פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
'נימפומאנית'

'נימפומאנית'

שמואל ברנשטיין | 29/5/2014 | הרשמו כמנויים

מומלץ לצפות קודם בסרטו של פון-טרייר!
זליגמן, גבר כבן שבעים, חוזר לביתו מן המכולת ובסימטה אפלולית הוא נתקל בג'ו, אשה כבת ארבעים, השרועה חבולה על הדרך. הוא נגש אליה והיא מתעוררת ומביעה התנגדות שיזמין אמבולנס, אבל מסכימה להתלוות אליו לדירתו. לבושה בפיג'מה שלו במיטה בדירתו הצנועה, הוא מגיש לה תה בחלב והיא נענית לספר לו מה עבר עליה, אבל בתנאי שיקשיב לסיפור שלה מן ההתחלה. זליגמן מסכים ומתחיל ביניהם דיאלוג המתנהל כמעין וידוי של ג'ו, והוא מגיב בהערות מפרשות או בהתייחסויות אינטלקטואליות מגוונות. סיפור קורותיה של ג'ו מוצג כפרקים המשחזרים תקופות שונות בחייה ובסיום כל פרק יש חזרה להווה, לדיאלוג ביניהם, עד לפרק השחזור הבא מחייה.
הדיאלוג הזה, מתקיים בין שניים המייצגים קטבים מנוגדים בתכלית: גבר, מבוגר, בתול א-מיני, אתאיסט מרקע יהודי, בעל השכלה רחבה ונטיות אינטלקטואליות, ואשה, בדמי-ימיה, נימפומאנית, אתאיסטית מרקע נוצרי, שבחרה להפסיק את לימודיה (רפואה), המביעה התנגדות לכל סוג של התפלספות יומרנית ומקדישה את חייה להתנסויות מיניות תוך התכחשות למקומה של האהבה.
נראה שכניגוד לעמדה הפרובוקטיבית של ג'ו, המכחישה כל דבר נשגב שביחסי המינים, הסרט בא דווקא להוכיח את אותו המשפט שחברתה של ג'ו, בי, אשר סחפה אותה בנעוריה למסע של גילוי המיניות בדרך של פרובוקציות המובילות למין מזדמן, חוזרת עליו באזניה: "המרכיב הסודי של המיניות היא האהבה".
ג'ו מתריסה ומורדת במצפון המבוסס על מורליזם דתי ומכריזה על עצמה רעה. שותפה לדיאלוג, זליגמן, מפגין עמדה אתאיסטית ליברלית ומבקש להוכיח לה שאיננה עושה רע אלא טוב. כך למשל, בפרק העוסק בנעוריה, ג'ו מפתה ברכבת גבר המנסה להשמר מפניה משום שהוא נוסע כדי לשכב עם אשתו המבייצת, אחרי שהחליטו, כנראה בשלהי תקופת פריונה של אשתו, כי הם מעוניינים בילד. בשיחתה עם זליגמן היא מדגישה את הרוע שלה בבצעה בו מין אוראלי, בדרכו אל אשתו, שבכך אולי מנעה מהם את ההזדמנות האחרונה לילד. זליגמן המשכיל, מסביר לה שזרע שאוחסן זמן רב נוטה לההרס ולהיות עקר ובכך שפיתתה אותו, חידשה את ייצור הזרע ואולי תרמה ליכולתו להפרות את אשתו כפי שתכננו...
זליגמן מייצג את האובייקט היודע-כל מתוך לימוד אינטלקטואלי ולא מתוך התנסות. ג'ו, מתנסה בכל דבר ולומדת את עצמה ואת גבולותיה. היא מפגינה נאמנות לעמדה זו בכל מחיר עד כדי שבירת הקונבנציות הבסיסיות ביותר של החברה: עזיבת בנה ובן-זוגה בשל אי-מוכנותה לותר על התנסות מזוכיסטית שהיא עוברת. בו בזמן, בעבודתה המשגשגת כגובת חובות, היא מצליחה באמצעות רגישותה הסדיסטית לגלות את חולשותיהם של בעלי החוב. באמצעות סיפורים מעוררים, היא מביאה אדם לגלות את נטיותיו המיניות הפדופיליות הסמויות, עליהן לא ידע בעצמו. שם היא גם מגלה נדיבות ומפצה אותו בפלשיו. לזליגמן המופתע, שבהיותו אינטלקטואל סגפני וחייו דלים בהתנסויות של ממש, מתקשה להבין את נדיבותה כלפי פדופיל, היא מסבירה שחשה כלפיו חמלה על החשיפה המשפילה והטראומטית שגרמה לו. היא יודעת מנסיונה שאדם מסתיר מעצמו דברים רבים ומגלה אותם רק בדרך המקרה של ההתנסות האישית. כך היא גם מאתגרת בכעס את קבוצת הנגמלות מהתמכרות לסכס בהתריסה שהיא נימפומאנית ולא 'מכורה למין', המונח המועדף על ידן, וכמו שלוקחת בבוטות את מלוא האחריות על עצמה, כך גם מטיחה בכל משתתפת את האמת הכואבת שלה, אותה היא מנסה להסתיר תחת הכותרת של 'מכורה'.
