פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
פרשנויות הן ערוצי הקשר שלי ראיון עם מרדכי גלדמן

"פרשנויות הן ערוצי הקשר שלי" ראיון עם מרדכי גלדמן

גיא פרל | 17/9/2014 | הרשמו כמנויים

בעקבות ספרו "שכנים וסוטים אחרים", הוצאת הקיבוץ המאוחד 2014, 123 עמ'

ספר הסיפורים הקצרים של מרדכי גלדמן כולל שני חלקים. הראשון, 'שכנים', הנו אוסף סיפורים העוסקים בשכניו של המספר. הסיפורים בחלקו השני של הספר, 'סוטים אחרים', עוסקים בדמויות שונות, בהן גם דמותו של המספר, והם כתובים תוך עירוב מקורי בין העלילה לבין רובד הגותי. הריאיון התקיים ב'דירה מס' 11' - שמו של הסיפור החותם את סיפורי השכנים - מעונם המשותף של גלדמן ושל דמות המספר ב'שכנים וסוטים אחרים'. בחדר המדרגות פגשתי אשה מבוגרת ותהיתי ביני לבין עצמי אם היא אחת מהדמויות בספר.

ג"פ: כיצד הגיבו שכניך לסיפורים שנכתבו עליהם?
מ"ג: כנראה שאף אחד מהם לא קרא את הסיפורים, ואני מקווה שגם לא יקראו. בסיפור הנוגע לדייר בדירה מס' 11, העוסק במספר עצמו, אני מתייחס לכך: אם אתה מספר את האמת על אנשים, או מה שנראה לך כאמת, זה יכול להיות טורדני, משום שאנשים שומרים את תחושת הערך שלהם כמיטב יכולתם וכל ניסוח של התנהגותם שאינו הולם את תפיסתם העצמית מרגיז אותם. ואם אתה משקר או בודה עליהם דברים, זה מרגיז עוד יותר. השכנים עלולים להרגיש מותקפים מאופן תיאורם בסיפורים, למרות שהצהרתי במפורש שהם שימשו רק נקודת מוצא. מכל מקום, חלקם כבר הלכו לעולמם, חלקם שוכנים במוסדות סיעודיים ואין סכנה שמישהו יקנה להם את ספרי במתנה. להערכתי, הבדרן הצעיר שהתגורר בשעתו עם מיס תבל, בסיפור המוקדש לה, קרא את הסיפור כשהתפרסם לפני כמה שנים במגזין של 'הארץ'. הוא היה מאוד ידידותי כלפי אחרי כן וחשבתי שאהב את תיאורו כ''מוקיון מקסים''. הוא באמת בחור מקסים במיוחד.

ג"פ: הדמויות בסיפורים, בייחוד הגברים, חיים חיים מצומצמים, דלי משמעות, והם דועכים אל מותם מרוקנים. אלו הם חיינו?
מ"ג: ראשית, צריך לזכור שהתמונה הדלה הזאת משקפת רק את מבטי המציצני. ייתכן שהיה בהם עושר נפשי שמעולם לא נחשפתי אליו. בשנים שבהן התבוננתי בהם הם כבר היו סמוכים לשער האפל, והם מצטיירים כמי שכוחות חייהם דעכו ותקוותיהם נכזבו. בוודאי היו להם בשעתו חלומות רבים - אנשים הרי עשויים מחלומות - ואולי היו בעבר אנשים אחרים.

