רגע של נצח – פרידה מהחיים, במילים | מיה הוד רן
מיה הוד רן | 27/4/2026 | 168 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אין צורך ללחוש. אני לא מפחד למות. אבל אתם ,מה יש לכם לדאוג כשאני הולך לפניכם.
רבי נחמן מברסלב, 1810. צוטט על ידי רבי נתן שליווה אותו בימיו האחרונים.
מכתבים
מכתבים שנכתבו על פתקים, במכשיר הסלולרי, בהודעת ווטסאפ, על דף שנשרף, כיומן מלחמה, בשיחה או בהקלטה, במסמך מחשב מוצפן. ויש אפילו חייל שמכתיב לאביו את המילים בטלפון, משדה הקרב. ארבעים ותשעה מכתבים, מתוכם שניים של חיילות ואחד של חייל דרוזי. מכתבים שנכתבו בדקות החיים האחרונות, תוך פציעה, או ימים וחודשים מראש. שלוש מילים בלבד, או מכתבים מפורטים. כאלה שנכתבו בתוך עזה, מאחורי מיגונית, או על מסמך מחשב בבית. לוחמים שכתבו כל חייהם, אחרים שתיעדו את הלחימה וכאלה שמעולם לא כתבו מילה. חלקם לא מאמינים שהם כותבים את המילים האלה ולאחרים הן זורמות בטבעיות. חיילים שמשאירים הוראות הפעלה כולל הסדרי קבורה או שיר ללוויה. אחרים מוסרים צוואה של הרוח, כולל חלוקת חפצים ותרומת כסף לצדקה או הנצחה בדרכים שונות. מבקשים ממשפחתם להמשיך, לשמוח, בראש מורם, לחיות ולא רק לשרוד. מכנים את המסמכים בשמות או נותנים כותרות: "להסתכל כשקשה", "למקרה שאני מת", "אם איכשהו לא אחזור", "הספד", "לקרוא לאחר מותי", "המבחן האמיתי", "המכתב האחרון", "אמא". כל מכתב מובא בלשונו (כולל שגיאות תחביריות), מלווה בתמונה מאוירת ולצדו מפורטים תאריך הנפילה, האירוע והמשפחה שנותרה. שורת המכתב האחרונה מובאת בכתב ידם של הנופלים, שמעצבים הפכו לפונט בעל שם.
מכתבי הפרידה האלה נאגדו לספר "אם אתם קוראים את המילים האלה" שליקטו וערכו שלמה קווס ורחל פלנט. יוני כהנא, מנהל "היער הסודי", קרא והתרגש והגה את "המכתב הראשון" – סוף שבוע של רגיעה וכתיבה שנוצר עבור משפחות החיילים השכולות. היער הסודי ממוקם על מעיינות גופרית מינרליים בין פאפוס ופוליס, בכפר חקלאי שופע עצי זית עתיקים, מטעי הדרים, חממות גידול ירקות ועשבי תיבול.
פגישה
נחתנו בחמישי בערב, קבוצה גדולה של בני משפחות, שני כותבי הספר והצוות הטיפולי: ד"ר שלומית ברסלר, שהנחתה את המחזורים הראשונים של שורדי הנובה וכמה סופי שבוע למשפחות שכולות; חלי טל שלום, משוררת וביבליותרפיסטית, לשעבר קצינת נפגעים באסון המסוקים; ואני, שטיפלתי במפוני בארי במלונות ים המלח והנחתי סדנאות כתיבה והרצאות על מסע הגיבור לניצולי הנובה ולמשפחות שכולות. אחרי שהתמקמנו נחלקו המשפחות לשלוש קבוצות. זכיתי להנחות אחת מהן.
אני פוגשת את קרובי הנופלים. הם מציגים עצמם דרך הילדים, בוחרים משפט מהמכתבים לספר עליו, כותבים מכתב לעצמם בעוד כמה שנים, או למישהו אחר. כותבים לילד שנפל, לילדים שנותרו, לבני הזוג, להורים, לאחים, לחברים, לאלוהים. מכתבי תודה, כעס, סליחה, תחינה. באופן קודר או מלא הומור, במילים גבוהות או פשוטות.
