לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
עלבון (והגנה מאנית אחת לסיום)

עלבון (והגנה מאנית אחת לסיום)

מריאנה גייטיני | 12/12/2010 | הרשמו כמנויים

נשים מהלכות לבושות בשמלות צבעוניות עד גיחוך, מעוטרות בכריות בכתפיים, מה עבר לנו בראש מה? ילדים במכנסיים קצרים מידי ובסנדלים תנכיות. התמונה מתבהרת: זה רחוב חנויות, והזמן הוא אמצע שנות השמונים צהרי יום שישי.

החנויות צפופות צפופות, מימין בתוך סמטה קטנה פיצרייה שמציעה ברד ופיצה בעשרה שקלים (האושר שנופל בחלקנו בצהרי יום שישי, היום הזה), לצדה חנות כלי בית, דגים, עופות, רעש. שכונה לא עשירה, פשוטה. ובסוף הרחוב החנות ההיא שלנו "הופ- לי צעצועים", עולם של גירויים שלעולם לא יהיו שלנו, כרגיל נצטרך להסתפק בדמיון. צריך לבחור מתנה ליום הולדת. אבא אחד עומד זקוף קומה ככל יכולתו וילדה קטנה נוברת בערימת מכתביות. היא רזה מאד הילדה ורצינית. היא מחלצת חבילת מכתביות שפניה של עפרה חזה מחייכות מתוכן, מראה לאיש הגרמי שעומד קצת חסר אונים, הוא מחייך, רואים שהוא עייף, אומר שנראה לו מאד יפה, מיותר לציין שאין לו שמץ של מושג מי האישה הזו. הילדה מאמצת את המכתביות לחיקה, יודעת שזו תהיה מתנה מצוינת. הם משלמים.

ליום ההולדת נאספים ילדים עם שער קצר, מכנסיים קצרים, הילוך מהיר וקצר, הכל הכל היה קצר, קצר וחד. והילדה מניחה את המתנה שלה בראש הערימה, מקווה שתפתח בין הראשונות במהלך הטקס, טקס פתיחת המתנות.

במבה, כדורי שוקולד, ידיים דביקות, טפיפת סנדלים תנכיות, נייר טואלט סביב הגוף, נרות בתוך בקבוקים. והילדה מחכה שיפתחו כבר את המתנות.

המתנה שלה היא השלישית. ילדת היום הולדת (המקובלת ביותר בכתה, עם שם ישראלי, בטח דור שביעי בארץ) קורעת את העטיפה שהילדה הרזה והאבא הגרמי שלה יצרו מניירות שונים, "קוראים לזה קולאז'" אמר לה אבא שלה לפני שיצאו מהבית.

מתחילה להציץ המתנה, והילדה הרזה מותחת את גווה, היא ראתה איך הוא עושה את זה, וידעה שעיני כולם יהיו נשואות אליה עכשיו.

ילדת יום ההולדת מעיפה מבט, העיניים שלה פוגשות את אלו של עפרה חזה, מבט אחד קצר ועפרה עפה על הרצפה, "איכס אני שונאת את עפרה חזה איכס איכס איכס".


- פרסומת -

סתם אירוע. הרי מאז חוויתי אי אילו כאבים צורבים וקשים פי מיליון ובכל זאת, זיכרון אחותי הקטנה, פניה נסגרות, נחתמות, גווה מתוח יותר ויותר, שפה תחתונה רועדת.

אלוהים!

שום דבר לא דומה לכאב ההוא, כשהשפה התחתונה שלה רעדה, אילו רק אני הייתי שם במקומה. העלבון ההוא, עלבון המכתביות, הוא הוא הכאב שאין לו תקנה, ועד היום אם רק אפגוש את ההיא, הילדה המחודדת ההיא, אין לדעת מה אוכל לעשות לה.

חרון אף קוראים לזה ביהדות וזה רגש שצריך להיות שמור לאלוהים בלבד, והיהדות גם מוסיפה ומבהירה:"חרון האף האלוהי מקשר בין החטא לבין העונש" יעני צדק פואטי (אני מתאפקת בהקשר הזה לא לפתוח את הפה הלא פואטי שלי). בעניין הילדה המחודדת ההיא וחרון אפי מסתמן לרוע המזל שאני אנושית, אגב מיגרעה אחת מיני רבות. אנחנו בני האנוש הפשוטים נידונים לציווי: "להיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים". אז בהקשר הזה אני רוצה להתלונן והתברכתי בבמה הצנועה הזו, במה שעל קרשיה האלקטרונים אוכל להתלונן בלי סוף! אז להלן תלונתי – המשפט הזה אל לו לחול על עלבונם של ילדים. שפות תחתונות רועדות, פנים שמלבינות, שהדם אוזל מהן, מילים שלפעמים אנשים מספרים דרכן מבלי שיזכו למלוא ההכרה באשר לכאב שהן טומנות בתוכן, זיכרונות של חרם, של דחייה, של בדידות, זיכרונות של "טראומות סתם".