יוצאי דופן בין סיפוריה של ג'ו בפרקי השחזור, הם הקטעים העוסקים בה כילדה לצד אביה: אלו יחסים מיוחדים של קרבה ואהבה, הבולטים עוד יותר על רקע של האם המופיעה כקרה ומרוחקת – Cold bitch מכנה אותה ג'ו. האב נראה לוקח את ג'ו הילדה אל היער הסמוך ובו מספר לה אגדות יפות על עץ המילה (מילה בצרה – Ash tree) שהוא כה אוהב. לעץ זה ישנה גם נימפה הקרויה על שמו ונימפה היא אלת טבע מיתולוגית שממקור שמה לקוחה הפסיכופתולוגיה הסכסואלית המכונה נימפומאניה בה מאבחנת ג'ו את עצמה. יתכן ומסתתרת כאן אלוזיה אדיפאלית – האב כה אוהב את עץ המילה וג'ו מתאווה להיות נימפת העץ. נראה שמחלתו ומותו המהירים והטראומתיים של האב בנעוריה, הם גורם נוסף לקרירותה של האם, לנסיון שלה להרחיק עצמה מכל קשר רגשי ולהתייחס למין כביטוי לתשוקה פיזית בלבד. כמו וברגע מותו של האב, בו חוותה עוררות פיזית, היא המירה את שאריות יכולתה לאהוב לתחושה של עוררות מינית. כשהמיניות הסוערת שלה עם ג'רום בן זוגה, אינה מספקת אותה יותר, ג'רום עצמו מכיר במגבלות היכולת שלו לספקה ומציע לה להתנסות גם עם אחרים. רדיפת הסיפוק המיני שלה ממשיכה במין מזדמן וללא עכבות, אך היכולת שלה להנות פוחתת והיא נזקקת לחויות קיצוניות יותר, עד ללשכתו של סדיסט מקצועי אשר החבלות שמלקותיו משאירות בה, גורמות לה להפסיק לקיים יחסים עם גברים.
שיאו של הסרט הוא בסיום: ג'ו מדברת על היכולת להרוג שהיא טבעית לאדם, היא אף ניסתה להרוג את ג'רום, אהובה לשעבר, כשהוא מתגלה לה יחד עם הצעירה שגידלה וחנכה כיורשת לעסקיה המפוקפקים, והתלמידה אף עלתה על מורתה. אבל שוב, זהו זליגמן שמעמת אותה עם האפשרות שלא באמת רצתה להרוג אותו, שהרי לא דרכה את האקדח האוטומטי בו ניסתה כביכול לירות בו. הוא הסגפן הנמנע מהתנסות שאיננה אינטלקטואלית מזהה מיד את ההמנעות שלה מהתנסות באקט היחידי בו לא התנסתה עדיין, או לחילופין, את הטוב המסתתר מאחרי הרוע המוצהר שלה. תאור מסע הגילוי העצמי הכן והכאוב שלה, פועל על זליגמן הבתול שבחר בחיי סגפן נזירי והוא מתעורר בלילה ומגיע לחדרה ומנסה להכנס למיטתה – היא, כשחרזדה בסיפורי אלף לילה ולילה, או כבתפקידה כגובת חובות היודעת לספר סיפורים מפתים, עוררה בוידוייה את המיניות הרדומה שלו והביאה אותו להתאוות להתנסות ממשית - הנימפה הצליחה להחיות את הגבר העצי. אלא שכאן, גם היא נכנסת למצב מסוכן: אם תרשה לו לחדור אליה, זה יהיה כמעין אינססט עם מי ששימש לה כתחליף אב, מה שבולט עוד יותר, על רקע יחסי הקרבה היפים שלה עם אביה עד למותו, וקרבה רגשית כזו היא אינה מרשה לעצמה – בה נלחמת כל הזמן בנסיונה להכחיש כל רגש ולדבר על כל מה שנלווה ליחסי מין כאשליות דמיון. כך היא דוחה את ההזדמנות לאיחוד הניגודים בדרך המינית בה בחרה עד כה, וגם מתנסה בחוויה היחידה שעוד לא התנסתה בה – היא הורגת אותו באקדחה. נותרה אם כן רק חוויה אחת שלא נתנסתה בה וזו האהבה, או אולי אפשר לומר שאהבתה נותרה סמויה ומסורה לאביה – בלתי מפותחת. אילו היתה נענית לזליגמן, היתה גם מאשרת בכך את טענתו שיש בה גם טוב, טענה שעמלה כל הזמן להכחיש ולהדגיש דווקא את הרוע שלה.
בחלציה הפצועים והחבולים בעקבות ההתנסויות המיניות האינטנסיביות ובמיוחד האפיזודה הסדו-מזוכיסטית, ג'ו מביאה על עצמה מצב של הנזרות, זליגמן הנזירי מתעורר במהלך הדיאלוג המוזר שלהם ומבקש להתנסות, ובכך מאירים לנו את הקרבה הפוטנציאלית בין שני הקטבים הכה מנוגדים שהיא וזליגמן, הנימפומאנית והנזיר, מייצגים – שניהם בודדים וחסרי-אהבה. ואולי אכן "המרכיב הסודי של המיניות הוא האהבה"...
הנימפות מילה (meliae), הן אחיותיהן של האיריניות הנוקמניות, שנולדו יחד ממפגש טיפות הדם של אברו המסורס של אורנוס אל השמים, עם גאיה, אלת האדמה. המסרס היה כרונוס, בנו של אורנוס. גם במסעה בזמן של ג'ו, שגדלה ללא אהבת אם, אפשר לראות מסע נקמה בגבר, המסתיים בירי בגבר האבהי שהציל אותה והקשיב לה בנדיבות ובאמפטיה. אביה האהוב אבד לה במותו וכל גבר אחר בחייה פגע או נפגע, כמו ובדרכה הסדו-מזוכיסטית, ניסתה להביס את הצורך באהבה – מקור הכאב הנצחי. סרטו של פון-טרייר מדגים איפוא לפנינו, דרך טיפול מורכב בשאלה הפרוידיאנית "מה רוצה האשה?” את המאבק הנצחי, הטראגי, בין המינים, ואת האשליה השברירית שבפנטזיה של איחוד הניגודים באהבה.