ג"פ: אם כך נראית ערבית חיינו, כיצד זה צובע את כל קיומנו?
מ"ג: אני לא חושב שזה צובע את חיינו או את חייהם בצבע זה או אחר. לאנשים הללו לא היו כוחות יצירתיים מיוחדים כלפי זקנתם. כוחות היצירה והמשמעות שליוו אותם לאורך חייהם לא עמדו להם באחריתם, ונראה שבסופו של חשבון, חייהם הנחילו להם אכזבה. לא נובע מכך שהאכזבה עתידה להיות גם מנת חלקנו. עם זאת, הרי גם אם השגנו דבר מה בחיינו, תמיד ניכשל לבסוף במוות. אבל הנפש יכולה לנסות לטפל בכורח המוות. הנפש יכולה אולי להכיל את המוות בצורה חכמה. המשורר רילקה דיבר על כך שאדם צריך ליצור את מותו כראוי, באופן המיוחד לו. ליצור את המוות הנכון לך זו משימה שאולי תצליח בה, אבל אתה לא יכול לצפות לזה מכולם. זכור גם שהשכנים המבוגרים בסיפורים הם אנשים עקורים, מהגרים שנטשו בעל כורחם את ארצות מוצאם - רובם פליטי שואה שעברו עליהם כאן בשנות התהוות המדינה חיים קשים ושוחקים. אני עצמי כבר לא צעיר, וכשהתבוננתי בצורות המוות שלהם נגעתי ביצר המוות הפועל בי ונפגשתי עם מותי.

ג"פ: שמתי לב לכך שדעיכת החיים של השכנים מתוארת באריכות, אך המוות עצמו ונסיבותיו הקונקרטיות מתוארים בשתיים או שלוש מילים. עלה בדעתי שהמוות כה נוכח בתהליך הדעיכה של השכנים המבוגרים, עד כי התממשותו אינה אירוע המצריך התייחסות מיוחדת.
מ"ג: את אחד השכנים אני מתאר כמת-חי, רוח רפאים, ואני אומר עליו בהומור מר שאולי לא יוכל למות כי כבר מת מזמן. הוא הצטייר לי כרוח של מת שמתרוצצת בעולם עם מסור בידה. אבל לשאלתך - פשוט לא ראיתי את מותם של השכנים וגם לא הלכתי להלוויות שלהם שהרי לא היה לי קשר גלוי איתם. אל תשכח שעם רובם לא שוחחתי אפילו פעם אחת. נחשפתי קצת לחייהם אך לא לרגע הקונקרטי של מותם. ראיתי את מודעות האבל וכך למדתי על מותם.

ג"פ: כלומר, אתה נאמן לעמדת המציצן?
מ"ג: בדיוק, מה שהמספר לא ראה - לא מדוּוַח בסיפוריו. גם מה שנודע לו כמצותת מקורו מנוסח - שכנה אחת סיפרה לשנייה מהמרפסת או צעקה בחדר המדרגות.

ג"פ: ספר יותר על עמדת המציצן והשפעתה על הכתיבה.
מ"ג: עמדת המציצן הופכת למעשה את הספר כולו גם לסיפור על המספר. הדמויות הן די דו-ממדיות בגלל זווית ההצצה המוגבלת שיש לו, ולכן ניתן לראות את הספר כתיאור האופן שבו הוא מרהט את עולמו בדמויות שהוא פוגש בחדר המדרגות. המספר מצטייר כאדם בודד המאכלס את עולמו בהצצות האלו, וסביבן והוא בונה את הפנטזיות שלו. הוא דומה לאנשים בודדים שיושבים בבתי קפה, ומצותתים לאלה שיושבים לידם. זה מקל על בדידותם.

ג"פ: לגבי עמדת המספר: והגבול בינו לבינך מטושטש בעיני. אפשר לומר שאתה ממש משחק במתח הזה?
מ"ג: לגבי אנשים שמכירים אותי נדמה לי שהמתח הזה משעשע מאוד. אבל המספר הוא כרגיל פרסונה ספרותית. דמות המספר עשויה מקטעים של עצמי, אך יש בה גם חלקים בדויים שרוח הסיפור המציאה. זו טעות לחשוב שאני מספר כאן על שכני; זה המספר של גלדמן, שהוא הזיה בפני עצמה, שמספר את ההזיות שלו על השכנים. ואל תהיה תמים, חלק משכניו של המספר הם המצאות או שלא התגוררו מעולם בביתנו.