עלבונם של ילדים שמור לו מקום מיוחד, ולמרות שהכעס שלי חסר כל פרופורציות לעוצמת המעשה (אז עפרה עפה על הרצפה, אז מה?) אני דורשת את עלבון השפות התחתונות הרועדות.

ואולי קל יותר להישאר במרחב שבין ילדה לילדה ולא לתהות על ההשפלות שילדים עוברים מצד המבוגרים.

כשסיימתי לכתוב את הקטע הזה, שבאמת ובתמים קרה אי אז בשנות השמונים, נזכרתי בסיפור שלפת את הנפש שלי זמן ממושך והפך את האוויר לסמיך, הספור הקצר של ליליאנה הקר, מסיבה של אחרים (שהוא גם שמו של הספר המעולה שלה, היחיד שתורגם לעברית).

כמובן שהשוואה זו היא יהירות שאינה במקומה. אני מצרפת אותו, אל תרפרפו עליו, תנו לו צ'אנס, עדיף לקרוא אותו על פני עוד מאמר, נדמה לי שהוא מספר לא פחות על הנפש שלנו.

הנה הוא בעברית (תתעלמו מהצילומים המזעזעים שפזורים תוך כדי, גסות רוח בפני עצמה!)

http://www.ynet.co.il/a...1296,00.html

ואתם יודעים מה הדבר שגרם לאוויר להסמיך עוד ועוד כשקראתי את הסיפור הזה? לא כל כך בגידתו של העולם הזה, שידוע כבוגד גדול, אלא יותר הרגע ההוא שבו האמא קמה ועמלנה את שמלת חג המולד של בתה, למרות מה שהזהיר אותה לבה. וההצמדות של הילדה ההיא אל הרגל שלה, בסוף, כשהגיעה תורה של המציאות. ילדה אחת צועדת הביתה ועלבון צורב מלחך בתוכה אז לדבר אחרי זה על זולת-עצמי? על הסמיוטי? אולי על האינטרסוביקטיביות ? (1)

וזה הזכיר לי את השיר של תרצה אתר:

"כבירה ונואשת אזלת – ידן של אמהות

אל מול חיוורון פניה של ילדה"

לא יודעת מה אני רוצה מכם היום, אני רק יודעת שהשילוב של גו מתוח, חיוורון פנים ושפה תחתונה רועדת מצליח לפרק אותי כל פעם מחדש, ולמרות שעשיתי חיפוש רציני, במידת היכולת שלי, אחרי חומר תיאורטי על עלבון נתקלתי שוב ושוב בעלבון הנרציסטי ההוא, האם זה מה שמרגיש ילד כשילד אחר מעליב אותו באחד מהמסדרונות הארוכים של הבית ספר?, ומי מאתנו לא זוכר רגע כזה? אני בכלל לא בטוחה שזה קשור לעלבון נרציסטי.

מה קורה לפסיכואנליטקאים? מה, הם לא נעלבים? אז אולי תעזרו לי, מי מכיר מי שמע על העלבון? מי כתב?

כך אולי אוכל להטביע את עצמי בתיאוריות, להתנחם ולהצטנף בהן, עד לשפה התחתונה הבאה (ועוד לא כתבתי מלה על השפות התחתונות הרועדות של הילדים שלנו, אני פשוט שומרת על מרחק אובייקטיבי שכפי שוודאי הבחנתם הוא לא הצד החזק שלי...).

טוב. אבל בגלל שהעולם מורכב, ויש בו המון רבדים, אני מצרפת רובד נוסף, שיאזן קצת את השיר של תרצה אתר ואת השפות הרועדות האלו.

http://thesartorialist.blogspot.com

(כן כן, זה בלוג אופנה, אבל מהמשובחים שבינהם. ויניקוט כתב בהתייחסות להגנות המאניות: "ומה בנוגע לחיים בעיר כמו לונדון, עם הרעש שלה שלעולם אינו חדל, והאורות שאף פעם אינם כבים?". אז בעניין מחשבות על אופנה, אורות שאינם כבים והגנות מאניות יעילות בפעם אחרת...)

