פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מְדַבְּרִים עַל לִבְּךָ שֶׁיַּתְחִיל לִפְעֹם – על 'ילד' מאת עדי עסיס

"מְדַבְּרִים עַל לִבְּךָ שֶׁיַּתְחִיל לִפְעֹם" – על 'ילד' מאת עדי עסיס

גיא פרל | 20/2/2014 | הרשמו כמנויים

(הרשימה ראתה אור לראשונה ב'עיתון 77', גליון 373, ינו'-פבר' 2014)

את ספרו החדש של עדי עסיס 'ילד' (הליקון, 2013) פותח מחזור בן 35 שירים ושמו 'ילד'. נמענו של המחזור הוא בנו שטרם נולד. עסיס מתאר בפני הילד המיוחל את מסכת המאמצים והקשיים אותם עוברים הוא ורעייתו בניסיון להביאו – סדרות של זריקות, הפריות מבחנה, השבחות זרע, חיפוש אחר אם פונדקאית, תקווה, אכזבה, כאב, אכזבה, כאב, אהבה.
במרכזה של היצירה עומדות הכמיהה העזה להולדת הילד והתשוקה להורות, ומרתק להתבונן בהן מבעד לעיניו של אב. גברים רבים חשים כי אבהותם מתעוררת ומתעצבת בתוכם בהדרגה, ואילו בשלבי חייו הראשונים של התינוק, ובוודאי בשלב ההפריה וההיריון הם חשים מעט מרוחקים מן הילד ומן האבהות הנובטת בתוכם. לעומתם, אבהותו של עסיס מתפרצת ממנו מלאת חיות וקשר אל הילד כבר בשלבים המוקדמים של ניסיונות ההפריה. כמהויות רגשיות הן הילד והן האב קיימים בפנימיותו של עסיס, אך חסר להם גוף בעולם, לדוגמא – "אֵין לְךָ בָּשָׂר / יֶלֶד, אַתָּה דָּם // קוֹלֵחַ בֵּין הָרַגְלַיִם שֶׁל אִמָּא שֶׁלְּךָ / לָאַסְלָה" (עמ' 5); אֲנִי מִתְעוֹרֵר / מִכְּאֵב, לֹא מִבֶּכִי / שֶׁלְּךָ כִּי אֵין // לְךָ דֹּפֶק" (עמ' 9); "אֵין אַהֲבָתֵנוּ מִתְגַּשֶּׁמֶת בַּבָּשָׂר" (עמ' 12).
לצד הכמיהה המתמדת להולדת הבן ומימוש האבהות, נע עסיס לאורך קשת רחבה מאוד של מצבים רגשיים מורכבים ובהם אובדן, כעס, ואהבה.
שלא כמו בנסיבות אובדן ואבל אחרות, בהם אחרי אובדן האהוב ניתנת לנותרים אחריו שהות נפשית להתאבל על לכתו, מיטלטלים המשורר ורעייתו ענת, המוזכרת בשירים, בין אובדן חוזר ונשנה לתקווה מתחדשת. הילד מתממש בעולם שוב ושוב, רוקם גוף להרף עין, ושוב אובד – "בְּרֶקַע סְנוּפּ / דוֹג מְדַקְלֵם: "מִלְּיוֹן // דְּרָכִים לָמוּת; בְּחַר / אַחַת". אַתָּה בּוֹחֵר / בְּכֶשֶׁל הֶרְיוֹנִי. "אַחֲרֵי // הַמָּוֶת הָרִאשׁוֹן אֵין / אַחֵר". אֶצְלֵנוּ הָיָה." (ע' 10). דוגמא נוספת לדבר ניתן לראות בשיר מס' 18 שאביא במלואו: "כַּעֲבֹר יוֹמַיִם / עֻבָּר שְׁמַנְמַן מִתְפַּקֵּעַ / מִתִּקְוָה מֻזְרָק אֵלַיִךְ, // מְדַבְּרִים עַל לִבְּךָ שֶׁיַּתְחִיל לִפְעֹם, עוֹלִים מִשְּׂדֵרוֹת בֶּן // גּוּרְיוֹן לְכִכָּר אֲתָרִים, / מְדַבְּרִים עַל לִבְךָ, / יוֹרְדִים בַּמַּדְרֵגוֹת הַתְּלוּלוֹת // לַחוֹף מְדַבְּרִים עַל / הַלֵּב שֶׁלְּךָ / מִתְעַכֵּב, שֶׁמֶשׁ לְבָנָה // לֹא / שׁוֹקַעַת כַּדּוּר / שֵׁנָה." (עמ' 22). בשיר זה מורגשת היטב הנימה המאופקת והחפה מרגשנות אותה נוקט עסיס לאורך המחזור. דעיכתו של הילד אל מותו, לדוגמא, מתוארת בשלושה משפטים קצרים המתייחסים אל ליבו – בראשון מוזכרת התקווה כי יתחיל לפעום, בשני נעלמת הפעימה, ובשלישי את הפעימה מחליפה ההכרה בכישלון.
