פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לראות | טלי אורן

לראות | טלי אורן

חברי הקהילה | 31/1/2015 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

התיישבתי בחדרי הקטן, מבטי מופנה לעבר מסך המחשב אך עיני לא רואות דבר. תכנת הדיבור של המחשב, ג'וז, מקריאה לי את תוכן המייל האחרון, היישר לאוזניה שמונחת באוזני השמאלית: "כנס המטפל הטוב?! הטיפול הנכון?!". הממ.. הכותרת בהחלט נשמעת מפתה, חשבתי לעצמי, אולי כדאי להשתתף בכנס. אוזני הימנית, נטולת האוזניה, כרוייה למתרחש מחוץ לחדר, ממתינה לקלוט את הצעדים החרישיים של נירית. בחצי אוזן, שמעתי את הטלפון מצלצל בחדרה של טללית, העובדת הסוציאלית וקול פסיעות כבדות במסדרון מרכז השיקום. אין אלו צעדיה של נירית, מעניין מי הגיע.. קולה של מלי, האחות, נשמע ופותר לי את התעלומה "בוקר טוב אבירם". הוא ודאי יחלוף כעת ליד חדרי בדרכו לחדר ריפוי בעיסוק ואני כבר מוכנה ומזומנה לברך אותו לשלום.

המזגן שבחדרי זורק אוויר צונן לכל עבר ועל אף חום יולי הכבד שנמצא בחוץ, אני חשה בצינה ולובשת את העליונית האפורה. שעון הברייל מראה לי שהשעה 9:10, לעזאזל, נירית שוב מאחרת, האם היא תגיע או שאולי תבריז? אני חושבת בתסכול. לנירית יש נטייה לשחק במחבואים, להיעלם ולחמוק מן העין ובמיוחד מהעין שלי.
אני כל כך מתאמצת לחוש בנוכחות שלה, קשובה לכל רחש בנסיון לאתר את צליל קולה, מנסה לאתר ריח או סימן היכר שיעיד על הימצאה, אך ללא הועיל. קולה כמעט ואינו נשמע, חולפת כרוח חרש ונעלמת. בלית ברירה, בקשתי מהצוות לשמש לי עיניים כשאני שואלת על מצבה ועל מקום הימצאה, אך הצטערתי לגלות שגם להם היא חומקת, הולכת לאיבוד כאילו אינה קיימת. פלא שנירית מרגישה כמו דנידין, רואה ואינה נראית? חוויה שוודאי מועצמת על ידי העובדה שהמטפלת האישית שלה עיוורת.

"אוף, הלוואי והייתי יכולה לסרוק את סביבותיי ולפחות לדעת אם הגיעה בכלל למרכז השיקום. טוב, לפחות היא יודעת איפה למצוא אותי..." אני חושבת בתסכול ותוהה אם כדאי להתקשר אליה או לתת לה עוד מס' דק'.צלצול הטלפון בחדרי מחזיר אותי אל המציאות וקולה של נירית בוקע מהאפרכסת. היא נשמעת מתוחה, מבולבלת ונסערת אך גם חיונית, מצרך נדיר בחיי הנפש שלה. נירית אומרת שהיא בדרכה אליי. אני מודיעה לה שאחכה לה ומניחה את האפרכסת. שריקה ארוכה נפלטת מתוכי: "ואו, זאת הפעם הראשונה שנירית התקשרה להודיע שהיא מאחרת, מודיעה לי שהיא בדרך ושאני לא צריכה לחפש אותה.. האם סיימנו לשחק במחבואים?