ג"פ: בכמה וכמה סיפורים אתה מתייחס למחזוריות החיים, ולעתים הבחנתי בהם גם בגוון מיסטי: התינוקת שעיניה הן עיני הצייר המנוח שגר פעם בדירה, ובעלה החדש של אשת המומחה לכבד שהלך לעולמו אוהב מאכלי כבד, ויש דוגמאות נוספות. אתה מוצא במחזוריות הזאת נחמה?
מ"ג: כל חזרה יש לה משמעות ייחודית. עיני הצייר של התינוקת קשורות בהתחלפות הקשישים בצעירים שהספר מרבה להתייחס אליה. ואילו אהבת מאכלי הכבד של הבעל החדש מרמזת לכך שהאשה לא השתחררה לגמרי מבעלה האכזר, והיא רדופה לפחות במקצת על ידי מנגנון של חזרה כפייתית. אחד המוטיבים החוזרים בסיפורים הוא הכלא הקרמתי. ההסגר והקיפאון שהקרמה יוצרת. הקרמתיות הזאת מבוטאת גם בחזרתיות. הרי אין מנוס ממעגל הלידה והמוות - לא נחלץ ממנו לעולם, גם אם יקפיאו את גופותינו לרגע תחיית המתים.

ג"פ: התייחסותך לחזרתיות היא אם כך פסימית, ואינך מוצא בה נחמה מסוימת.
מ"ג: אני לא מוצא הרבה תקווה בחזרה. כמשורר אני חושב שהחזרתיות היא מטרד, היא כלא. אם חזרתי בשיר על רעיון יסוד של שיר קודם אני כועס על עצמי. אם אנשים חוזרים על התנהגויות ומחשבות כרובוטים או אנדרואידים זה מעורר חרדה. אבל גם ברור לי שבאמצעות החזרה אנחנו מצליחים להעניק משמעות לקיומנו, ובלעדיה העולם יהיה כאוס גמור. למזלנו תהליכי האבולוציה איטיים, מנמרה נולד תמיד גור נמרים ומאשה נולד לרוב אדם רגיל ולא מוטציה מטורפת. אני נזכר בשיר המפורסם של המשורר והפילוסוף הזן בודהיסטי דוגן, הממזג בין חלופיות לחזרתיות באורח אופטימי: "אביב - פרח/ קיץ - קוקיה/ סתו - ירח/ חורף - כפור השלג" וכו'.

ג"פ: אני רוצה לדבר על גברים ונשים. הנשים בסיפורי השכנים חזקות ושתלטניות ללא יוצא מן הכלל, כך נפתח הספר, ואילו הגברים חלשים, תלותיים, וגם מתים לפניהן.
מ"ג: כך זה היה אצל הזוגות המבוגרים בין השכנים, כך העלו תצפיותי. הנשים היו חזקות יותר ועריצות, הגברים נחלשו ולרוב גם מתו קודם. ככל שאני זוכר גם מבחינה סטטיסטית בכלל האוכלוסייה המערבית תוחלת החיים של גברים פחותה. ייתכן שתשומת הלב שלי כלפי הדומיננטיות במשפחה נובעת גם ממאבקי הכוח האלימים מאוד שהיו בין הורי. אבי מכל מקום מת הרבה לפני אמי. אני לא זוכר כבר היכן קראתי שבמשפחות של מהגרים הנשים תמיד מסתגלות טוב יותר לתרבות החדשה וכך מחזקות מאוד את מעמדן במשפחה.

