פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
דונאלד-דאק ובלו הדוב כמודלים תרפוייטים, או: חרדותיו של נער אוטיסט

דונאלד-דאק ובלו הדוב כמודלים תרפוייטים, או: חרדותיו של נער אוטיסט

שפיות זמנית | 9/4/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

"בשנה הראשונה שלנו בוושינגטון הבן שלנו נעלם. קצת לפני יום הולדתו השלישי, ילדנו החברותי והקשקשן באופן טיפוסי - 'אני אוהב אתכם', 'איפה צבי הנינג׳ה שלי', 'בואו נלך לאכול גלידה' - נדם. הוא בכה ללא הפסקה, לא נרדם, לא יצר קשר עין והמילה היחידה שיצאה מפיו היתה 'מיץ'."

כך נפתח מאמרו של רון סאסקינד, אב לילד אוטיסט וזוכה פרס פוליצר שהתפרסם לאחרונה בניו-יורק טיימס (תרגום לעברית אפשר למצוא כאן). במאמר סאסקינד מתאר החוויות שעברו עליו ועל משפחתו לאורך 20 שנה. הבסיס של הסיפור אולי דומה לסיפורים רבים אחרים, אבל התופעות הייחודיות אותם הוא מתאר בנוגע להתפתחות בנו, והקשר הייחודי שלהם לסרטי דיסני, והאופן המרגש והמרתק שבו הוא מוגש הופכים את המאמר הזה ליוצא דופן. לא לפספס.

 

 


עוד בבלוג של שפיות זמנית

אם מאמצים נקודת מבט אבולוציונית, העובדה שבני אדם כל כך גרועים באיתור שקרים (רוב המחקרים מצביעים על...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליאור גרנותליאור גרנות9/4/2014

ביבליותרפיה. כתבה מרגשת מאד מאד ומעוררת השראה. קשור כל כך לביבליותרפיה; האופן שבו האב שימש למעשה כמטפל בכך שהבין שדמויות דיסני מהוות ייצוגים של חלקים נפשיים של בנו, שבאמצעותן הוא יכול לדבר. האב הרים את הכפפה הזאת והצליח לתקשר עם בנו באמצעות שיח דרך הדמויות. ממש ביבליותרפיה בהתגלמותה. היה מרגש מאד לקרא על התהליך שעבר הילד ועל האופן שבו האבא הצליח למצוא את הנתיב שיהווה גשר ביניהם.