עם כל הדמיון מתגלה גם השוני. בתפישת העולם, בתחושות, בדיבור הפנימי, בתקשורת עם החוץ. דבר אחד משותף לכולם – עייפות. זו לא עייפות רגילה, אלא תחושת התשה. גם אם הצורך הפיזי לישון מתממש, השינה לא מביאה מנוחה. ולעתים העומס הרגשי לא מאפשר לישון: התפקידים, הדאגות, ההתרוצצויות, הזהות העצמית שהולכת ומיטשטשת, התנועה המתמדת בין הרצון לשקט לצורך בחברה, בין אורך רוח לחוסר סבלנות, בין ההחלטות שיש לקבל לאי הידיעה. ויש דבר אחד הם מבקשים מהמעגלים שסביבם – לא לוותר עליהם.
זמן חלום
יום אחד, בוקר שטוף שמש או ערב מאוחר וגשום, פתאום תבין שהכל יקרה לך כשזה צריך לקרות. ואנשים שנמצאים איתך אינם נצחיים, והעובדה שגם אתה לא אתה תבין שהכל חסר משמעות, אתה מבזבז את הזמן שלך בצורה לא נכונה. אתה חולם על משהו שלא יקרה אתה עצוב על משהו שלא ניתן לתקן. אתה מבין כמה מילים זרקת לרוח וכמה מילים לקחת קרוב ללבך. אתה תבין כמה אנשים זרים עברו בחיים שלך, כמו דרך מסדרון, ולכמה אנשים קרובים ללבך לא התייחסת בגלל הטיפשות שלך. תבין שאתה צריך להשתנות. אין צורך לקחת הכל ללב, לא לצפות לכלום, ולא להצטער על שום דבר. מה שצריך לבוא – יבוא. מה שקרה אין דרך לשנות.
"תבין לפתע שאינך נצחי." | מארק קונונוביץ' | מתוך "אם אתם קוראים את המילים האלה", עמ' 152
אני קוראת את המכתב של קונוביץ' שבספר וחושבת על הבארדו הבודהיסטי.
הבארדו הוא מצב תודעתי שבו נחשף מרווח המעבר, לא רק מעבר בין חיים ומוות, אלא בין הוויה קיומית אחת לאחרת, למשל בתקופות של מחלה או אובדן. בכל מצב שבו האני שלנו מתערער, הקרקע נשמטת תחתינו, הזמן מאבד אחיזה, המציאות מתערפלת – דווקא שם מתאפשרת ראייה צלולה. אפשר לדמות את החמקמקות של הבארדו כניסיון לאחוז ברגע ההירדמות. ברגעי סף של החיים נפתחת הזדמנות להתבונן, להבין, לבחור, לזהות את טבענו האמיתי, להתמזג עם האור האינסופי של הקיום, להשתחרר. הזהות מתרחבת ונמסה בתוך הרשת הקוסמית של הקיום אל זמן תודעה נצחי. זמן חלום.
"זמן חלום" הוא מושג מרכזי במיתולוגיה ובתרבות של עמי האבוריג'ינים באוסטרליה. הוא מתאר את הזמן הקדום והמקודש שבו ישויות מיתיות בראו את העולם ועיצבו אותו. בניגוד למיתולוגיות מערביות, שממקמות את הבריאה בזמן עבר – "פעם" – האבוריג'ינים מאמינים שהבריאה היא מציאות מתמשכת, בממד מקביל, והגישה אליה פתוחה למי שמסוגל לנוע בתודעה; שכבת קיום עמוקה יותר שבה זמן ומרחב אינם לינאריים, אלא נוכחים כולם בו זמנית. הזמן החלומי דומה למצב מדיטטיבי או מיסטי, ומאפשר למי שנכנס אליו באמצעות טקס או חוויה רוחנית אחרת, לראות את הקשרים שמעבר לעולם הפיזי.
הגישה אל זמן החלום אפשרית, למשל, דרך סיפור. אני חושבת על מכתבי החיילים כסיפור שנכתב בהווה אך נשלח לעתיד: לא רק "מה קרה", אלא מה חשוב, מה נשאר ומה אני מאחל. כמו ציורי הסלע או שירי הטוטם של האבוריג'ינים, האותות אינם רק דרך להנציח את האדם, אלא גם לשמר את תודעתו. המעבר המכונן הופך למכתב, וגם אם הוא נכתב בתוך כאב, הוא אינו רק תוצאה של פחד – אלא של בהירות (קבלה), רגע שהבודהיזם מכנה "הזדמנות בתוך הבארדו" – ראיית המציאות כפי שהיא, ללא כבלים.
