציה לא רשומה, לא ידועה אפילו לו עצמו. משאלה תפגוש מימוש עוד בטרם תרשם כמשאלה.
כי משאלות הן דבר מורכב. הן יכולות להתגשם, ויכולות שלא להתגשם.
הכרה בהן מחייבת אותנו לפגוש את מורכבותה של המציאות; לא כל מה שאנחנו רוצים מגיע. לפעמים הוא מגיע אחרי כמה זמן ולפעמים הוא לא מגיע אף פעם. תקלה. אז בינתיים התינוק שלנו לא מדבר. מילה הוא לא מוציא מפיו. תבין אותו אמו ללא אומר, או לפחות תאבק על הניסיון להבין אותו, תמנע ממנו את ההכרה בעובדה שלא תמיד יבינו אותו, ושגם היא לא תמיד מבינה אותו. אבל עוד לא, עוד לא, תחכה המציאות בסבלנות. תמתין. לא תחשוף איפה הוא נגמר והיא מתחילה.
נמתין.
אבל אם נרצה שהתינוק הזה ייקח חלק בעולם הזה, אם נרצה שיהיה מספיק בריא, יצטרך להגיע הרגע ההוא שבו תִידַפֵּק המציאות על חדרי נפשו של הinfant שלנו, המציאות ההיא, המוגבלת, החלקית, בה יצטרך להתנחם התינוק שלנו. המציאות תחייב אותו להכיר בעובדה שהשָד הזה איננו פרי האומניפוטנציה שלו, הוא שייך למשהי אחרת, חיצונית לו, תִרצה תעניק לא תרצה לא תעניק. בתפר הזה שבו מתחילה להנץ ההכרה הקריטית בעולם שמתקיים מחוץ לעצמי ולמשאלות האומניפוטנטיות שלי תיוולד המילה הראשונה. לרב נפגוש את: "את זה" אולי כי המשאלה היא להשאר עוד קצת בתפר, להאמין שהאחר ידע מה זה בדיוק "את זה". השפה מבקשת להחליף את הממשי בסימבולי. את השָד היא גוזלת מן התינוק בכדי לבקש ממנו: תצביע, תגיד. "לא, אני לא מבינה מה זה "את זה" תגיד במילים, תגיד אני רוצה לאכול, תגיד גבינה, תגיד את העוגייה ההיא שבקצה בתוך הצנצנת, דבר אתי. כי אני לא מבינה מה זה "את זה", אני לא יכולה לקרוא את המחשבות שלך, אני לא מבינה אותך בלי מילים. אולי כשתגדל ותתאהב עד כלות תרגיש שהיא מבינה אותך בלי מילים, אבל גם זה חייב יהיה לעבור אחרת תישארו די תקועים, לא יתפתח הקשר כמו שאומרים. טוב, זה לא קשור עכשיו, אתה צודק, אתה רוצה "את זה" וזהו זה, הנה יפה שלי, הנה זה. זה זה?"
"המילה היא המוות של הדבר". של איזה דבר? של הקונקרטי, של בר המישוש. הדבר עצמו נידון להחלפה, והמילה תסמן את העדרו, תמחק את קיומו כעצם ותפגיש אותנו עם קיומו המופשט. איש עוד לא שבע מאמירת המילה "לחם", ולא משנה כמה פעמים חזר אחריה. פרידתו של התינוק מאמו, ההכרה בנפרדותה מביאה אתה הכרה בסופיותה, בחלקיותה, בכל מה שאנחנו אוהבים לכנות "השלב הדפרסיבי", במקום לומר את המילה ההיא, את המילה "מוות" או בצורתו המרוככת והסמבולית יותר "סוף". כי אמו של הילד היא ברת חלוף אבל המילה אמא היא נצחית. מכאן הממד הסמלי של השפה, העובדה שהיא תחליף לדבר עצמו, ואם היא תחליף היא מניחה שניתן לעמוד בחסר, בהעדר. התינוק יוכל לקרוא לאמו בשם עד שתשוב, בתנאי שהוא בטוח שהיא תשוב. וכאן בדיוק נפגוש את פוטנציאל הסיבוך בעלילה. בין שתי הנקודות האלו לא תמיד עובר קו ישר שהרי אפשר להתאבל רק על מה שהיה, את האין נוכל למלא בשפה, בדמיון, ברברי, בתנאי, ורק בתנאי, שחווינו את היש במלוא נוכחותו.

ואם לא היה? ואם האין הוא ריק שחור בולעני, ואם נוכחותה הראשונית של האם לא מהווה מצע ורקע עליו יוכל התינוק לשאת את העדרה ולהתחיל לקרוא בשמה?


ואם לא הייתה לה שפת אם?





לקריאה של הרעיונות שנדחסו בפוסט:
אמיר, ד. (2013) תהום שפה. מאגנס.
בטאיי, ז. (1984). תאוריה של הדת, רסלינג. (2005)
ויניקוט, ד. ו. (1960). התיאוריה של יחסי הורה תינוק. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. עם עובד. 178-199.
לאקאן, ז. (2008). מהי הוראתי. רסלינג
פיסרנאק, א. בלילה הזה בעולם הזה. הקיבוץ המאוחד.
קריסטבה, ז. (1987). שמש שחורה. רסלינג.
Green., A. (1999). The Work of the Negative. Free Association Books

עוד בבלוג של מריאנה גייטיני

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.