עשר דק' לאחר מכן, נכנסת נירית בצעדים חפוזים וקולות התנשפות. היא מתיישבת בכסאה ובקול חרישי ובנימת דכדוך מספרת שאיחרה בשל שיחה עם אחותה, שרון, זאת שבעלה נהרג בפיגוע הטרור הקטלני שחתך את חייה לשניים."שרון שיתפה אותי ברגשות שלה לקראת מחר, ולראשונה גם אני שיתפתי אותה, השיחה התארכה.." נירית מסבירה ומוסיפה בנימה של ציניות "כבר היה לי טיפול היום". אני מתעלמת מדבריה האחרונים ושואלת על מה הייתה השיחה ונירית משיבה שהיא הייתה משמעותית ולא מרחיבה. שלט "אין כניסה" מופיע לפניי ואני בוחרת בנתיב אחר לנפשה: "מחר יום הזכרון לפיגוע. נירית נאנחת ומציינת בלחש "עברו 9 שנים". משתררת שתיקה כבדה בחדר. אני מרגישה את נירית נעלמת, הולכת לי לאיבוד ומדמיינת אותה שוקעת לתוך בור. אני אומרת בשקט "חלק ממך לא רוצה לדבר, לפתוח לגעת בכאב, אבל חלק אחר, זה שהביא אותך לפגישה היום, רוצה לשתף". נירית פורצת החוצה מהבור ואומרת בבהילות: "אני לא יודעת איך בכלל יצאתי מהבית היום אחרי שיחה קשה כזאת. כל מה שאני רוצה עכשיו זה לברוח".
"ממה את רוצה לברוח?"
"מהפחדים, מהמחשבות שלא נותנות לי מנוח. אני מרגישה אבודה, לא יודעת לאן ללכת ומה לעשות, מה יקרה כשאשתחרר מכאן? מי יכוון אותי?"

דבריה מעוררים בי רצף של תחושות וזכרונות: התחושה הפיסית של חוסר אוריינטציה, שאני אבודה במרחב, בכל פעם שאני נכנסת לחלל חדש שאינו מוכר לי. תחושת חוסר האונים, חוסר הידיעה לאן לפנות והצורך הגדול בעוגן, מישהו או משהו שינחה אותי, שיראה לי את הדרך. אמרתי "זה מפחיד להיות בחוסר ידיעה, באי ודאות".
קולה של נירית מתחזק והתסכול נשמע מתוכו: "כבר הייתי בעבר בשיקום, יצאתי בתחושה שאני הולכת לכבוש את העולם ולא יצא מזה כלום, נשארתי תקועה במקום. לא חזרתי לעבודה והתקיעות הזאת השפיעה על היחסים עם בעלי ועם הילדים. כאב על כאב".

אני אומרת: "הכאב כל כך גדול עד שבכל פעם שנוגעים בו, זה גורם לך להתפרק ולכן את רוצה לברוח". נירית משתתקת ואני מתקשה לחוש ולהבין את שתיקתה אך מוצפת בגל של רגשות אשם. מי אני שאשפוט אותה? מי אמר שלא נכון לברוח מהכאב? הרי אני בעצמי ברחתי מהאמת והידיעה המכאיבה על אובדן ראייתי.

בפעם הראשונה שכאב זה התעורר בתוכי, הייתי בת 14 ונאמר לי על ידי רופא העיניים שאני סובלת ממחלה ניוונית של רשתית העין שבסופו של דבר תגרום לאובדן הראייה. דבריו הממו אותי, נשמעו לי לא הגיוניים ואפילו מגוחכים. רציתי להגיד לו שבסך הכל אני לא רואה מרחוק ואולי צריכה משקפיים, אבל מכאן להגיד שאני מאבדת את הראייה ואהיה עיוורת, לא קצת נסחפת, אדוני הדוקטור? אולי אתה מתבלבל עם חולה אחרת שבדקת קודם, לא ייתכן שאתה מתכוון אלי, הרי אני רואה רגיל, כמו כל בני האדם. במקום כל זאת, אמרתי בבטחון מעושה שהוא ודאי טועה, אבל הספק כבר חלחל לתוכי.

הייתי תלמידה מצטיינת, קוטפת מאיות בקלות יחסית, פעילה בעיתון בית הספר ומדקלמת קבועה בטקסים ואירועים מיוחדים. תמיד הייתי במרכז העניינים, מוקפת חברים, בולטת בהפסקות ובמסיבות כיתתיות. כשהתקשיתי לראשונה לקרוא את שיעורי הבית באנגלית וגמגמתי, שכנעתי את עצמי וגם את המורה שהראתה סימני דאגה, שאני פשוט לא מרוכזת. כשחלפתי במסדרון בית הספר או בחצר, על פני חבריי בלי לזהותם, התנחמתי שחשבו שאני פשוט מעופפת. מעדתי, חטפתי מכות מכדור שנזרק אלי בשיעור ספורט ובכל פעם המצאתי תירוצים: "לא שמתי לב, כואב לי הראש, לא ישנתי בלילה..". הסתרתי מכולם ובעיקר מעצמי,את העובדה המרה והפשוטה: לא הצלחתי לראות.

התבוננתי בנירית שנדמתה בעיני כצב המכונס בתוך שריונו.נירית שמסתתרת מזה 9 שנים, אינה רוצה שהעולם יראה את פחדיה, חולשותיה, פגיעותה.למעשה, היא בעצמה אינה רוצה לראות ולהכיר בבטנה הרכה.

