פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
האמת העירומה

האמת העירומה

רועי סמנה | 19/1/2014 | הרשמו כמנויים

"אין שתי אמיתות, יש אמת אחת בלבד!... אני שרדתי כי אני יודע את האמת, אני שרדתי כי האמת לימיני ולצידי".

המילים חוצבות-הלהבות המצוטטות כאן הושמעו בפומבי בינואר 2007 מפי אחד, משה קצב, נשיא מדינה בעבר ועבריין מין מורשע בהווה. בנאום מפורסם שזכה על-ידי כלי תקשורת שונים לכינויים "נאום הזעם", "נאום האני מאשים" או "נאום האימים", ביטא קצב עמדה מעט מיושנת הטוענת לאמת מוחלטת אחת ויחידה. בתקופה הנוכחית, הפוסט-מודרנית, הרבה יותר פופולרי לדבר על אמת יחסית ובמיוחד על "האמת שלי", הפרטית. אבל לא רק לדבר, "ללכת עם האמת שלי!". ובכן, קצב הלך עם האמת שלו, זו שלדברי בית-המשפט ניפנף בה לא פעם, לבית-הסוהר.

נדמה לי שהרבה פעמים, למרות הדיבורים היפים על פלורליזם ועל אמיתות מרובות, אותה האמת הישנה, האבסולוטית, נמזגת לבקבוקים חדשים וממותגים. בסופו של דבר הדיבור על "האמת שלי" מבליע בתוכו את ההנחה שהאמת שלי טובה מהאמת שלך. כלומר, האמת היא אולי רלטיביסטית, אבל האמת היא שלי יש יותר גדול.

התרגלנו לחשוב, בעקבות ויניקוט, על העצמי האמיתי כקדוש (מעונה לעיתים קרובות) והרעיון הזה זכה כמעט למעמד של אמת אבסולוטית. ואם כך, נגזרת המסקנה, זו חובתנו האנושית ללכת עם האמת שלנו, לפעול על פיה בכל מחיר ואפילו כנגד כל הסיכויים. האמת מקדשת את האמצעים.

אבל האמת היא שהאמת לא תמיד משחררת. לעיתים, בשימוש לא מבוקר, היא מקבעת ומסרסת. תחושת העצמי האמיתי, מזכיר לנו אייגן, יכולה להיות עריצה וההיצמדות הנוקשה לגרסה אחת של האמת עלולה לפגוע בנו ובסובבים אותנו. קחו, לדוגמא, את א', דייר רחוב ונרקומן עם נפש רומנטית שהעצמי האמיתי שלו קרא לו להתנער מהזיוף של העולם הקפיטליסטי והחברה הבורגנית ולבחור בחיי רחוב הכוללים הזרקה מתמדת של הרואין על ספסלי רחוב אקראיים. כדי ללכת עם האמת שלו הוא צריך לפעמים גם לשדוד מזקנות או לאיים על הוריו, אבל ללא ספק הוא חי חיים אותנטיים מאוד, שוחה נגד הזרם, חושב מחוץ לקופסה (לפחות בימים שאינם גשומים מדי).

הפסיכואנליזה הקלאסית האמינה שיש לחתור לחלץ את האמת הנסתרת מתוך הלא-מודע של המטופל. היום, נדמה לי, יש דגש גדול הרבה יותר על פירוק ה"אמיתות", או אולי מוטב לומר- הוודאויות, איתן מגיעים המטופלים אלינו, לפחות את אלו שהן בלתי-אדפטיביות. אנחנו מנסים, בטאקט כמובן ומתוך ראייה אמפתית, לנער קצת את ה"מובן מאליו" וה"ברור", את ה"ידוע" וה"בטוח". מנסים לעורר שמץ סקרנות לגבי האפשרות לפרספקטיבות אחרות.

אבל מה לגבינו אנשי המקצוע? עד כמה אנחנו באמת פתוחים לאפשרות שהאמת שלנו תתערער? דווקא בגלל שהמקצוע הטיפולי, בוודאי במחוזותיו הפסיכואנליטיים, נושא אתו מידה רבה של אי-ודאות, הסיכון להיאטם ולהשתבלל בתוך האמת שלנו ולהעביר אותה הלאה כתורה מסיני הוא גדול. בהקשר הזה מציעה צ'ודורו הבחנה יפה בין שני סוגי קשב טיפולי. הראשון (listening for) מאפיין מטפלים המונעים בעיקר על-ידי תיאוריה ומחפשים בדברי המטופל רמזים הקשורים לתיאוריה בה הם דבקים. השני (listening to) מאפיין מטפלים המונעים יותר על-ידי הרצון להקשיב למטופל האינדיבידואלי ופחות על-ידי הרצון למצוא בדבריו תופעות פסיכולוגיות להן הם מצפים ובהתאם לכך מוכנים לשאת את העול של אי-הודאות.

אני מאמין גדול באמונה, אבל חושש מאוד מאנשים שבטוחים שהם מחזיקים את האמת בביצים, שיש להם צינור ישיר ל-O*. אני מסרב לדבוק באסכולה אחת ("יעבור לך", אומרים לי זקני השבט), מסרב להתקבע על מערכת "אמיתות", משכנעת ככל שתהיה. עם השנים אני פחות ופחות נחרץ לגבי ההגדרות של "בריא" ו"חולה", "נורמלי ו"לא נורמלי", לגבי הדרך "הנכונה" וה"לא נכונה" לעשות דברים. אני פתוח יותר לאלטרנטיבות, לצורות חיים שונות ואופני חשיבה אחרים. האמת שלי מכילה בתוכה הרבה ספק. היא משתנה, מתפתחת, מתעצבת כל הזמן מחדש. לעולם לא סטטית. לפעמים סטטית.



