פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
יוצאים לגנוב סוסים מאת פר פטרסון

"יוצאים לגנוב סוסים" מאת פר פטרסון

פרופ. עמיה ליבליך | 20/10/2010 | הרשמו כמנויים


מתי מסיימים ספר, מניחים אותו ורוצים לקרוא בו מיד מהתחלה?
זה לא כמו "מלחמה ושלום", שקראתי בפעם השנייה בגיל 35 אולי, ועכשיו החלטתי לקרוא בפעם השלישית או הרביעית בחיי.
מתי זה קרה לי עוד? אני נזכרת בספר של רוני גבעתי "בין שתיקות"- על אנטק, גיבור גטו ורשה, שקראתי גם כן ברצף פעמיים...
ועכשיו, עם "יוצאים לגנוב סוסים" אני מרגישה שכל שורה רוויה סמלים ורמזים שאותם מבינים רק כשנכנסים לעלילה, מבינים את סדר ההתרחשות ויודעים את סופה. כל משפט מקבל משמעות אחרת אחרי שיודעים את הסיפור הסדור על ממד הזמן – אבל את יודעת זאת רק אחרי שסיימת, ולכן הקריאה בפעם השניה ממש הכרחית לי. ממדי הזמן והמקום שבספר מתעתעים, דומים ושונים, וכמו הירגזי, בקטע הראשון בספר, אני מוטחת בשמשת החדר, מתעלמת מהמחסום השקוף, ואינני מבחינה מה פנים ומה חוץ, מנסה להיכנס, להבין, לסדר את המצב.. הדחף הוא המיסתורין של הטקסט, החורים שאת רוצה למלא ולהבין (זה היה משהו שקרה לי גם עם אותו ספר של רוני גבעתי.)
המספר הוא גבר בן 67, וזמן הסיפור הוא חודשיים לפני תום המילניום – עם גיחות מרובות לזכרונותיו המתרחשים באמצע המאה. בהווה הוא רואה עצמו כאיש זקן, ומכין לו את הבית שימות בו, בית בודד ונטוש בכפר, שהוא משפץ ומתחזק במו ידיו, ומצוי בעולם מושלג על גבול נורבגיה ושוודיה. בעבר, כשהיה נער בן 15, בילה כמה חופשות קיץ בסביבה דומה עם אביו. הספר מדלג בין עבר להווה, והוא עצמו מתבונן בתהפוכות אלה ואומר: "אני מביט לאחור ורואה שכל תנועה בתוך הנוף באותם ימים נצבעה במה שבא בעקבותיה ואין להפרידה ממנו" (207). כלומר הניסיון לחזור לעבר כפי שהתרחש ממילא אינו אפשרי.
כאיש מבוגר החי לבדו הוא מודע את מותו המתקרב, זוהי כמובן חווית הווה או עתיד עבורו - אך הוא מייחס חוויה זו גם כן לילדותו הרחוקה. מסתבר כי ביריה אומללה הרג אחד הילדים בכפר את אחיו התאום (והיום הוא שכנו של המספר), והגיבור, כנער, מנסה לדמיין "איזה מין הרגשה זו לאבד את החיים בגיל צעיר כל כך. לאבד את החיים, כאילו החזקת ביצה בידך, ופתאום היא החליקה, נפלה ארצה והתנפצה. וידעתי שלא יתכן שמרגישים משהו בכלל, מי שמת- מת. אבל בשבריר השנייה הזה שלפני; אם אתה מבין שהכל נגמר, איזה מין הרגשה זאת. היה שם פתח צר, כמו דלת קצת-קצת פתוחה, וניסיתי להידחק לתוכו משום שרציתי להיכנס, ואור זהוב עלה מפס השמש כנגד העפעפיים שלי, ולפתע החלקתי פנימה, וללא שום ספק הייתי בפנים כהרף עין, והדבר לא הפחיד אותי בכלל, רק הייתי עצוב והשתוממתי על הדממה ששררה בכול" (57).
הלשון אינה יכולה להכיל את חווית המספר. הספר מלא טבע ותחושות גוף, בעלי חיים ומזג אויר, בתיאורים מדהימים שכבר שנים לא קראתי כמותם. תיאורים אלה נאבקים ממש במחסום השפה, שוב כמו אותו ירגזי הנתקל בזכוכית. (אסוציאציה אחרת היא כמובן 'תקרת הזכוכית' שלנו הנשים – אך אין זה מענייננו היום.) ממד נוסף נותנת לספר ההיסטוריה, כאשר מלחמת העולם השנייה חודרת לסיפור וחורתת את חותמה בגיבוריו, כמו, בעצם, בכולנו, ובכל יצירותיו האחרות של פטרסון.
אולם בעיקרו של דבר זהו ספר על גברים ועל גבריות, על בן מתבגר ואביו הנערץ, ועל הקיץ האחרון שבילו יחד. האהבה לאב איננה סנטימנטלית, אך את עוצמתה מציף כל עמוד בספר היפה הזה. כך למשל בקטע הבא: "מה שאני עושה, ועל כך מעולם לא סיפרתי לאיש, בכל פעם שאני צריך לעשות משהו שחורג ממשימות היומיום, אני עוצם את העיניים ומדמיין לעצמי כיצד אבי היה עושה זאת או כיצד ראיתי אותו עושה זאת, ואחר כך אני מחקה את התנועות שלו עד שאני נכנס לקצב הנכון והמשימה נפרשת לפני ומתבהרת" (עמ.71). אם מישהו מאיתנו זקוק לטקסט ספרותי כדי ללמד על יחסי אב ובנו בגיל ההתבגרות, כולל ההתעוררות המינית והחוייה הגברית לסוגיה, אני מאוד ממליצה על ספר זה.
ועוד נקודה: בספר המופלא הזה יש משפט מפתח אחד שהספר חוזר עליו שלוש פעמים, ואף הוא מפיו של האב, האומר "אתה בעצמך מחליט מתי יכאב לך". אתה יכול ליפול מהסוס, או לקטוף סרפדים במו ידיך, ואינך אמור לחוש בכאב אלא אם כן אתה בוחר בזאת. זה מה שצריך לקרות גם בליבו של נער שננטש על ידי אביו... כן או לא??? נראה לי כי מורקמי בספרו האחרון על הריצה, היטיב להתבטא כשאמר "הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל הוא עניין של בחירה". כך או כך, נראה לי כי אלה דברי חוכמה המתאימים בעיקר לגברים... יפה לקרוא עצות שכאלה, הלוואי וידענו לישמן.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

יש בנו עמדה מיוחדת לה אקרא הנכונות להיות מופתע. באופן מטפורי זה אומר ללכת בעולם עם עיניים ואוזניים פתוחות...
אני נוהגת בדרכי הביתה אחרי הצום בירושלים. כבר כמעט חמש שנים אני תושבת יפו, ושמחה כל יום על מקום מגורי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נעמי רזנעמי רז2/11/2010

יואו. איזה כיף לפגוש את הספר הזה מתפענח דרכך, עמיה, ולחזור ולחוש אותו כך. התפעמתי ממנו מבלי שיכולתי בכלל לשים במילים. וכן, ברגע שסיימתי אותו, קראתי שנית. לא היו לי, וגם עכשיו אין לי, המילים וההסתכלויות שלך. היו לי, ויש לי, ההתרגשויות של היופי ושל הכאב ושל הקשר העמוק, ושל יחסים אב-בן מלאים בגווני רגש מדהימים. תודה. נראה שאקרא שוב! נעמי