דונאלד-דאק ובלו הדוב כמודלים תרפוייטים, או: חרדותיו של נער אוטיסט

שפיות זמנית | 9/4/2014 | 4,341 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

"בשנה הראשונה שלנו בוושינגטון הבן שלנו נעלם. קצת לפני יום הולדתו השלישי, ילדנו החברותי והקשקשן באופן טיפוסי - 'אני אוהב אתכם', 'איפה צבי הנינג׳ה שלי', 'בואו נלך לאכול גלידה' - נדם. הוא בכה ללא הפסקה, לא נרדם, לא יצר קשר עין והמילה היחידה שיצאה מפיו היתה 'מיץ'."

כך נפתח מאמרו של רון סאסקינד, אב לילד אוטיסט וזוכה פרס פוליצר שהתפרסם לאחרונה בניו-יורק טיימס (תרגום לעברית אפשר למצוא כאן). במאמר סאסקינד מתאר החוויות שעברו עליו ועל משפחתו לאורך 20 שנה. הבסיס של הסיפור אולי דומה לסיפורים רבים אחרים, אבל התופעות הייחודיות אותם הוא מתאר בנוגע להתפתחות בנו, והקשר הייחודי שלהם לסרטי דיסני, והאופן המרגש והמרתק שבו הוא מוגש הופכים את המאמר הזה ליוצא דופן. לא לפספס.