* O הוא מושג של ביון המציין את המציאות האולטימטיבית, את הדבר כשלעצמו, את האמת האבסולוטית.


לקריאה נוספת

אייגן, מ., בשבחי אי-ודאות הזהות המינית. בתוך: תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010.

סמנה, ר., שלא נדע! על התשוקה לא לדעת ועל הקושי לשאת את חווית אי-הידיעה, 2010. נדלה ב‏שבת ‏18 ‏ינואר ‏2014, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy....=2502

Chodorow, N., From behind the couch: Uncertainty and indeterminacy in psychoanalytic theory and practice. Common Knowledge, 9: 463–487, 2003

עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי סמנהרועי סמנה23/3/2014

לגלי. תודה גלי על הפידבק.
הדברים שאת מצטטת נכתבו "בשם אומרם" ואינם משקפים בהכרח את דעתי האישית. כמוך, גם אני לא באמת מצדד בחיי רחוב, בהזרקת הרואין או בפגיעה בקשישים. אבל עבור אנשים מסוימים, שבעינינו עושים אולי גלוריפיקציה לדרך חיים מעוותת, אלו הם החיים האותנטיים והחיים הנורמטיביים הם בעצם רק שקר וזיוף. הנקודה מבחינתי היא שאנחנו צריכים להשהות שיפוטיות ודעות מוקדמות ולאפשר לעצמנו, לפחות לרגעים, לנסות להתחבר לחוויה הסובייקטיבית של האנשים הללו, אם ברצוננו באמת להבין את "האמת" שלהם.

רועי

גלי בן שלמהגלי בן שלמה23/3/2014

האמנם חיים אוטנטיים. תודה על המאמר יש בו חשיבות בעיניי. בעיקר ההזכרה של צ׳ודורו, ובכלל.
ועם זאת צרם לי;
״דייר רחוב ונרקומן עם נפש רומנטית שהעצמי האמיתי שלו קרא לו להתנער מהזיוף של העולם הקפיטליסטי והחברה הבורגנית ולבחור בחיי רחוב הכוללים הזרקה מתמדת של הרואין על ספסלי רחוב אקראיים. כדי ללכת עם האמת שלו הוא צריך לפעמים גם לשדוד מזקנות או לאיים על הוריו, אבל ללא ספק הוא חי חיים אותנטיים מאוד, שוחה נגד הזרם, חושב מחוץ לקופסה (לפחות בימים שאינם גשומים מדי)"
ללא ספק חי חיים אוטנטיים מאוד? או דווקא רחוק רחוק מאוד מאוטנטיות, ללא עזרה וללא הכוונה וליווי מתקשה לשאת כאב בלתי נסבל ומטשטש את שאריות עצמו כדי לא להרגיש שום דבר? זה אוטנטיות?

לראות בזה ללא ספק אוטנטיות? עצמי אמיתי? זו פרשנות מאוד אישית של המושגים האלה... ועוד ״ללא ספק״ ( באמת שלך).
שא ברכה.

רועי סמנהרועי סמנה27/1/2014

לאסף. היי אסף, באופן אישי יש לי הרבה כבוד לתאוריות וגישות טיפוליות אחרות, גם אם בחרתי להתמקצע בעיקר בגישה האנליטית (על כל גווניה המרובים). יש סיבות רבות- פוליטיות, היסטוריות ואחרות לתופעה שאתה מתייחס אליה. נקודה אחת שיש לציין היא שהפסיכואנליזה כדיסציפלינה טיפולית נמצאת תחת איום כבד בשנים האחרונות ובעיתות מלחמה קהילות נוטות להתכנס בתוך עצמן.מעבר לזה גם בתוך שדה הפסיכואנליזה יש התנשאות ופטרוניות וטענות לגבי מהי פסיכואנליזה ״אמיתית״. בסופו של דבר כל אחד מאיתנו צריך, לדעתי, לבחון את עצמו ולבדוק עד כמה הוא באמת פתוח להכרות עם גישות ודרכי התבוננות שונות, בתוך ומחוץ לתחום המומחיות שלו.

רועי

אסף רולף בן-שחראסף רולף בן-שחר19/1/2014

הדשא של השכן? לא ידעתי שיש לי שכנים.... הי רועי, שמחתי מאוד על הבלוג שלך - נראה לי שיש מקום להרחיב על הפטרוניות והאקסקלוסיביות של הפסיכואנליזה. איכשהו, גם כשהעמדה האנליטית היא טולרנטית לריבוי אמיתות בתוך חדר הטיפולים (אצל המטופל/ת, בין המטופל/ת למטפל/ת וכו') עדיין ישנו אוויר מתנשא אל מול כל דרך טיפול אחרת כנושאת אמת נחותה. אנליטיקאים רבים מרגישים לגמרי בנוח לכתוב על תחומים מבלי להציץ על מה שנעשה מחוץ לבועה האנליטית, והדיסקורס האנליטי נותר מיותם - גישות כפסיכותרפיה טרנספרסונלית, הומניסטית, פסיכודרמה, טיפול בתנועה וריקוד, פסיכותרפיה גופנית ועוד מתכתבות עם תחומים פסיכואנליטיים ועם חשיבה אנליטית, ומאידך - בדרך כלל - שממה. זוהי תנועה חוזרת על עצמה ומאכזבת מאוד. אשמח לשמוע את חשיבתך בנושא...