האמת העירומה
רועי סמנה | 19/1/2014 | הרשמו כמנויים
"אין שתי אמיתות, יש אמת אחת בלבד!... אני שרדתי כי אני יודע את האמת, אני שרדתי כי האמת לימיני ולצידי".
המילים חוצבות-הלהבות המצוטטות כאן הושמעו בפומבי בינואר 2007 מפי אחד, משה קצב, נשיא מדינה בעבר ועבריין מין מורשע בהווה. בנאום מפורסם שזכה על-ידי כלי תקשורת שונים לכינויים "נאום הזעם", "נאום האני מאשים" או "נאום האימים", ביטא קצב עמדה מעט מיושנת הטוענת לאמת מוחלטת אחת ויחידה. בתקופה הנוכחית, הפוסט-מודרנית, הרבה יותר פופולרי לדבר על אמת יחסית ובמיוחד על "האמת שלי", הפרטית. אבל לא רק לדבר, "ללכת עם האמת שלי!". ובכן, קצב הלך עם האמת שלו, זו שלדברי בית-המשפט ניפנף בה לא פעם, לבית-הסוהר.
נדמה לי שהרבה פעמים, למרות הדיבורים היפים על פלורליזם ועל אמיתות מרובות, אותה האמת הישנה, האבסולוטית, נמזגת לבקבוקים חדשים וממותגים. בסופו של דבר הדיבור על "האמת שלי" מבליע בתוכו את ההנחה שהאמת שלי טובה מהאמת שלך. כלומר, האמת היא אולי רלטיביסטית, אבל האמת היא שלי יש יותר גדול.
התרגלנו לחשוב, בעקבות ויניקוט, על העצמי האמיתי כקדוש (מעונה לעיתים קרובות) והרעיון הזה זכה כמעט למעמד של אמת אבסולוטית. ואם כך, נגזרת המסקנה, זו חובתנו האנושית ללכת עם האמת שלנו, לפעול על פיה בכל מחיר ואפילו כנגד כל הסיכויים. האמת מקדשת את האמצעים.
אבל האמת היא שהאמת לא תמיד משחררת. לעיתים, בשימוש לא מבוקר, היא מקבעת ומסרסת. תחושת העצמי האמיתי, מזכיר לנו אייגן, יכולה להיות עריצה וההיצמדות הנוקשה לגרסה אחת של האמת עלולה לפגוע בנו ובסובבים אותנו. קחו, לדוגמא, את א', דייר רחוב ונרקומן עם נפש רומנטית שהעצמי האמיתי שלו קרא לו להתנער מהזיוף של העולם הקפיטליסטי והחברה הבורגנית ולבחור בחיי רחוב הכוללים הזרקה מתמדת של הרואין על ספסלי רחוב אקראיים. כדי ללכת עם האמת שלו הוא צריך לפעמים גם לשדוד מזקנות או לאיים על הוריו, אבל ללא ספק הוא חי חיים אותנטיים מאוד, שוחה נגד הזרם, חושב מחוץ לקופסה (לפחות בימים שאינם גשומים מדי).
הפסיכואנליזה הקלאסית האמינה שיש לחתור לחלץ את האמת הנסתרת מתוך הלא-מודע של המטופל. היום, נדמה לי, יש דגש גדול הרבה יותר על פירוק ה"אמיתות", או אולי מוטב לומר- הוודאויות, איתן מגיעים המטופלים אלינו, לפחות את אלו שהן בלתי-אדפטיביות. אנחנו מנסים, בטאקט כמובן ומתוך ראייה אמפתית, לנער קצת את ה"מובן מאליו" וה"ברור", את ה"ידוע" וה"בטוח". מנסים לעורר שמץ סקרנות לגבי האפשרות לפרספקטיבות אחרות.
אבל מה לגבינו אנשי המקצוע? עד כמה אנחנו באמת פתוחים לאפשרות שהאמת שלנו תתערער? דווקא בגלל שהמקצוע הטיפולי, בוודאי במחוזותיו הפסיכואנליטיים, נושא אתו מידה רבה של אי-ודאות, הסיכון להיאטם ולהשתבלל בתוך האמת שלנו ולהעביר אותה הלאה כתורה מסיני הוא גדול. בהקשר הזה מציעה צ'ודורו הבחנה יפה בין שני סוגי קשב טיפולי. הראשון (listening for) מאפיין מטפלים המונעים בעיקר על-ידי תיאוריה ומחפשים בדברי המטופל רמזים הקשורים לתיאוריה בה הם דבקים. השני (listening to) מאפיין מטפלים המונעים יותר על-ידי הרצון להקשיב למטופל האינדיבידואלי ופחות על-ידי הרצון למצוא בדבריו תופעות פסיכולוגיות להן הם מצפים ובהתאם לכך מוכנים לשאת את העול של אי-הודאות.
אני מאמין גדול באמונה, אבל חושש מאוד מאנשים שבטוחים שהם מחזיקים את האמת בביצים, שיש להם צינור ישיר ל-O*. אני מסרב לדבוק באסכולה אחת ("יעבור לך", אומרים לי זקני השבט), מסרב להתקבע על מערכת "אמיתות", משכנעת ככל שתהיה. עם השנים אני פחות ופחות נחרץ לגבי ההגדרות של "בריא" ו"חולה", "נורמלי ו"לא נורמלי", לגבי הדרך "הנכונה" וה"לא נכונה" לעשות דברים. אני פתוח יותר לאלטרנטיבות, לצורות חיים שונות ואופני חשיבה אחרים. האמת שלי מכילה בתוכה הרבה ספק. היא משתנה, מתפתחת, מתעצבת כל הזמן מחדש. לעולם לא סטטית. לפעמים סטטית.
* O הוא מושג של ביון המציין את המציאות האולטימטיבית, את הדבר כשלעצמו, את האמת האבסולוטית.
לקריאה נוספת
אייגן, מ., בשבחי אי-ודאות הזהות המינית. בתוך: תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010.
סמנה, ר., שלא נדע! על התשוקה לא לדעת ועל הקושי לשאת את חווית אי-הידיעה, 2010. נדלה בשבת 18 ינואר 2014, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/a....asp?id=2502
Chodorow, N., From behind the couch: Uncertainty and indeterminacy in psychoanalytic theory and practice. Common Knowledge, 9: 463–487, 2003