העולם מעוות, העולם לא תקין, העולם מפחיד, העולם מלא בדברים שאתה לא יודע. העולם מוזר, העולם שגוי, העולם דפוק אבל אפילו עם כל החסרונות שלו העולם יפה, העולם פתוח בשבילנו לגלות אותו, העולם פתוח להצעות וזה בדיוק מה שיפה בעולם, שהוא לא יפה... אז אני רוצה לומר לעולם משהו - אתה מוזר לי, אתה אחר לי, אתה לא ברור לי, אתה שונה לי, אבל תודה לך. תודה שאני חי בעולם שונה, בעולם לא רגיל, בעולם מפחיד, באמת תודה! אני לא רוצה לחיות בעולם אחר. אני רוצה לחיות בעולם הזה, בעולם המעוות והלא תקין הזה תודה לך שאתה מעביר אותי בניסיונות, תודה לך שאתה נותן לי כח. תודה לך שנתת לי אהבה, שנתת לי הורים, שנתת לי חברים, שנתת לי בית, שנתת לי חיים.
"זה מה שיפה בעולם, שהוא לא יפה." | שהם משה בן הרוש | שם, עמ' 198
במחשבת הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה, "לימינאליות" היא מצב מעבר - שלב "בין לבין" שבו אדם, קבוצה או תרבות נמצאים מחוץ למבנה הרגיל של הזהות, התפקידים או הכללים, אך עוד לא עברו אל המצב החדש. הזהות הישנה מתפרקת, הגבולות מיטשטשים, והאדם פתוח לשינוי עמוק, אך גם חשוף, פגיע ולעיתים מבולבל.
בפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית, אחד הרגעים המכוננים בחייו של אדם הוא זה שבו הוא עומד מול הקץ. זוהי תודעת קצה שבה אין עוד אחיזה בסיפור הקודם, אבל עוד לא נוצר סיפור חדש. הידיעה שמה שהיה לא ישוב גורמת להתרוקנות של הישן ולראייה פוטנציאלית חדשה. למצב הזה אורבות סכנות רבות: שקיעה בכאוס, חרדה, שיתוק, אבל גם הזדמנויות נדירות לבהירות, לפשטות, הבנה.
הבארדו וזמן החלום נפגשים לא רק כי שניהם "מעבריים", אלא כי שניהם מציעים גישה למצב תודעה לא רגיל, שבו הזהות מתערערת וניתנת בחירה. בשניהם הנרטיב משנה מעמד. זהו לא רק סיפור ביוגרפי אלא דרך להתמקם מחדש בתוך מציאות רחבה יותר.
הבארדו היהודי
ליהדות בארדו משלה. מצבי המעבר מלווים תמיד בראייה עמוקה, בדיבור אחר, בתחושת משמעות. הם לא מתוארים כזמן כאוטי אלא כזמן מקודש, כמעט נבואי. בתלמוד ובמדרשים מופיעות עדויות לתודעה צלולה רגע לפני המוות: "כי לא יראני האדם וחי, אבל רואים הם בשעת מיתתן" (שמות ל"ג, כ). ממש רגע לפני שהחיים מסתיימים, נפתח בפני האדם שדה ראייה חדש, מרחב של צלילות מיסטית, שבו התודעה כבר לא שבויה בגוף, אבל עוד לא עברה לעולם הבא.
ההלכה מבחינה בין חי למת, אבל גם מגדירה מצב שלישי – גוסס: אדם שמבחינה רפואית עדיין חי, אבל אינו בר חזרה, "הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר" (שולחן ערוך, יורה דעה של"ט). מתחת לפני השטח מתייחסת אליו המסורת כמי שכבר נמצא במקום אחר. חז"ל אומרים שהנפש מתחילה לפרוח מהגוף עוד לפני הפטירה. לפי הזוהר, ברגעים אלה אדם עשוי לראות את יקיריו שכבר נפטרו ואף לדבר עמם. בתודעה הקבלית זהו רגע של שחרור הדרגתי של הנפש מהגוף, כלומר מרחב מעבר. בארדו.