עוד בבלוג של שמואל ברנשטיין

לפני ימים מספר, נתבשרנו בכל מהדורות החדשות ובהמשך מעל דפי העיתונים, כי חיילי חיל-הים שיצאו לחופשה אחר-תפקיד...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מרים אסוצקימרים אסוצקי30/6/2014

מסכימה עם טאי צ'ו!. סיום הסרט הותיר אותי בתחושה מטלטלת - הנה גם המושיע, האמפאתי, הקשוב, הא-מיני כך שאין חשש (לכאורה) מכך שצרכיו יתועדפו על פני אלו של ג'ו באופן אינטרסנטי ונטול כל הכרה בוסבייקטיביות שלה - גם הוא מאכזב לסוף, גם הוא איננו אלא סכום חלקי תשקותו (גם אם התעוררה באיחור מה), ולעזאזל הנפש האנושית הפגיעה והחשופה שנשברת בדרך.
אני סבורה שפון טרייר מדגיש בסיום זה את המשפט שג'ו אומרת במילים ומדגימה במעשיות חייה לכל אורך הסרט - את כל תכונות האנושות ניתן לסכם במילה אחת - צביעות.
הסתכלות פסימית שכזו על טבע האדם בוודאי מעוררת בנו, באופן מובן, אי נחת ניכרת, אך יש בה (בעיניי) מידה נוראה של אמת, שאין להתעלם ממנה, ופון-טרייר דואג לכך באופן מאלף.