ג"פ: האם שמת לב לכך שהמספר חורג בהדרגה מעמדת המציצן הפאסיבי. בסיפור 'העריץ הפתטי מר לרמן', הוא הופך ליותר ויותר אקטיבי.
מ"ג: נכון, בסיפור הזה יש התפתחות דרמטית בעמדת המספר. בלית ברירה הוא הופך לפעיל ומתחיל לטפל בענייני ועד הבית כדי לשמור על חיי הבית. הביטוי הסמלי החזק ביותר לכך הוא בשתילת היביסקוסים צבעוניים בחצר. לכן יש פרחי היביסקוס לבנים על כריכת הספר. כאשר השכנים המבוגרים החלו להעלם ולדעוך, המספר הבין שעליו לטפל בבית במקומם. את שתילת ההיביסקוסים ניתן לקרוא במימד ארוטי - המספר מגדל את ילדיו בתוך הבית כשדמות האב המרושע בדמותו של מר לרמן דועכת. אבל הפרחים הצבעוניים הם גם מטאפורה לשירים. הוא מכניס פיוט ויצירה אל החצר. מר לרמן חדל להשקות את הגינה והיא קמלה כמעט לגמרי ככל הנראה מפני שמותו התקרב והלך. כבר בתחילת הספר הדיירים כורתים עצים מפוארים - יסוד המוות שבהם מוביל לכך ומקומם את המספר. ואילו המספר מאכיל את החתולים, ממגן את המקלט, שותל פרחים ומונע את כריתת העצים הענפים; הוא שומר כביכול על החיים והצמיחה בתחומו של הבית.

ג"פ: עמדת המספר כלפי ההתרחשויות היא פעמים רבות פרשנית - יש לו הסברים מורכבים לסיבות העומדות מאחורי ההתרחשויות. לעתים באמצעות פירושים מפירושים שונים הוא ממלא את החורים ברצף - שנוצרים מזווית הראיה המוגבלת שלו. זה בולט, למשל, בהשערות שהוא מעלה באשר למר קסטנבוים וקולות הניסור העולים מדירתו, ובאשר לפצעים המדממים שהופיעו על פניו של לרמן.
מ"ג: המספר מביא לכל דבר דרמטי כמה פירושים, זהו זרם התודעה שלו, זרם הפנטזיות שלו. הצורך הפרשני מתעורר אצל המספר גם כדי להרגיע את עצמו. הוא מחפש איזה היגיון בהתרחשויות. ככלל, דברים שאני מפרש אני תמיד אוהב אותם לפחות במקצת. פרשנויות הן ערוצי הקשר שלי, החיבור שלי אל הקורות אותי. גם בהרבה משירַי יש צד דרשני מובהק. ועם זאת אני לא מתאהב בפירושַי, ותמיד פתוח לפירושים אחרים. רש"י אמר "הפשטים מתחדשים בכל יום". לאדם דתי הפירוש המתמיד של התורה הוא עבודת השם. אבל מעשה הפרשנות נתון גם לעיקרון העונג - היצירתיות שבמעשה הפירוש מענגת.

ג"פ: תהיתי אם עמדתו הפרשנית של המספר היא חלק ממה שמרחיק אותו מן העולם. זה צד בביקורת שנוטים להטיח באנשים העוסקים בטיפול, שעמדתם הפרשנית אינה מאפשרת להם חוויות של ממש.
מ"ג: יחסי לפרשנות פוסטמודרניסטי לגמרי. הפירושים שלי אינם קדושים או אמת סמכותית. יש סוג פרשנות שאופייני לעתים לתחום הטיפולי, פרשנות שכל כולה תיוג. התיוג הזה הוא השלכתי מעיקרו ונועד להקנות לפסיכולוג עליונות הזויה על הפציינט, ואני נמנע כמיטב יכולתי מהעמדה הזאת.

