פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הדִבר האחד-עשר, לא תשתנה והדִבר השנים-עשר, השתנה תשתנה

הדִבר האחד-עשר, "לא תשתנה" והדִבר השנים-עשר, "השתנה תשתנה"

שפיות זמנית | 6/8/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

באופן גס, ניתן לומר שכל מי שמעורב בטיפול מכל סוג שהוא – כמטופל או כמטפל, מאמין במידה זו או אחרת ביכולתו של האדם להשתנות לאורך החיים, או לפחות מייחל לשינוי שכזה. אבל עד כמה באמת אנחנו מצליחים להעריך את המידה בה נהיה שונים בעוד, למשל, עשר שנים מהיום? עד כמה אנחנו מאמינים שנשתנה?. מחקר שמציג פרופ' דן גילברט מאוניברסיטת הארוורד, בשיחת טד שצולמה בחודשים האחרונים, מצביע על כך שרוב בני האדם בטוחים שהאדם שהם כיום (בין אם הם בני 18, 28, 48 או 68), הוא האדם שיהיו בשארית חייהם. גילברט מגדיר תופעה זו, בתרגום חופשי, כ'אילוזיית קץ הימים' (end of history illusion) וטוען שהאדם הוא 'פרויקט בתנועה' שטועה כל העת לחשוב שהוא 'מוצר מוגמר'.

במסגרת מחקר שביצע, בו השתתפו מאות אנשים, התבקשו המשתתפים להעריך עד כמה יהיו שונים במישורים שונים, בעוד עשר שנים מהיום – עד כמה ישתנו הערכים שלהם, תכונות האישיות וההעדפות האישיות שלהם. משתתפים בקבוצת ההשוואה התבקשו להתבונן אחורה ולציין עד כמה באמת השתנו בעשר השנים שחלפו ועד היום. התוצאות היו חד משמעיות – מידת השינוי שאנשים העידו שהתרחשה, בהסתכלות לאחור, הייתה תמיד גדולה באופן משמעותי מזו שהעריכו אנשים כשהתבקשו לחזות את עתידם. השינוי, אגב, אמנם מצטמצם עם השנים, אך ממשיך להיות גדול מכפי שהעריכו המשתתפים גם בגילאים מבוגרים יותר (במילים אחרות – גם אנשים בני חמישים ושישים ושבעים, לא מפסיקים להשתנות). מחקרו של גילברט, העומד בראשה של מעבדה לפסיכולוגיה חברתית משתמש בכלים הרלוונטים לתחום, אך מעלה שאלות רחבות ועמוקות יותר – על היכולת שלנו ושל מטופלנו להאמין באפשרות לשינוי ולהתמסר אליו כבר היום. גילברט מסכם זאת היטב: 'הדבר היחיד שקבוע בחיים שלנו, זה השינוי'. 

* הכותרת לקוחה מתוך שירו של יהודה עמיחי 'אבי היה אלוהים ולא ידע', פתוח סגור פתוח. שוקן. 1998. עמ' 58


עוד בבלוג של שפיות זמנית

זוכרים את הצעדים הראשונים בקליניקה הפרטית שלכם? כשנפלה ההחלטה לטפל באופן עצמאי וכל הקליניקה שלכן הסתכמה במטופל...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צביאל רופאצביאל רופא12/8/2014

לרחל ה. שמתחבאת עמוק בחברת הנפתלין - גם אני לא מתפלא שתגובתך כזו. שהרי ממה שכתבת עולה בבירור שאינך מסוגלת לעשות הפרדה בין התעללות של אנשי מקצוע שגרמה לאסון בלתי הפיך במשפחה, לבין תגובתי הנקודתית כאן שבטלה בשישה מיליון ביחס אליה, וגם לא גרמה כל נזק ממשי באותו סדר גודל.
ובכלל, אני עונה לך ולשכמותך לפנים משורת הדין. כי אין דין מי שמסתתר ומוגן ועטוף בפחדיו וחרדותיו, למי שצועד בראש מורם ונלחם את מלחמת עלובי חיים ומקופחי זכויות. קודם תציגי עצמך בפניי ובפני אנשי האתר כבת תרבות - תחשפי את עצמך בשמך המלא להערה/ לדיון/ לביקורת/ לויכוח/ לעימות אם רצונך בכך, אחר כך אהיה מוכן להמשיך לתקן את חשיבתך המעוותת ביחס ל"תיאור המקרה" הטרגי שלי. לתקוף מתוך בונקרים חשוכים ומוסתרים, אנו יודעים היטב מי עושים כן. שיהיה לך ערב נעים מאוד!