בחלק מן השירים מביע עסיס מרירות וכעס אל מול פני הדברים, ובאומץ רב הוא מפנה אותם אל הילד - ''אַתָּה מַחַט בַּתַּחַת שֶׁל אִמָּא / שֶׁלְּךָ? עֶרֶב כֵּן // עֶרֶב לֹא? אַתָּה / שִׁגְעוֹן הוֹרְמוֹנִים, סֶקְס / תַּנִּים, בֵּיצִים // טְרוּפוֹת שֶׁאָנוּ חוֹלְקִים / בְּאַרְבַּע בַּבֹּקֶר? / יוֹם גָּדוֹל עוֹמֵד // בַּפֶּתַח? לֹא הַיּוֹם / שֶׁלְּךָ" (עמ' 13). בשני שירים בספר כועס עסיס על פגיעתו של הילד ברעייתו האהובה - "תְּרוּפוֹת בְּדִיקוֹת // פּוֹלְשָׁנִיּוֹת בְּדִיקוֹת, תְּרוּפוֹת / הַרְדָּמָה שְׁאִיבָה, מַסֵּכַת / חַמְצָן עַל פָּנַיִךְ. אָנָּא, / הִתְעוֹרְרִי. לַעֲזָאזֵל יֶלֶד." (15); "פָּגַשְׁתִּי נַעֲרָה הִיא נָתְנָה // לִי אֶת כָּל צִבְעֵי / הַקֶּשֶׁת עַכְשָׁו / הִיא אִשָּׁה גּוּפָה // בּוֹעֵר. מָה תְּעוֹלֵל / עַכְשָׁו יַלְדִּי תְּכֹל / הָעַיִן? שֶׁתֵּה עוֹד" (עמ' 31).
ככל שמתפתח המחזור, ניתן להבחין בתהליך מורכב ומרתק – האפשרות לילד ממשי מתרחקת, ובמקביל מתחזקת נוכחותו ודמותו של הילד איליו מופנים השירים, עד כי יש והוא ניצב אל מול הוריו כדמות המתקיימת גם מחוץ לתודעתם. הדבר בולט בשני השירים העושים הקבלה בינו לבין האל - "יָד בְּיָד הָיִינוּ שְׁנַיִם לֹא נִזְקָקִים, // עַכְשָׁו פּוֹשְׁטֵי יָד אֵלֶיךָ, נְתוּנִים בְּיָדְךָ / אֱלֹהִים קָטָן אֲסוּרִים // בִּרְאִיַּת פָּנֶיךָ" (עמ' 25) ו "אֲנִי נוֹשֵׂא / אֶת שִׁמְךָ / לַשָּׁוְא" (עמ' 27). כמו בחוויה הדתית, העדרו של האל כישות פיזית בעולם אינה מפחיתה, ואף מחזקת, את נוכחותו בחיי המאמין כמהות רוחנית בעלת ממשות הפועלת בעולם. בשיר מס' 24 שוב מושווה הילד לאל, וקיומו כמהות מתחזקת עד כי מיוחסים לו רצון ובחירה - "אַתָּה שֶׁבְּחַרְתָּנוּ / מִכָּל הַהוֹרִים לִהְיוֹת / לְךָ לְכִשָּׁלוֹן." (עמ' 28). בשיר מס' 31, שאביא במלואו, מגיע התהליך לשיאו והילד כה ממשי עד כי הוא הופך מנמען פאסיבי לדובר: "אִמָּא / אַבָּא / נָתַתִּי לָכֶם הַכֹּל // עַכְשָׁו // אֲנִי // כְּלוּם" (עמ' 35).
לכל אורך מחזור השירים נשמטים ההריונות המתהווים והילד לא זוכה לגוף, אך עסיס מצליח ללדת - הוא יולד עצמו כאב, ובפנימיותו של האב נולד הילד אותו הוא אוהב בכל ליבו. האהבה לילד ולענת, הגודשת את מחזור השירים כולו, בונה מקום וגוף רגשי עבור הילד שטרם נולד. כך מסתיים השיר האחרון: "תְּמוּנַת מִשְׁפָּחָה יָשְׁנָה // מִתְפּוֹרֶרֶת // אִישׁ, אִשָּׁה, // יֶלֶד // אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ כְּמוֹ שֶׁאַתָּה" (עמ' 39).


עוד בבלוג של גיא פרל

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גיא פרלגיא פרל24/2/2014

תודה רבה אילה העברתי. את תגובתך היפה גם לעסיס

אילה אילוזאילה אילוז23/2/2014

מרגש, אנושי ונוגע כל כך. תודה על הבאת קטעי השיר האלה גיא, שיש בהם עסיס - עוצמה של חיים ועוצמה של כאב.