לי לקח שנתיים להודות במחלתי. הייתי בקומזיץ על חוף הים עם כל בני כיתתי, שהחל בשעת הערביים ונמשך לתוך הלילה. החול היה חם ומגעו רך והמים קרירים, נהניתי לשכשך את רגליי בהם. דיברנו וצחקנו, שרנו ורקדנו לצלילי הלהיטים של אותה תקופה שבקעו מהרדיו הקטן שהבאנו. המדורה הייתה גדולה, הלהבות הכתומות צהובות מטפסות למעלה ואני נזהרתי שלא להתקרב יתר על המידה. לא העזתי לנסות ולהוציא את תפו"א. ככל שהלילה ירד, הבחנתי שאני מתקשה לזהות את פניהם ומיקומם של חבריי, באור העמום שנוצר. הרמתי ראשי אל השמיים, תרה במבטי אחר הירח ומתקשה להבין כיצד אני מצליחה לאתר אותו, זה שרחוק כל כך, אך לא את חבריי הנמצאים במרחק מטרים ספורים? חברותיי קראו לי להצטרף אליהן לטיול על החוף וככל שהתרחקנו מהאור העמום של המדורה, התקשיתי לראות את דרכי וגיששתי באפילה. קצב הליכתי הואט והשתרכתי מאחור כשהפער ביני לבינן הולך וגדל. חרדה אחזה בי, לא ידעתי לאן לפנות ובבהלה קראתי להן לעצור. לראשונה, הסברתי להן ולעצמי שאני סובלת ממחלה ניוונית ברשתית שגורמת לאובדן הראייה. היה זה צעד ראשון בדרך הארוכה והאינסופית של התמודדות עם העיוורון.

נאנחתי בתוכי, הפסיכולוגיה ואולי בעיקר הנסיון האישי שלי מלמדים אותי שאין קיצורי דרך, שרק כשנירית תפגוש את הכאב ותכיר במצבה תוכל להתקדם ולהמשיך הלאה. דרך ארוכה וקשה עוד מצפה לה, האם תעמוד בכך? אני נוגעת במעטה הדממה שבו כיסתה את עצמה ומציינת: "השתתקת".

נירית נאנחת בקול, משקפת את אנחתי הפנימית, ואומרת "הדברים נכונים, אבל למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? עברו 9 שנים ואני מרגישה תקועה, שום דבר לא השתנה. השבוע הלכתי לקניון להחליף את מתנת יום הולדת 40 שלי, אבל הרעש והאנשים גרמו לי ללחץ ולא הייתי מסוגלת להישאר בחנות וביקשתי זיכוי. כשהכנסתי אותו לארנק, מצאתי את הזיכוי מיום ההולדת של שנה שעברה. שום דבר לא השתנה." נירית בוכה ואני מדברת על הכאב והתסכול שממלאים אותה.

נירית חוזרת על שאלתה, "למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? אנשים התקדמו בחיים ובתפקידים שלהם ואני נתקעתי, עומדת במקום. הייתה השבוע הרמת כוסית עבור כל עובדי המפעל וזה היה נורא. כל הזמן עמדתי בצד ולא מצאתי את המקום שלי. פעם הייתי במרכז, בולטת, עכשיו לא רציתי להתבלט. אני ממשיכה לעקוב אחר מה שקורה שם, אבל אני כבר לא חלק, אני בחוץ וזה כואב".

אני מרגישה את הכאב בבטני, הוא מוכר לי היטב, הגם שזמן מה לא חשתי בו בעצמה כזאת. זה הכאב של היותך חריג ולא שייך, כאב ההכרה בהיותך פגום וכאב הבושה בשל פגימות זו. בגיל 16, כשהבנתי שאני הולכת ומתעוורת, חשתי חריגה ושונה והתביישתי בכך. לא הייתי עוד התלמידה המצטיינת , מדריכה בתנועת נוער ומקובלת בקרב חברותיה. נערה זו נמחקה, נעלמה ונדחקה החוצה. עזבתי את בית הספר, הפסקתי את מעורבותי בפעילות חברתית והתרחקתי מחברותיי. לא הרגשתי שייכת עוד וגם לא רציתי להשתייך כעת כשאני נושאת אות קין.