רחל ה.רחל ה.12/8/2014

לא מתפלאה. אם תהיתי קודם איך זה באמת שאף אחד לא מוצא לנכון להגיב על טענותיך הקשות, לאור תגובתך לתגובה- אני כבר לא מתפלאה...
(נ.ב. אני לא פסיכולוגית)

אסנת לקראסנת לקר11/8/2014

הפוסט והסרטון מדברים על שינוי, לא בהכרח חיובי. ההבטחה בתום ההרצאה היא ששינוי הוא דבר מתמיד בחיינו, לא בהכרח לכיוונים חיוביים. עכשיו תעשה עם זה מה שאתה רוצה: אפשר ללכת לטיפול, אפשר גם לא, אפשר לבחור טיפול מסוג שמתאים לך ואתה מתחבר אליו, ואפשר לשבת בחיבוק ידיים, מסתבר שהשינוי בוא יבוא. באשר לציפייה שלך לתגובות: האם מכתביך היו מכוונים לכותבת הפוסט או לקהל הקוראות? ריבוי הדוגמאות והמלל הקשה לעקוב ולהתחיל דיאלוג, בעיקר שלא ברור במה היית רוצה להתמקד. כמו כן, נראה שאתה מבקש התייחסות אמפתית-טיפולית בתגובות כתובות וחשופות לקהל הרחב - מה שנוגד את האתיקה המקצועית של רוב אנשי הטיפול (אם כבר הזכרת מוסר). אני בטוחה שבתוך חדר טיפול תוכל לקבל הרבה התייחסויות אישיות על כל טענותיך וצר לי לקרוא על ניסיונך המר ומצוקתך הרבה.

צביאל רופאצביאל רופא10/8/2014

רוב תודות על מבול התגובות. כאשר למדתי פילוסופיה הכריז פרופסור מכובד וחכם במיוחד, כי בענייני מוסר תארים אקדמיים אינם רלוונטיים, כי ייתכן בהחלט שפלאח ואנאלפבית לדוגמה יהיה אדם מוסרי לעילא ולעילא, ואילו מומחה לפילוסופיה או לפסיכיאטריה עלול להיות מושחת עד לשד עצמותיו...
התגובות המרובות על שלוש תגובותיי חודרות הבטן כאן, מרגשות אותי עד דמעות. אין ספק שאנשי המקצוע כאן, מוכיחים פעם נוספת שהם בקלות נכנסים לנעלי מטופלים כמוני שגורלם המר להם, וכמובן עוד יותר בקלות מגיבים ומגיבים בלי סוף.
באמת תודה רבה לכם חברי "פסיכולוגיה עברית" מעומק הלב.
ורק שלא ירבו כמותכם בישראל!

צביאל רופאצביאל רופא7/8/2014

איך "השפעת טיפול אינדיבידואלי על היחסים הזוגיים" - ע"פ מאמרו של י. צדיק, אצלי, גרמה לגירושין. להלן קטע מתוך ספרי האוטוביוגרפי "מישהו מטפל בך" (2003).
המאורעות אמיתיים במדויק.
שמות האנשים והמקומות בדויים.
הראל גיבור הספר הוא צביאל.

