על הגר, ישמעאל וסבתא שלי

ד"ר איילת כהן וידר | 31/10/2014 | 6,547 צפיות | הרשמו כמנויים

"והוא יהיה פרא אדם....הלום ראיתי באר לחי רואי"

יש ראיות שהולמות בי. כמו התאריך של היום שכתוב על הלוח. ה' בחשון. הולם בי כל שנה מחדש. לילה גשום, אמא חוזרת מלוויה בפתח תקוה. ומה זה בדיוק לוויה? ואיך זה קשור למלחמה? להאפלה? לפנסים שנצבעו כחול? לבעלה של שרה שנעדר ולגשם החזק שיורד כל הערב? אמא פושטת מגפיים חומות שמגיעות לה כמעט עד הברך, רוכסן ארוך ועקב מרובע ויפה. כל כך הרבה כאב על פניה היפות, הצעירות . הבית קטן לכל הכאב הזה. הלב שלי קטן לכל הכאב הזה. אני נרדמת. הגשם ממשיך לרדת.

לפני שנה ציינו 40 שנה למותך, סבתא. אז עוד היו לך אח ואחות. הם נפטרו בקיץ בשיבה טובה. ונשארה רק אדית שמאושפזת בלונדון. מאז הקינדר טראנספורט. וכשעמדנו בבית הקברות שבפאתי הקיבוץ וספדתי לאחותך הלמה בי הראייה של שארית ילדותינו הפראית הנטמנת בשדה הגדול שאין בו מדבר ואין בו באר. ועל קברה הונחו כדים גבוהים מקרמיקה תכולה וחומה ובמועדון הגדול זללתי ענבים אדומים בלי הפסקה וחברות הקיבוץ הציעו עוגות באדיבות "זה כשר, כמו שאסתר בקשה"