פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
עדיין טאבו: ניסיונות ההתאבדות המושתקים

עדיין טאבו: ניסיונות ההתאבדות המושתקים

שפיות זמנית | 16/7/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

אובדנות. אנשים לא אוהבים לדבר על זה, החברה לא אוהבת לשמוע על זה. גם מטפלות ומטפלים רבים חוששים ממטופלים אובדניים. חשוב לדבר על זה, וחשוב לשמוע על זה. גם לאנשי ונשות הטיפול, וגם ולא פעם למטופלות ולמטופלים. קארה אנה כותבת בטקסט הזה על חוויותיה כמי שביצעה נסיון אובדני, ומי שהרגישה בודדה מאוד עד שנתקלה בהרצאה של ג'י די שראם ב- TED. קצר ושווה צפייה וקריאה.

 


עוד בבלוג של שפיות זמנית

ההיפנוזה  זוכה במשך שנים לייצוג מאוד לא אמין בקרב הציבור הכללי, כמו גם בקרב נשות ואנשי הטיפול. אודי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צביאל רופאצביאל רופא27/7/2014

To be or not to be- על מיגור האופציה האובדנית.
שלום שותפה לסבל,

קראתי ושמעתי את זעקתך וייאושך הרב. אני רוצה לתת לך רק עצה אחת שאולי תשמע לך קצת לא מציאותית, אבל זה עניין שעובד.

הפניה לכיוון אובדני בזמני דיכאון היא אחת האופציות שחולים כמונו נכנסים אליה בקלות.

היא הופכת להרגל: דיכאון --> חשיבה אובדנית. ואז כמובן הדיכאון מחמיר --> חשיבה אובדנית מוגברת.

כך נוצר מעגל קסמים שלילי והרסני שמביא איתו המון סבל ואף גרוע מזה: הוא יוצר החמרה במצב הדיכאוני העלולה להוביל לכיוון של אשפוז/ אובדנות.

לכאורה, האופציה הזו היא כפויה. נדמה לנו שהיא משהו בלתי רצוני, בלתי מודע, ובלתי נשלט - אך מניסיוני לאורך השנים אפשר בהדרגה ועם הרבה נחישות לסגור בפני עצמנו/ מוחנו את האופציה האובדנית.

כלומר, המטרה להגיע למצב בו גם כאשר מתחיל אצלנו דיכאון, אנו לא נגרום להחמרתו על ידי פניה לאופציות אובדניות, ובכך אולי נגביר את הסיכוי להצליח לצאת מהדיכאון בשלב מוקדם יחסית בכוחות עצמנו או בלוויית עזרה חיצונית מתאימה.

כמובן נשארה השאלה הגדולה: איך סוגרים אופציה אובדנית כאשר יש לנו נטייה חזקה להישאב לתוכה בלי משים?
התשובה לשאלה זו אולי מעט מפתיעה:
זהו עניין של החלטה נחושה המלווה בהתנסות לאורך ציר הזמן.

למשל, בצעירותי הייתי לוחש לעצמי במשך ימים שלמים, עוד לפני פרוץ הדיכאון וכהכנה מודעת לקראת בואו המפחיד: "אסור אף פעם לחשוב על התאבדות. אני אחיה בכל מצב! אני אתמודד בכל מחיר!".
אבל ברור, שהלחישות החובבניות האלה היוו רק טכניקה מסייעת. הן עצמן לא עשו את העבודה הבלתי אפשרית, לכאורה.
ההחלטה הפנימית הבלתי מתפשרת מצידי היא זו שפעלה עלי ובלמה חשיבה אובדנית כאשר הדיכאון התחיל להתגנב אלי כגנב בלילה.

אחרי מספר שנים בהם דחיתי מראשי כל מחשבה שנגעה, אפילו קצת, באובדנות, הגעתי למצב בו המחשבות הנוראות האלה כבר לא באו יותר לבקר אצלי. ואפילו אם עולה לעתים רחוקות איזשהו הרהורון (שכידוע הוא בהחלט הרהור המצוי לעתים גם בקרב "הבריאים"), זה לא נורא - כי הוא מגורש באופן מיידי והחלטי ורצון הקיום והחיים רק הולך ומתחזק.

החליטי גם את, החלטה עמוקה ובלתי מתפשרת, לבחור בחיים בכל רגע נתון ובכל מחיר!