ג"פ: מרתק לראות כיצד לעתים עמדתו הפרשנית של המספר, בדומה לעמדתו של איש טיפול שאינו יהיר או נרקיסי, מובילה אותו אל אמפתיה גדולה. זה בלט לעיני, למשל, בסיפור 'חיים נחמה והעכבר'. המספר מנסה להבין מדוע גבר צעיר ובודד אוסף אל דירתו חפצים שהשליכו השכנים הקשישים אל החצר. לבסוף הוא מציע את האפשרות הבאה: "אפשר שייחד להם (לחפצים) פינה קטנה בסלון והניחם בעדינות הראויה זה בצד זה ואולי אפילו הציב לידם נר נשמה, אותו הדליק בחגים שבהם מזכירים את המתים ומתפללים לעילוי נשמתם."
מ"ג: זה אכן פירוש אמפתי, אבל יש בו דבר נוסף: הוא מהדהד את המספר עצמו. הרי המספר עושה דבר דומה. העכבר הוא דמות צל של המספר. המספר אוסף סיפורים, ומכנסם במחשב, וכך מציב נר זיכרון לאנשים שעליהם הוא מספר.

ג"פ: אתה כותב זאת במפורש בסיפור 'דירה 11' בו המספר מתבונן בעצמו: "עם זאת, הטקסטים שחיברתי על שכני הם יד לזכרם של הנפטרים ושל כל אלו המשתהים עדיין מעט בשערי המוות. יהי זכרם מבורך."
מ"ג: הכתיבה מממשת את אחריותו הרוחנית של המציצן כלפי דיירי הבית. היא המשך ישיר לשתילת הפרחים, השמירה על צמיחת הגן וטיפוח המקלט.

ג"פ: בסיפור 'עיני השמאלית', בחלקו השני של הספר, ובו המספר קרוב אליך במיוחד, אתה קושר בין עמדת "היודע" המאפיינת אותך, לבין העיוורון החלקי שלקית בו בעקבות שבץ בעין שמאל. אתה מציין שעמדת היודע "מעכבת לעתים את חמלתי או מרדדת את יכולתי האמפתית". האם זה קשור לעמדתו המרוחקת של המציצן?
מ"ג: לדעתי לא, וההפך הוא הנכון. כל הסיפורים ב'שכנים' הם הפרכה של עמדה זו. עמדת המספר ב'שכנים', היא תמיד אמפתית, גם אם היא ביקורתית, היא תמיד מגיעה אל החמלה. הסיפור 'עיני השמאלית' עוסק בבעייתיות שבשיפוט אסתטי והגותי. השיפוטיות האסתטית או ההגותית נובעת אצלי ממנגנונים די רודניים. מנגנון השיפוט האסתטי שלי מפותח מאוד, כאילו יש בי מאזני יהלומים. אני מבחין בדקויות אסתטיות בחושים מיוחדים. אני נהנה מכך מאוד, אך בו בזמן זוכר שבביקורתיות יש חוסר חמלה כלפי היוצר. כבר פגעתי בכמה באנשים לאורך השנים כאשר הבחינו בביקורתי גם אם לא ביטאתי אותה. עם הזמן ולמדתי להסתיר את מחשבותי טוב יותר. גם החשיבה הביקורתית שלי כלפי הגותם של אחרים היא לעתים קטלנית וגם זה עלול לפגוע בזולת. בכך בין השאר דן הסיפור 'עיני השמאלית', ומסקנתו היא שצריך תמיד לזכור את מידת החסד, ולא להילכד על ידי מידת הדין. יש עוד גישות לעניין. הבודהיסטים מציעים לא להעריך כלום - לדידם כל ביטוי של שיפוט ערכי יוצר קרמה. אבל הפתרון שלי יותר יהודי-קבלי - להיות בקו האמצע בין הדין לחסד.
אינני מוותר בינתיים על יכולתי להבחין בין שירה טובה, בינונית וגרועה, בין ציור טוב לרע, ובין מחשבה נכונה למוטעית - חשוב לי להיות מסוגל להבחנות האלו. הדקונסטרוקציה הפכה את המבקרים לסוגיהם לצנועים יותר, אבל אין זה אומר שלא ייתכנו אבחנות אסתטיות או הגותיות בעלות תוקף. מעניין שההבחנה בין טוב לרע מתוארת בבראשית כחטא קמאי של הראייה הכרוך בתפיסה עצמית אומניפוטנטית: כך אומר הנחש: "ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע". הסיפור 'עיני השמאלית' עוסק כזכור בשלל חטאיה של הראייה.