"... הראל בחר לעזוב את הפסיכולוגית. לאחר זמן מה הרגיש שוב צורך בתמיכה ובעידוד ופנה למטפלת אחרת, במרכז הרפואי "נצרים". היא הייתה אישה יפה וחזקה, שישבה זקופה לחלוטין בכיסא גלגלים, מה שלא פגם כהוא זה בדמותה האצילית. בפגישתם הראשונה ביקש ממנה להשתדל עבורו למען טיפול זוגי. הוא חשב עדיין שיוכל להציל את נישואיו הקורסים.
לאחר שבועיים התבשר כי יוכלו להיפגש עם זוג עובדות סוציאליות, מומחיות בטיפול זוגי. ביום המיועד התייצבו הראל ואשתו דאז בחדרן של צמד המומחיות. הם התבקשו לספר על עצמם. הראל היה נסער, וכהרגלו החצין את רגשותיו. אשתו לעומת זאת נראתה רגועה, לפחות כלפי חוץ. התקיימו שלוש פגישות נוספות. בפגישה הרביעית והאחרונה החליטו המטפלות כי אין טעם להמשיך בטיפול.
הראל ידע כי אין אמת בדבריהן. לא הייתה כל הצדקה להפסיק את הטיפול בשלב כה מוקדם. עדיין לא מוצו אפילו מעט מן האפשריות הרבות שהיו בידי המטפלות הנכבדות. הראל שלח מכתב תלונה למנהל המרכז הפסיכיאטרי "נצרים", פרופסור בונהיים, בזו הלשון:

לכבוד
הפרופ` בונהיים
מנהל המרכז הפסיכיאטרי "נצרים"

א. נ.,

רצוני להתלונן על "טיפול משפחתי" במוסד אשר אתה עומד בראשו. הטיפול לא ניתן כראוי, למרות שהיינו זקוקים לו נואשות.
ארבע הפגישות שנערכו היו משעממות, חסרות טעם ותועלת, ונוהלו בחוסר מקצועיות משווע, באופן כושל ממש, על-ידי שתי גברות המתיימרות להיות מטפלות מומחיות (אחת מהן לא הופיעה כלל למחצית הפגישות).
בסוף הפגישה הרביעית דרשה אשתי מספר דרישות אולטימטיביות, כדי לחזור לזוגיות. לא דחיתי את כל הדרישות על הסף, אלא הסכמתי לדון בחלק מהן.
זו נקודת פתיחה לטיפול זוגי! לא כן? להפתעתנו החליטו צמד ה"מומחיות", פה אחד: "כיוון שאין תמימות דעים, זוהי נקודת הסיום של הטיפול הזוגי."
אמנם אני אדם חולה, אבל אינני אידיוט! ברור לי שאין פה מקריות: אני מצוי במסגרת טיפולית קשה, שנועדה ללחוץ על אישיותי במגמה לטפל בהפרעת אישיות.
אני מבקש את עזרתך, כדי למנוע גירושין לאחר כמעט עשרים שנות נישואין. אנו הורים לארבעה ילדים.

אנא תשובתך.

הפרופסור הנכבד לא ענה כלל.
הוא לא מצא, כנראה, שמכתב זה ראוי לתשובה.
במקומותינו אין זה נדיר.

כתוצאה מכך שלא הושיטו לזוגיות המדממת שלנו עזרה בזמן, אחרי תקופת מה אם ארבעת ילדיי ואני היינו גרושים כדת וכדין.

הילדים שלי כבר גדולים, אך עד היום עיניהם שואלות אותי:

"אבא למה עשו לך כך??"

מה אתם מציעים לי להשיב להם?






צביאל רופאצביאל רופא7/8/2014

לזה כיוונתי: ציטוט מתוך "הסכמה מדעת בפסיכותרפיה" מאת יורם צדיק.
[...] הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות

כמו כל טיפול אפקטיבי אחר, הפסיכותראפיה יכולה במקרים מסוימים להביא גם לתוצאות שליליות - במטופל או בסובבים אותו. בתחום הרפואה, בית משפט בישראל קבע שרופא חייב ליידע מטופל גם על נזק בניתוח שקורה בסיכוי של 1:1500. (הלשכה המשפטית של הר"י 1999). סטרופ וחבריו (1977) מציגים מחקר אמפירי על תוצאות של פסיכותראפיה, ומראים שיש מקרים שבהם התוצאות הן שליליות. מייס ופרנקס

(1985) ערכו ספר ובו פרקים של מחברים שונים על תוצאות שליליות לפי סוג טיפול או הפרעה. קראון (1983) ואטשגוז'ן (1991) מדברים על קונטרה-אינדיקאציות לפסיכותראפיה. סאנדלר, דייר והולדר (1973) מדברים על תגובה טיפולית שלילית (negative therapeutic reaction). אך טבעי הוא שהמטפלים מאמינים בפסיכותראפיה, אך עליהם להכיר את המצבים ואת האבחנות שלגביהם הוגדרו קונטרה-אינדיקאציות לפסיכותראפיה, ועליהם להימנע מלקחת לטיפול פונים שלגביהם הוגדרה קונטרה-אינדיקאציה לפסיכותראפיה מהסוג שהם מציעים. הַאִם מטפלים המציעים פסיכותראפיה מוסרים מידע על סיכונים אפשריים, גם אם הם נדירים, כמו הופעת סימפטומים חדשים, הופעת רגרסיה תפקודית, תלות במטפל או התמכרות לטיפול?