בהצלחה !
וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה (דברים פרק ל' פסוק י"ט)

ונכון כתוב כאן:
צריך לדבר בלי לפחד.
ואני אכן דיברתי, ולא רק בחדרי חדרים:
http://www.youtube.com/watch?v=zfG3-coFfEc

סהר תמיכהסהר תמיכה17/7/2014

L.L.B.B היקרה. אני רק יכולה לשער שהרצון למות, הדחפים האובדניים שלך והרצון לפגיעה גופנית נובעים מתוך תהום של סבל וכאב שאת מרגישה. ונשמע שבמקום מסויים, את לא מעוניינת להוציא את הצד הזה, התהום שבך, אל האור. כאילו עבורך עדיף שלא יהיה פסיכיאטר פנוי. זאת נשמעת כמו תחושה וחוויה מבודדת, להחביא משהו כל כך חזק כי את יודעת שגם מי שאוהב אותך לא תמיד יוכל להתמודד עם הכאב והאלימות שיש בך. לא יוכל לעזור. ישאר בלי המילים שיכולות להיות חשובות עבורך...

ומצד שני, הכתיבה שלך כאן גורמת לי לחשוב שאולי את כן רוצה שמישהו יראה אותך, יכיר את הצד של הכאב והפגיעות "בלי מסכה". אם את רוצה למצוא מקום בו תוכלי לשתף, לפרוק קצת מעל הלב את הכאב ואת מחיר ההסתרה, אבל בנוחיות של הבית והאנונימיות - יש איפה. אני מתנדבת בסה"ר - סיוע והקשבה ברשת. יש לנו צ'ט אישי ואנונימי כל יום בין תשע בערב לחצות. גם ממש עכשיו. אנחנו לא אנשי מקצוע אלא מתנדבים כך שאנחנו לא מייעצים או משהו כזה. ואנחנו גם לא נחזור על קלישאות כמו "יהיה בסדר" אלא רק ננסה להיות איתך מתי שתצטרכי. גם כשרע לך את לא חייבת להיות לבד לגמרי. אפשר לדבר גם על המקומות האלה בלי לנסות לייפות אותם, אלא רק לנסות להקל על תחושת הבדידות וההסתרה.

נחכה לך,
תהיי חזקה,
מאחלת לך טוב מכל הלב - מתנדבת סה"ר
http://www.sahar.org.il/

צבי גילצבי גיל17/7/2014

ל-LL BB. LL BB היקרה! אני לא אגיד לך שבסוף יהיה בסדר, או שמחר יום חדש. אם הייתי פוגש אותך הייתי שואל אותך למה רע לך: מה מקור המצוקה שגורמת לך לרצות לפגוע בעצמך?

אדווין שניידמן, החוקר הגדול של האובדנות, תיאר את המונח psychache: כאב נפשי. מה כואב לך? למה?

אולי אפשר לעזור לך להבין את מקור הכאב הנפשי ולעשות איתו משהו כך שלא תרגישי צורך לפגוע בעצמך?

ונכון, כנראה אין טעם להזמין פסיכיאטר. רוב הסיכויים שמה שאת צריכה זה לא אבחנה או תרופות. את כנראה צריכה משהו אחר וצריך לעזור לך להבין מה.

בברכה, צבי

L.L.B BL.L.B B16/7/2014

רק אתמול. חתכתי את עצמי בזרוע עד לרמה כזו שנזקקתי לטיפול רפואי בחדר מיון. לשמחתי עקב עומס רב לא הוזמן לי פסיכיאטר.

כבר שנה כמעט שלא פגעתי בעצמי... ועכשיו אני פשוט מחזיקה את עצמי לא לבצע אקט אובדני קטלני ולסיים את חיי. מן דחף חזק ועוצמתי כזה שלא היה לי כבר הרבה מאוד זמן.

אני סטודנטית.... מצד אחד כלכך הרבה אנשים סביבי כלכך הרבה חברים ואנשים טובים שרוצים לעזור... מצד שני, אני לא לשתף אף אחד מהם בדחף האובדני החזק הזה שעלה אצלי. פשוט כי אני יודעת שזה עלול להרתיע אותם... לגרום להם להישאר ספיצ'לס.

הרי מה כבר ניתן לומר לאדם אובדני? שבסוף יהיה בסדר? שמחר יום חדש? שזה יעבור בסוף?

התשובה היא שעכשיו רע לי ומחר בכלל לא מעניין אותי... ואני רוצה למות.