ג"פ: בחלקו השני של הספר כאמור הסיפורים הרבה יותר הגותיים, ונוכחותך כאמן, מבקר אמנות ופסיכולוג גלויה מאוד.
מ"ג: בהחלט. ב'סוטים אחרים' ניסיתי ליצור סוגה ספרותית מקורית המערבת עלילה עם הגות. בסיפור 'הנקודה' למשל משמשת העלילה לדיון בדימויי האל התנ"כי, המציירים אותו כיישות נרקיסית, זעפנית ונקמנית. הדיון הזה ממשיך את העיסוק בדימויי האל התנ"כי בשירתי, בעיקר ב'שירים על אלוהים' בספרי "הו קירי יקירי". ב'הנקודה' תולה המספר את דימויי האל התנ"כי באופיו של השבט העברי שהמציא לעצמו את אלוהיו. ההמצאה הזאת היתה לה השפעה נמשכת על אופיו של העם היהודי וגורלו, טוען הסיפור. בסיפור 'עיני השמאלית' מעלה המספר רעיון חדש: לא רק בני האדם ממציאים את אלוהיהם, האל עצמו מופיע במסכות שונות ל''קהלים'' שונים. מול כל קבוצה אתנית מופיע האל במסכה המתאימה לה מבחינת יכולת ההבנה שלה ואופיה. בסיפור הזה, הנובע מהשבץ שפגע בעיני השמאלית, גם נדונה הראייה מאספקטים שונים ובעיקר מההיבט של התשוקה: המבט הוא המעורר הראשי של תשוקתנו, והאופן שבו אנו רואים נובע מתשוקתנו. גם האופן שבו אנו מבקשים להיראות נובע מתשוקות ארוטיות ונרקיסיות.

ג"פ: הסיפור 'ראשו של שומר הראש' העוסק בא"א - שומר הראש של הרמטכ"ל ומי שביצע אונס כשבוע לפני יום נישואיו המיועד - ממשיך את הקו הזה. קראתי אותו ממש כתיאור מקרה של מטופל, שנכתב מתוך חירות אמנותית שאינה מקובלת בתיאורי מקרה רגילים.
מ"ג: ראיתי בסיפורו של א"א סיפור של אינדיווידואציה נואשת המתאפשרת דרך סוג של התאבדות. האנס מתואר בסיפור כמי שמוצא לראשונה בעצמו פיסת נפש קטנה שאינה נשלטת בידי ציפיותיהם של האחרים ממנו. הוא יצור שכל כולו הסתגלות נוקשה, כמעט טוטאלית, למערכות החברתיות שבהן התפתח. בבית הסוהר הוא חווה את עצמו לראשונה כבן חורין אחרי ששימש משך שנים ככלב השמירה של רמי מעלה לסוגיהם.

ג"פ: אני רוצה להתייחס לסיומו של הספר. בסיפור האחרון מתוארת התנסותו של המספר בסם הפיצוציות המסוכןNICE GUY נייס-גאי במהלך מסיבה תל אביבית.
מ"ג: כן, באותו ערב לוקח המספר בבלי דעת שאיפה מסם גרוע, כאקט של ייאוש מן הריקנות רבת הפנים של המסיבה ומחוויה עמוקה של ניכור. כשהוא מסומם ומוחו משובש מתרחש בתודעתו דבר טראומטי. המספר רואה את נפשו בדימוי חזותי, כיישות כחולה חסרת צורה מוגדרת שצורות סימטריות מרחפות בה, והוא מגלה שהיא רוצה לעזוב את גופו ולהעלם אל גובה שאין לו גבול.

