פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
עמוס עוז, הבשורה והאליפסה

עמוס עוז, הבשורה והאליפסה

פרופ. עמיה ליבליך | 2/12/2014 | הרשמו כמנויים

ספרו של עמוס עוז "הבשורה לפי יהודה" איננו נותן לי מנוח. מעל ומעבר לכתיבה המושלמת, בתיאורי העיר והטבע המופלאים, בציור הדמויות האנושיות יוצאות הדופן, ובאהבת ירושלים שאני חולקת איתו - אני מרגישה כאילו חידה לפני ועלי לפתור אותה, לפחות לנסות. אולי זו הסיבה לכך שאין עיתון ומבקר ספרותי המכבד את עצמו שלא כתב דבר מה על הספר, והבליע בפרשנותו מחמאות גדולות. וגם אני נכנסת לזירה...
במאבק הפענוח שלי הלכתי בנתיב שלא פגשתי עדיין בין הכתבים שפורסמו: אליפסה היא צורה גיאומטרית פחוסה ומעוגלת שיש לה שני מוקדים. האליפסה היא ירושלים, גבולותיה הם הכפרים הערבים הנאלמים שהיו בה ואינם (למשל גבעת רם חביבתי, שהייתה פעם שייח' באדר). במוקדים - שתי טרגדיות איומות: מותו של ישו, בנם של מריה ואלוהים, על הצלב, ומותו של מיכה בנו היחיד של גרשום ואלד, שבביתו שוהה שמואל, גיבור הרומן, במלחמת העצמאות. יסוריו של ישו על הצלב מתוארים במפורט, כאבו, צעקותיו, תחינותיו. לפי עוז – ואולי לפי מקורות שהיו בידו – הוא זעק לאימו שעות ארוכות, ורק ממש לפני שיצאה נשמתו קרא לאביו "אלי, אלי למה עזבתני". ואמו, בקרב חברותיה העוטיות (מילה שחידש לי עוז ופירושה עטופות מלבושים, כנראה), עמדה ונכחה בגסיסה האכזרית כל אותו זמן, מוות ושכול. מותו של מיכה, בנו היחיד של ואלד, בידי הפורעים הערביים בדרך לירושלים הנצורה מובא אף הוא בפירוט דומה, כשהוא כולל פרטים פלסטיים איומים מהם לא יוכל להשתחרר הקורא, ועל אחת כמה וכמה אביו ואשתו, מגיבורי הספר. אין לילה שהתמונה הנוראה אינה עולה במוחם בפרטי פרטיה, עם תוספות כיד הדימיון על זחילתו של הפצוע המסורס בהר, הדם שהוא מאבד אט אט, וקריאתו לעזרה שאינה נענית עד למותו. גם כאן, מוות ושכול. היש טעם במוות, כאן או כאן?
אני מרגישה כי יש סימטריה ברומן בין שני המקרים, וכל אחד הוא מעין מוקד של מערבולת שבתוכה נעות בקצב מסחרר כל יתר הדמויות שבספר, בכוח משיכה-דחייה. בתוך הסתחררותם הם פוגעים זה בזה, נתקלים, שוהים רגע יחד ומיד בורחים בכוח הפיזיקאלי העצום של הסיבוב במסלול שנקבע מראש. וכך, שלושה חודשי חורף גשומים בירושלים הקודרת, בבניין שמדרגותיו רעועות ומסכנות את העוברים בהן, בניין אבן בודד מול הריסות הכפר הערבי ושלד בנייני האומה שעוד לא קם.
הסימטריה קיימת גם בין שני הבוגדים שאת מעשיהם מציג הרומן כהיפוך של בגידה – מול נאמנות, ראיית האמת, וצפי מדוייק של העתיד. יהודה איש קריות, שהיה לפי גירסתו של עוז בטוח כי ישו ייחלץ מהצליבה בכוח אביו, אלוהים. מוצג כאן כמאמין המסור ביותר, הנוצרי הראשון. וכמקביל לו, שאלתיאל (מי שמציב שאלות) אברבנאל, בן הפלוגתא של בן גוריון, שהתנגד בכל תוקף להקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ, ובמחשבותיו ניבא את העתיד לקרות באזורנו. שני הבוגדים הללו מתו, יהודה בהתאבדותו, ואברבנאל כשהוא מנודה ומסוגר בחדרו. סיפור העלילה של 'הבשורה' מתאר את השפעותיהם הגדולה של 'בוגדים' אלה על הגיבורים ועל ההיסטוריה.
כל גיבורי הספר המסתחררים בתוך אותה אליפסה, סובלים מאכזבה מרה של תכניותיהם בחיים. זה מאבד את בנו יחידו, זו מאבדת את בן זוגה לחיים, זה מפסיק את לימודיו, זונח את המחקר המקורי שלו, וחווה כישלון בניסיונותיו לבנות קשר עם נשים. בכל הרומן הזה לא מצאתי אפילו אדם אחד מאושר אפילו לרגע. אף אחד אינו נענה לקריאתו האילמת של הזולת. הקשרים הקצרים הנרקמים בין הגיבורים הינם זמניים וכלהבת הגפרור הם נידונים לסיום חותך ומהיר. בשיחות הטלפון הנדירות המתקיימות בבית האבן משתתף קול בלתי ידוע, ואולי לא קיים כלל.
מה אומרת לנו ועלינו נבואת הזעם הזו? עמוס עוז לא רצה לסיים את הספר בשחור הייאוש. בעמודים האחרונים הוא מתאר את נסיעתו של שמואל למצפה רמון, העיר החדשה הקמה במדבר. עצם היציאה מירושלים – תהא מה שתהא משמעותה – כבר משמחת את גיבורנו התועה. בדרכו ראה מטעים, כרמים ושדות רחבים "הכל שימח אותו והכל חימם את ליבו". נכון, שמחה זו מסוייגת מיד בזמניות הלבלוב הירוק שימיו בארץ ספורים. ובכל זאת משהו נפתח, אופק חדש. הסיום הפתוח של הרומן במילים "ועמד ושאל את עצמו" משאיר סדק צר של תקווה לאופטימיים שבינינו.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

כבר כמה עשורים אני מראיינת למטרות מחקר וכתיבה, ומלמדת איך לראיין במסגרות רבות. הראיון הוא עבורי כלי...
את אמנדה היכרתי כמטפלת הביתית של חברתי דפנה, שמתה מסיבוכי סוכרת נעורים כבר לפני כ-20 שנה. באותו זמן גרתי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילה אילוזאילה אילוז24/12/2014

שמות. לצערי, אולי כי איני ירושלמית, נהניתי פחות ממך מהספר, אבל המשפט שכתבת על משמעות השם שאלתיאל עורר בי מחשבות.
שמן של דמויות מרכזיות בספר מציב תהיות ועמדות שונות לגבי האל. מיכה (מי כאל) שמואל (שמו אל) שאלתיאל (שאלתי אל) וגם עתליה (עת לה').
לעומת זאת, מי שאין אל בשמו - גרשום מתיחס אולי לגירוש שחוו הפלסטינים, לחרם דרבנו גרשום (שאסר בין השאר קריאת חומר של מישהו בלי רשותו, בניגוד למה שמנסה שמואל לעשות) וחיבור האות הראשונה של שמו עם שם משפחתו יוצר את הקריאה היהודית העתיקה גועלד.