טאי צ'וטאי צ'ו31/5/2014

עוד תגובה. תודה, כמובן שאם מסתכלים על הדמויות כאספקטים של אותה נפש אין מקום לטענה כזו או אחרת על מי מהן...
מצד שני אתה כן מציע פרשנות מסוימת ל"ג'ו" ואליה התייחסתי - כתבת:
"נותרה אם כן רק חוויה אחת שלא נתנסתה בה וזו האהבה, או אולי אפשר לומר שאהבתה נותרה סמויה ומסורה לאביה – בלתי מפותחת. אילו היתה נענית לזליגמן, היתה גם מאשרת בכך את טענתו שיש בה גם טוב, טענה שעמלה כל הזמן להכחיש ולהדגיש דווקא את הרוע שלה."
אני חושב ההיפך - שאם היתה נענית לזליגמן היתה שוב פעם מוותרת על נפשה שמצאה אותה מחדש בדיאלוג בינהם.
ודווקא אם אותו חלק של הנפש שנכנה זליגמן היה נמנע מלממש את תשוקתו בצורה כזו היה סיכוי לחלקים להתאחד בהמשך. (אם לא היה לוחץ על הקשר להפוך למצב מיני מיידי אלא נותן לו להתפרס לאורך זמן ובאופן הדדי וטבעי).
זה שזליגמן לא המטפל זה ברור אבל אם מסתכלים על זה כמצב אנושי - הוא אסף אותה לביתו גונן עליה הקשיב לסיפורה - ובכל מקרה לא היה רמז לרצונו לשכב עימה עד הסוף - המצב היה אחר אם היה נרקם משהו בינהם תוך כדי השיחה, אם היא היתה מביעה בו עניין מיני אבל כל זה לא קרה. לכן עצם זה שהוא מגיח ערום בסוף למיטתה "כגנב" מפתיעה (היא לא מפתיעה ? כלומר ציפיתי לזה מפון טרייר אבל היא מפתיעה על פי האופן שבו הדמות נבנית והעקיבות שלה לאורך הסרט) ושמה אותו בפרספקטיבה מאוד שונה.

שמואל ברנשטייןשמואל ברנשטיין30/5/2014

תגובה לטאי. אכן גישתך מכובדת, אלא שהיא מתייחסת לזליגמן כאל דמות טיפולית - ואז הוא כמובן נדרש לכל מה שציפית ממנו ויציאתו מעמדה זו היא הפרה של אתיקה, ניצול וכו'. אני מעדיף להתייחס אליו כאדם מן השורה (כך גם בסרט - הרי איננו מטפל), בדיוק כמו ג'ו, ואפילו מעבר לזה, כמו בהתייחסות לחלום - כל הדמויות הן אספקטים של נפש אחת. אם הנפש החולמת היא של ג'ו (או של אשה כלשהי וג'ו גם היא רק אספקט אחד בתוכה), וזליגמן הוא אספקט גברי בנפשה, הרי שאין לצפות ממנו להתנהגות אחרת לפי הדפוסים המאפיינים את חייה. מכל מקום אין לצפות, מעמדה כזו, להתנהגות 'נכונה' של מישהי מן הדמויות - אפשר רק לנסות ולהבין את מה שנפרש לפנינו. לטעמי עמדתו האירונית-מתריסה של פון-טרייר איננה מזמינה אותנו לעמדה מוסרית או הומנית במיוחד - אלא להביט ולנסות להבין משהו מחלקיה האפלים של נפש האדם. ואסיים בכך שלא הייתי מפנה אשה הסובלת מבעיה בתפקוד מיני, או בעצם כל אדם עם סבל נפשי, לטיפולו של נזיר...

טאי צ'וטאי צ'ו30/5/2014

לגבי הסיום. תודה על הכתיבה - אני את סוף הסרט תפסתי מעט אחרת - בדיאלוג עם זליגמן - ג'ו פיתחה תחושות של קירבה וידידות מקום שבו יכלה להרגיש בטוחה ומוגנת (דווקא על רקע האירועים הטראומטיים) - הוא נתפס בעיני כמעין מושיע שמחזיק בשביל ג'ו נק מבט אמפטית על חייה כשהיא איבדה יכולת לעשות זאת. הרושם שלי זה שהדמויות שג'ו נמצאת איתן בקשר לאורך סרט ברובן מייצגות אנשים ששמים במרכז את האגואיזם שלהם בצורות שונות. (חוץ מהקשר עם האב). במובן הזה לאורך הסרט זליגמן הוא שונה - נראה שהוא מעניק לג'ו אהבה ל(אפלטונית) ללא תנאי ורואה אותה כמו שהיא ובאור חיובי. הרושם שלי שבתום השיחה משהו בתוכה והיא יכולה לנוח (וכשהיא חושפת את הרגשתה והצורך בהגנה וביטחון הוא מבטיח לה שהיא מוגנת אם אני זוכר נכון). אני הרגשתי במעבר שלו למצב מיני בגידה בדמות הטיפולית שהקרין והרושם שבעצם הנה גם הוא שם את הרצונות שלו במרכז על חשבונה. היא בבירור לא רצתה במין עימו (כמו שאמרת אולי בשל תפיסתו כדמות אבהית) והוא אומר לה "מה איכפת לך כבר היית הרי עם 1000 גברים כמוני" - משפט מגעיל ומרדד שכמו מוחק את כל מה שעשה קודם לכן ושם את זליגמן בקונטקסט נצלני ומניפולטיבי...בעיני לכן לא ג'ו מפספסת הזדמנות לאהבה עימו אלא זליגמן מפספס הזדמנות להשלים את שעשה לאורך הסרט והורס זאת באיבחה...