1. גנוב (עם בושה) מססאר ואייחו משורר שידע עלבון ועליבות והפך אותם לזהב.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
דנה אהרוני דוידוביץ'
דנה אהרוני דוידוביץ'
פסיכולוגית
רמת הגולן, טבריה והסביבה, בית שאן והסביבה
זהירה כהן
זהירה כהן
פסיכולוגית
אונליין (טיפול מרחוק)
ליאת עמיאל גולן
ליאת עמיאל גולן
פסיכולוגית
יוראי שטטפלד שדה
יוראי שטטפלד שדה
עובד סוציאלי
חיפה והכרמל, כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
טל ברנע סבג
טל ברנע סבג
פסיכולוגית
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אסף צבי
אסף צבי
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של מריאנה גייטיני

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

זיו אפרתיזיו אפרתי16/12/2010

גו מתוח ופנים חיוורות -כן,שפה תחתונה רועדת-כבר לא. בקבוצת אמהות של חולים כרוניים שאך התחלתי להנחות בכתף חמה, גיליתי שהמציאות היומיומית של ילדיהן החולים כוללת מעבר להתמודדות עם המחלה עצמה-גם עלבונות מזעזעים מצד ילדי השכנים.
ילד שהתפתחותו עוכבה הוכנס לפח האשפה,ילד עם קוצב לב שומע מדי יום כינויי גנאי ,ילדים נשרכים ברחוב אחר אדם בוגר שהולך ברחוב עם אשתו וילדיו וקוראים קללות וכהנה וכהנה.
לפעמים,את באה לעזור למישהו ומגלה שהמציאות שלו היא לגמרי לא מה שתסכימי לסבול בעצמך- וצריך להוריד את הראש כי באת לעשות משהו אחר. במקרה הזה החלטנו יחד לא לוותר ואנחנו משיבות מלחמה בדרכי נועם.
חלק חשוב מהלמידה שלנו בחיים היא איך לא מתנהגים-ואת זה מה לעשות, אפשר ללמוד רק במפגש עם הרוע.

עדינה מוסקוביץ'עדינה מוסקוביץ'15/12/2010

אומרים שילדים הם הכי אמיתיים אבל הם גם האכזריים ביותר בדיוק בגלל זה.. כילדה הייתי מנהיגה ובדיוק זאת שהגנה על כל החלשים מפני החרם, הדחייה,והעלבונות הקשים שחוו ילדים מילדים אחרים. הייתי בחבורה "המקובלת מאוד" אבל לא יכולתי להשלים שלא יתנו לילדה "עניה" או "פשוטה" לשחק עם הסנובים. שילמתי על זה מחירים. לא מצטערת לדקה. חוויתי אכזריות לא לעצמי אבל את כאבם של אחרים כאבתי.
למדתי לשמור על טוהר המילה וטוהר המחשבה בדיוק מהמקום הזה.

תודה שהבאת. מאמר חשוב ביותר. אלה זכרונות ילדות שאח"כ הרבה סדנאות מודעות אולי יתקנו את הדימוי העצמי הפגוע.

רחלי דדררחלי דדר12/12/2010

אוייש, חשתי את ליבי נצבט יחד עם הילדה. את כותבת מקסים, תיאורייך כה חיים ונוגעים. ממש מתנה לקרוא.

adi dasadi das12/12/2010

העלבון וזיכרו. אמנם אין לי מושג איפה למצוא חומר מקצועי על עלבון שירחיב את אופקיי כולנו אבל נראה לי שדבר אחד ברור יוצא מהטקסט שכתבת: כמה זה מעליב כשמתייחסים אלינו באופן שלא מגיע לנו. אני גם מסכימה איתך שעלבון של ילד צורב במיוחד. העלבון הוא שיקוף מקטין ומלא זלזול של עצמנו על ידי האחר (נו, אז בסוף חוזרים לקוהוט).
ועכשיו זיכרון, כי גרמת לי להזכר. אני יושבת בספרייה, קטנה שכמותי, שקועה בספר. ילד מהכיתה ניצל את הריכוז וגזר לי את הצמה. ה
כי נעלבתי מזה שהוא ראה בי קורבן ראוי. היה לי פחות אכפת מהשיער או מזה שהיו שם אנשים. פשוט מזה שהוא סימן אותי ככזו. מעליב לאללה.
ועוד משהו קטן לסיום. גם אני מאותה שכונה:)
אחלה פוסט, מחכה כבר לבא בתור...