ג"פ: ובכל זאת, הוא מתאושש. בדרך לביתו הוא מאזין למונטוורדי באייפון, והמוזיקה הנפלאה משיבה את רוחו. הספר מסתיים בשורות "ובדירתי קידם את פני החתול יוסף ביללות תובעניות, כי המסיבה אליה יצאתי דחתה את הגשת מנת הטונה היומית. כשסיים לאכול בא לישון למרגלות מיטתי, דבר שהוא ממעט בו. הוא ישן בחדר השינה שלי רק לעתים נדירות." לדעתי אלו שורות מלאות יופי ונחמה.
מ"ג: המספר מוצא אחיזה ונוחם בתוך שגרת הערב שלו אך האחיזה הזאת היא רק לכאורה קטנה. המוזיקה של מונטוורדי בכל תחומיה היא מן היצירות המושלמות של כל הזמנים, והיא גורמת לי תמיד אושר עצום. וחתולים כידוע יכולים להיות בעלי קסם גדול.



ג"פ: יש הבדל להערכתך בין סופר למשורר, בין הסופר גלדמן למשורר גלדמן?
מ"ג: כן ולא. תמיד חשבתי שהפרוזה הטובה היא סוג של שירה. קח למשל את "בדמי ימיה" של עגנון, את סיפורי גוגול, קלייסט וקפקא או את סיפוריהם הקצרים של קלאריס ליספקטור ויאסונארי קוואבטה.
להערכתי אני נזקק לפרוזה של הסיפור הקצר כאשר אני מרגיש צורך בפירוט גדול יחסית הנמשך על פני ציר הזמן. בעלילה יש תמיד ממד של זמן. שירים נוטים אל רגע של הווה נמשך.


ג"פ: האם הפרסונה של המשורר שונה מזאת של מספר הסיפורים הקצרים?
מ"ג: דומני שיש לי יותר מפרסונה אחת בשירתי ויותר מפרסונה אחת בסיפורי. אבל אפשר להערכתי למצוא את היסודות המשותפים לכל הקולות האלה. אם להשתמש באנלוגיה מוסיקלית - המיסות, מחזורי הענק של תפילות הערבית למריה, המדריגלים והאופרות הנפלאות של מונטוורדי כאילו נוצרו בידי כמה קומפוזיטורים. אבל יש משהו המאחד אותם.כך גם בשירים ובפרוזה של פסואה שנכתבו בידי ההטרונימים שלו.

ג"פ: האם הפסיכותרפיסט משפיע על הפרוזה שלך?
מ"ג: כן. הרבה. החומר שמטופלים מביאים מתארגן במוחי הרבה פעמים כסיפורים. אלה סיפורים הנכתבים בידי ובידי המטופל בשיתוף פעולה ומתוך חקירה משותפת. עם זאת אני משתדל לשמור על גמישות קוגניטיבית נאותה שתאפשר לי לשנות את הסיפור לפי מידע חדש שצץ במהלך הזמן. בין סיפורי המטופלים יש לא פעם כאלה שהם בעלי ערך ספרותי מבחינות שונות ולעתים, ברשותו המפורשת של המטופל, אני מעלה אותם על הכתב. בכל מקרה אני מראה את היצירה למטופל עם סיום כתיבתה, אחרי שהסתרתי בה את זהותו ואחרי ששיניתי את הסיפור מסיבות ספרותיות. רק אחרי שקבלתי את הסכמתו אני מעז לפרסם את סיפורנו. לא פעם נקרו אל חדר הטיפולים שלי סיפורים כה קשים וכה אינטימיים עד שלא מצאתי בי כוח נפשי להפוך אותם לספרות.

הרשימה פורסמה ב'עיתון 77', גליון 377, אוג' 2014.

עוד בבלוג של גיא פרל

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.