כמו מילותיו האחרונות של רבי נחמן, שיש בהן ראייה צלולה, חשו דמויות שונות במקרא במותן הקרב, הזמינו את הבנים, סיכמו את חייהם ובירכו. יעקב מכנס את בניו ואומר להם: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (בראשית מ"ט); גם דוד המלך: אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, וְחֲזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִיש (מלכים א', ב'). יעקב ודוד מדברים מתוך סף. יש בהם ידיעה, סדר, קריאה, הורשה. התודעה פתוחה, אולי אף רוחבית. כמו במכתבי הפרידה, הרוח נפתחת מתוך הגוף ובתוכה נכתבת תמצית החיים.
על השפה
ילדים שכותבים להוריהם צוואות. אף אחד מההורים הללו לא פילל להיות בקבוצה הכואבת הזאת, אך מרגע ההתכנסות, נראה שבין הדומים להם אפשר לנוח לרגע מכל הדרישות של החוץ, מהצורך "להיות" בשביל אחרים. הם מספרים על היחסים שהשתנו, חולקים שאלות על עיתוי: מה מתאים ומתי, מבחינת תהליך עיבוד הטראומה.
מכתבי הפרידה של הילדים פועלים על ההורים בעוצמה רגשית ותודעתית ייחודית, במיוחד במעבר אל השכול – שלב שניתן לראותו כבארדו. ההורים, ברגע אובדן, עומדים על סף מציאות חדשה שטרם התגבשה: הם כבר אינם הורים לילד חי, אך טרם עיצבו זהות כהורים שכולים. המכתב – שנכתב מתוך תודעה צלולה של קצה – חודר אל הריק שנפער, וממלא אותו בתוכן משמעותי. הוא לא רק תיעוד של הילד, אלא מסמך שמייצב את ההורה: מעניק לו מילים כששלו אבדו, גשר רגשי בין החיים שהיו לבין החיים שיהיו. בתוך מציאות כאוטית, המכתב מספק נקודת אחיזה – קול ברור מתוך הדממה, שנוכחותו מאפשרת עיבוד, הבנה ולעיתים תחושת המשכיות.
מכתבי הפרידה שכתבו הילדים אינם רק טקסטים שנשארו אחרי מותם – הם פעימה חיה של תודעה שמסרבת להיעלם. כאשר ההורים מקבלים לידיהם את המילים, הם עצמם נמצאים במרחב ביניים תלוי-באוויר שבו המציאות הקודמת התרסקה והחדשה טרם גובשה. הם כבר אינם מי שהיו, אך גם טרם הפכו למי שיהיו. בתוך המרחב החשוף הזה, המכתב פועל לא רק כעדות או זיכרון – אלא ככוח מחולל. המילים שנכתבו חודשים או רגעים לפני הסוף, במצב תודעתי נדיר של קצה, מבקיעות אל תוך התודעה ההורית המתהווה. הן לא רק מזכירות את הילד, אלא מדברות אותו כנוכחות חיה. המכתב מזמין את ההורה לקשר חי עם המת – לא כקינה, אלא כדו-שיח מתמשך, וכאן מתגלה עוצמתה של השפה. המילים הכתובות – המדויקות, הנבחרות, אלה שהילד עצמו עצר ובחר – יוצרות גשר בין תודעה לתודעה, בין עולם לעולם. גשר רגשי וקיומי: המילה מאפשרת להורה לשהות במרחב האובדן עם יכולת לבטא. השפה מייצבת אותו בתוך הכאוס.
מעברים
ברגעים שבהם הגוף כבר נפרם והנפש עומדת על הסף, יכול היה האדם לשקוע אל תוך עצמו, לבכות, לשתוק, להיאחז, להתמסר. אבל הוא בחר לכתוב, למסגר את הקצה במילים. זו בחירה שמפגישה את ההורה עם תודעה לא נתפשת: הילד לא רק מת – הוא ידע שהוא עומד למות. והוא לא רק ידע – הוא פעל. ובתוך האימה, הכאב, אולי הבהירות – הוא התיישב לכתוב, לתת צורה.