שאלתה של נירית המשיכה להדהד בראשי, "למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? עברו 9 שנים?". אצלי עברו 16 שנים וזה עדיין כואב, פחות אבל עוד כואב. שירו של יהודה פוליקר מתנגן בראשי "זה לא נעלם רק רחוק ונרדם, זה כואב אבל פחות".האם אוכל להציע לנירית תקווה? החלמה ומזור מפצעיה? לאחר כל השנים האלה, לימודים באוניברסיטה, נישואין, הקמת משפחה, עבודה וקידום קריירה מקצועית ואני עדיין חשה חריגה, שונה ולא שייכת. עדיין נלחמת למצוא ולתפוס את מקומי, להשתלב ולהיות חלק, לעיתים נשמטת, נדחקת הצידה אך בסופו של דבר לא מוותרת ונאבקת להתחבר. זהו מאבק קשה, ארוך ומתיש שאולי אף פעם לא יסתיים ואולי כן? מה שבטוח המאבק הזה דורש הרבה תעצומות נפש.

אני מתבוננת בנירית, רואה מולי אישה שבורה, מפוחדת ומותשת אך גם זועקת לעזרה, מושיטה יד ומנסה להיחלץ מהבור שלתוכו נפלה. היא אינה מאמינה שהיא מסוגלת לצאת מהבור הזה בכוחות עצמה, רואה את הפגמים והחולשות שלה אך עיוורת לכוחות שלה. האם תפקידי להאיר את עיניה? לשפוך אור בתוך החשיכה?
בקול שקט אך בנימה של נחישות אני אומרת: "נירית, הפחדים והכאב גרמו לך להיעלם ואת מנהלת מאבק קשה ומתיש בכדי להראות, להיות נוכחת. למרות הכאב והקושי הכרוך במפגש עם עמיתים לשעבר, הלכת להרמת הכוסית. על אף הכאב והסערה הרגשית שהתעוררה בך הבוקר לאחר השיחה עם אחותך, מצאת את הכח לצאת מהבית ולבוא לכאן".

נירית מתרוממת בכסאה ואומרת בטון חזק ונמרץ,"אנשים לא מבינים מה שעובר עלי, חושבים שאני עושה את עצמי בשביל לקבל כספים מהביטוח, אומרים לי שאני לא מתאמצת מספיק.. רק פה מבינים את הקשיים ומגלים סבלנות. לכן בחוץ, אני לא מספרת שום דבר, מסתירה ולא רוצה שידעו מה אני מרגישה".

היא צודקת, אני חושבת לעצמי, אנשים לא רוצים לראות את הקשיים, הפחדים והכאבים של אחרים, יש להם מספיק משלהם. אין זה מקרי שלאורך ההיסטוריה נפגעי נפש נדחקו לשולי החברה במקום שבו לא יוכלו להיראות. זה מפחיד ומאיים מדי לעמוד מול ראי שמציג את הפחדים העמוקים ביותר, הפחד מפני אובדן השפיות. אנשים עוצמים את עינהם כדי לשמר את האשלייה ההכרחית של בטחון ואושר בחיים. "אם ראית בעבר, אז את יודעת שהחיים יפים", אמר לי השומר בכניסה כשנימה של תחינה נשמעת בקולו. "החיים יפים?" תהיתי לעצמי כשאני מהנהנת לעברו, "זאת קלישאה ושם של סרט, החיים מורכבים. כן, יש בהם יופי אך גם כיעור, יש בהם חוזק אך גם פגיעות, יש בהם אושר אך גם ואולי בעיקר, כאב ובעיניי האתגר הגדול הוא לראות את שני החלקים. מה אנשים רואים כשהם מתבוננים בי? בחורה עיוורת, מוגבלת, חסרת אונים ואולי מסכנה? או שאולי רואים בחורה מתפקדת, מעוררת התפעלות והשראה? או אולי את שני הצדדים גם יחד? האם אנשים מסוגלים לראות מעבר לעיוורון את האישה החבוייה שם בפנים?.

מחשבותיי נודדות בחזרה אל נירית שמשחקת מחבואים עם העולם שבחוץ אך בתוך תוכה מקווה ומייחלת להימצא. נדמה לי שכאן, בחדר הקטן הזה, האישה החבוייה שם בפנים עם פחדיה, כאבה אך גם כשרונותיה וכוחותיה, מתגלה וזוכה להיראות.

עוד בבלוג של חברי הקהילה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

dvora ashkenazidvora ashkenazi31/1/2015

האתגר הגדול הוא לראות את שני החלקים. תודה גדולה