"יכולתי בקושי לצאת מהמחלקה הסגורה, אבל עד היום המחלקה הסגורה לא יוצאת ממני"
שפיות זמנית | 8/1/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
"תארו לעצמכם שאתם לוקים בלבכם ומאושפזים במחלקה שבה אתם חייבים להתאמץ ולהזיע ולעסוק במלאכות שמכבידות עוד יותר על הלב, או שאתם סובלים מקשיי נשימה ומועברים למחלקה מיוחדת בגובה 5,000 מטר שבה קשה גם לבריאים לנשום מפאת חוסר חמצן באוויר. לצערי, תסריטים אלו לא רחוקים מהמציאות כשזה מגיע לאדם שלוקה בהתקף פסיכוטי . הוא מפוחד ולחוץ, מוצף חרדות שמנתקות אותו מהמציאות, שומע קולות הזייתיים שמקללים אותו או מאיימים להורגו. ואיפה מטפלים בו? במחלקה פסיכיאטרית סגורה, מקום מאוד לא רגוע בדרך כלל, אפילו סוער, מקום שקשה מאוד להירגע בו ולעתים קרובות לא ניתן לקבל בו את התמיכה הרגשית שכה נדרשת בעתות משבר, והחוויה הופכת משפילה וטראומטית".
כך פותח פרופ' פסח ליכטנברג, מנהל מחלקה פסיכיאטרית בבית החולים הרצוג בירושלים, מאמר דעה שפרסם זה מכבר ב"הארץ". ליכטנברג, כפי שאפשר להבין, ביקורתי מאוד ביחס לתפקידן של המחלקות הסגורות. לטענתו, מערכת בריאות הנפש נמצאת בתת-תקצוב, ובשל כך התכלית שלשמה קיימות המחלקות הסגורות למעשה מתהפכת – במקום לשפר את בריאות הנפש של החולים הן גורמות נזק של ממש. בתור מי שמכיר את המערכת היטב, מציע ליכטנברג גם מספר פתרונות ישימים למצב הנוכחי. רוצים לדעת מהם? קראו במאמר.