המכתב חושף פיסה מבארדו שהיה עד עתה סמוי. הילד מספר: ככה זה הרגיש, זה מה שרציתי שתדעו, זה המסר שלי. ההורה, שעובר בעצמו מארץ החיים לארץ האבל, מקבל לידיו דבר שלא ניתן היה לעולם לבקש: את מבטו של הילד שלו ביום שלפני. לא מתוך זיכרון, לא מתוך דמיון, אלא מתוך תודעה מפוכחת שידעה שזה הסוף ובשמה הוא חורט את מילותיו האחרונות בעולם החיים. ההורה שקורא את המילים האלה לאחר לכתו של הילד, לא רק מתאבל עליו אלא גם פוגש אותו מחדש, בזהות שלא הכיר. הילד כבר לא ילד, אלא ישות תודעתית עצמאית, מתבוננת.
השפה הזאת פורעת את הגבול, מהדהדת לאחור ולפנים, כורתת ברית עם מי שיישאר, מעניקה עדות ממקום שאין ממנו דרך חזרה. זו בחירה להשתמש בשפה דווקא כשהיא לכאורה כושלת, דווקא כשאינה יכולה לכאורה להכיל את גודל הרגע. דווקא אז, היא לבדה יכולה למסור את מה שאין לו אחיזה. במילותיו מסמן הילד את הגבול ומוסר את מקל השליחים, מחזיק בבריתו.
מות נשיקה
בהתכנסות האחרונה של הקבוצה, יחד עם מילות הפרידה מהסופ"ש והכנה למעבר נוסף – החזרה לשגרה בארץ, חלקו המשתתפים את חוויותיהם מסוף השבוע ואת מה שהם לוקחים ממנו. חלקם דיברו על מנוחה, אחרים מצאו חברים חדשים, והיו שעיבדו את חוויית האובדן ברובד נוסף. אחת האימהות השכולות סיפרה שפגשה בחדר האוכל אורחת מלון שלא מההורים השכולים, שביקשה לברוח קצת ממה שקורה בארץ. כשסיפרה לאורחת על הקבוצה שבאה עימה, הבינה זו שאי אפשר לברוח. בינתיים נקשרה שיחה והאורחת ביקשה לראות את ספר המכתבים. כשנפגשו יומיים לאחר מכן, הודתה האורחת לאם השכולה מקרב לב. היא סיפרה לה שקראה בספר בהתפעמות, ולמרות שהוא מלווה במוות, היא מצאה בו הרבה חיות. ולא זו בלבד, אלא שהחליטה לכתוב לילדיה ונכדיה מכתבי פרידה, כי לא צריך לחכות לסוף ואפשר כבר עכשיו לסכם את הקשרים, להודות ולאחל.
במטוס, בדרך חזרה מקפריסין, אני נזכרת במות הנשיקה של משה, אהרון ומרים. על פי חז"ל, מות נשיקה אינו רק מעבר מחיים למוות אלא מעבר תודעתי שלם. על פי הקבלה, רגע הנשיקה הוא רגע שבו אין נפרדות, הנפש דבקה בשורשה והמוות אינו חיתוך אלא איחוד. זהו צוהר לאפשרות לראות את המעבר כשיא של תודעה.
האם שלושת האחים האלה זכו למות כך משום שהם האחים הראשונים בתורה שלא פעלו מתוך רגשות סוערים של מאבק על אהבת ההורים, אלא פעלו יחד, בשיתוף פעולה, לטובת ההנהגה של משהו גדול מהם?
בספרו "הגיבור בעל אלף הפנים", כותב ג'וזף קמפבל שהגיבור הוא מי שפורץ את האופקים של חייו ומצליח להתעלות מעל הווייתו הפרטית ומעל נסיבותיו האישיות, המקומיות וההיסטוריות. האם משה, ברגע המוות, הסיר את מעטה הזהות ולא היה עִברי, אלא שייך למשפחת האדם? התקדש לתוך האחדות הפנימית המתעלה מעל מרכיבי הזהות?
אולי גם החיילים, בשורות האחרונות שכתבו, זכו למעין מות נשיקה משלהם - לא מוות פיזי באותו רגע, אלא נגיעה בתודעה שאין בה הפרדות או פחד, שאין בה הגדרות וגבולות. אולי גם הם נטמעו במרחב שמעבר ללידות והמיתות. הם הניחו את נשקם האמיתי.
