יחסים מרפאים

נורית ענבר-וייס | 26/4/2014 | הרשמו כמנויים

"הכול יודעים שבחלב אם יש נוגדנים. מה שפחות ידוע הוא שהרכב הנוגדנים הזה ייחודי לכל צמד של אם ותינוק, שהוא דינמי ותלוי בצרכים המדויקים של התינוק באותה תקופה. מתברר שבאמצעות מנגנון מיוחד, רוק מפיו של התינוק עובר לפטמות האם ומציג חומרים המעוררים את המערכת החיסונית שלה ליצר נוגדנים ספציפיים. כך נוצרת מערכת דו סטרית בין שתי המערכות החיסוניות: זו של האם, שהיא שלמה ומתוחכמת, וזו ההתחלתית, של התינוק, שזקוקה לגיבוי ממנה" (1).

כשקראתי חומר זה לראשונה לפני מספר שנים, בהיותי אם מיניקה בעצמי, מצאתי את עצמי מתרגשת - בפעם הראשונה מהתחכום הרב של המנגנון הביולוגי, ובפעם השנייה מן ההקבלה לרעיונות מרכזיים בחשיבה הפסיכואנליטית על עומק המושפעות ההדדית בין האדם לזולתו, ועל טיבה המסתורי ומעורר הפליאה של התקשורת בתוך קשר אינטימי שבו אדם אחד מעמיד את עצמו לרשות האחר.

שתי המערכות החיסוניות שיוצרות יחד מערכת אחת, ממחישות ומתקפות את מימרתו המפורסמת של ויניקוט "אין דבר כזה תינוק" (בנפרד מן האם), שתחולתה הורחבה בהמשך על ידי אנשי הזרם ההתייחסותי ל-"אין דבר כזה אדם" (כמהות קבועה, עצמאית ונפרדת). עמנואל גנט כותב ב-1989: "אנו מבינים היום שלא רק שאין דבר כזה תינוק, אלא שאין דבר כזה אינדיבידואל, אלא מטריצות של אינדיבידואלים הנמצאות בזרימה אינטראקטיבית בלתי פוסקת" (2). (אגב, באופן מעניין הטענה של גנט מקפלת בתוכה את שלושת מאפייני היסוד של המציאות בחשיבה הבודהיסטית: התהוות גומלין, ארעיות, והיעדר אני קבוע שמעבר לזרם התופעות).

האינטראקציה בין המערכת החיסונית הלא בשלה של התינוק לזו המפותחת של האם, היא בעיניי מטאפורה מורכבת ומרתקת לתהליכים של הזדהות השלכתית והכלה, כפי שתוארו על ידי ביון וממשיכיו. בדומה לתינוק המדביק את האם במחלתו על מנת שתייצר עבורו את הנוגדנים הדרושים לו ותעביר לו אותם בחזרה, התינוק של ביון משליך אל תוך האם חלקים בלתי נסבלים, כאובים ומעוררי חרדה, על מנת שתכיל ותעבד אותם עבורו. האם המיניקה, שמאפשרת לתינוקה להשתמש במערכת החיסונית שלה, צריכה לשאת את המחלה של התינוק ולהתגבר עליה, ואילו האם שמאפשרת לתינוק להשתמש במכל המפותח שלה, צריכה לחוות ולעבד בתוכה את תחושותיו. מחברים נוספים (כבולאס ואוגדן) כותבים על המטופל שבבלי דעת מייצר במטפל הרגשה שיש בה דמיון להרגשתו שלו, כדי שהמטפל יוכל לעבד אותה עבורו לכדי מחשבה.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

מה שיפה במיוחד בעיניי ב"ריפוי בהנקה" כמטאפורה להכלה, הוא שזהו ריפוי המתרחש מעצמו, באופן טבעי, מתוך התמסרותם של האם והתינוק למפגש ביניהם. זה לא דבר שהאם "עושה" עבור התינוק. היא לא קובעת את הרכב החלב ואין צורך שתבין את המורכבות הביולוגית של תהליכי הגומלין המתרחשים בהנקה. אין כאן תכנון, מודעוּת ומחשבה אלא מה שמכונה בחשיבה הדאואיסטית "עשייה ללא עשייה" - עשייה שהיא בעיקרה היענות ספונטנית לתנועת החיים. ההתבוננות הדאואיסטית בטבע כדגם להבנת תהליכי החיים של האדם, מבחינה כי הכול קורה "כך מעצמו": הצבי רץ למרחקים בלי לספור את צעדיו, ואין צורך למשוך את הפרחים מהאדמה כדי שיצמחו (3).

ברוח זו אפשר לומר כי ההכלה אינה תהליך אקטיבי ומחושב אלא תופעה שנשענת בעיקרה על נכונותנו להתמסר למפגש עם הזולת, להסכים להיות מושפעים ומופרעים על ידו ולאפשר לכוחות גדולים מאתנו לפעול את פעולתם הטבעית. עבורי זו מחשבה מרגשת, ובמובן מסוים - מרגיעה.

*

(1) עדי יותם. מתוך "מנגנון החיסוניות המופלא של ההנקה", ריאיון עם החוקרת ד"ר שרון ברנסבורג־צברי. לטור המלא

(2) מתוך -

Credo: The Dialectics of One-Person and Two-Person Psychologies

Emmanuel Ghent , Contemporary Psychoanalysis, Vol. 25, Iss. 2, 1989

תורגם וצוטט ע"י בעז שלגי בהרצאתו "כל חיי אמת פגישה הם - התמסרות ואינטימיות במפגש האנושי".

(3) הניסוח היפה הוא של יואל הופמן. הופמן, י' (מתרגם) (1980). לאן נעלמו הקולות: סיפורי זן ושירי הייקו. גבעתיים: מסדה.