ייתכן שמטפלים יימנעו ממסירת מידע על סיכונים בשל החשש שמידע כזה יפחיד את הפונים לפסיכותראפיה וירתיע אותם מלהיכנס לתהליך הטיפולי (Beahrs & Gutheil 2001). הדגשה רבה מדי על החסרונות ועל הסיכונים בפסיכותראפיה עלולה להביא לסוגסטיה שלילית ולרתיעה של מטופלים. מאידך-גיסא - מטפל המספר על הקשיים הצפויים ועל המתח העלול להתגבר במהלך הטיפול, מחזק את המחויבות של המטופלים לטיפול, כאשר המתח אכן גובר ועולה (Jensen, Josephson & Fry 1989). השימוש במטאפורה של פצע מוגלתי שיש לטפל בו, משקף את האפשרות שבמהלך הטיפול תהיה תקופה של עלייה במתח ובכאב, אך תקופה זאת אמורה להיות זמנית, והרווח יהיה לטווח ארוך יותר. פרויד (1913) המליץ להבהיר למטופל בשלב של התחלת הטיפול את הקשיים ואת ההקרבה הנדרשים לצורך הטיפול המוצע, ולמסור מידע על אורכו הצפוי של הטיפול. הבהרות כאלה מצריכות הסבר על התהליך הטיפולי ועל תופעות לוואי העלולות להופיע במהלך התהליך הטיפולי (כולל תקופות של עלייה במתח ורגרסיה). פרויד חשב שמטופל אשר ייבהל ויירתע מהקשיים האלה, איננו מועמד מתאים לפסיכואנליזה מלכתחילה.

תופעות לוואי: נדון כאן בשני נושאים: בתופעת הרגרסיה ובהשפעת הטיפול האינדיבידואלי על היחסים הזוגיים.

רגרסיה: יש מקרים שבמהלך פסיכותראפיה המטופל נכנס למצב של רגרסיה ושל תלות. תיאורטיקנים ומטפלים אחדים טוענים כי רגרסיה כזאת נחוצה לשם טיפול משמעותי בהפרעות קשות. בפסיכותראפיה דינאמית ובפסיכואנליזה יש גורמים אשר מעודדים את יצירת הרגרסיה. יש לתת למועמדים לטיפול מידע על נושא הרגרסיה כתופעת לוואי של גישה טיפולית פסיכודינאמית, כדי שיוכלו להחליט אם הם מסכימים להיכנס למצבים רגרסיביים כאלה (Beahrs & Gutheil 2001).

השפעת טיפול אינדיבידואלי על היחסים הזוגיים: הורביץ (1967) וויטאקר ומילר (1969) וגורמן וקניסקרן (1978) העידו על קשיים של בני משפחה של מטופלים אינדיבידואליים ועל אפשרות של החמרה בחיי הנישואין של אדם שנישואיו מעורערים, והוא מתחיל טיפול אינדיבידואלי. ייתכן שאדם הפונה לטיפול פרטני בשל מצוקה, מוכן לקחת את הסיכון שבעקבות הטיפול יחולו שינויים בחייו, כולל בחיי הנישואין שלו. אם האפשרות והסיכון ידועים לו, הפונה לטיפול יכול להחליט החלטה מדעת אם להמשיך בטיפול הפרטני. ייתכן שיעדיף לפנות לטיפול זוגי. בכל מקרה - אם המידע איננו נמסר לו, הסכמתו אינה מדעת. [...]


צביאל רופאצביאל רופא6/8/2014

מתי יתחילו לדון כאן במה שמשתנה כתוצאה מטיפול. ולא לטובה?