פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
למבוגרים בלבד

למבוגרים בלבד

פרופ. עמיה ליבליך | 9/12/2013 | הרשמו כמנויים

הסרט הצרפתי "כחול הוא הצבע החם ביותר" אינו נותן לי מנוח. אחרי שפיניתי שלוש ורבע שעות וצפיתי בו, הקדשתי לו עוד שעות רבות של מחשבה והתלבטות. ה"כחול" הוא רק חלק מאלה. כאישה מסודרת, רשמתי בפנקסי הקטן שש נקודות המטרידות את מחשבותי עדיין, ואלה הן.
ראשית, העלילה. הסרט מספר סיפור אהבה בין שתי נשים: אדל, תלמידת תיכון במגמה ספרותית, ואמה, סטודנטית לציור. זה הנתון בהתחלה. אמה, ששערה הקצוץ צבוע כחול, כבר מוכרת כלסבית, וחיה בחברה להט"בית. אדל, שעדיין לא גילתה את זהותה, נדלקת למראה של אמה ברחובות העיירה. אמנם היא מפתחת קשר עם תלמיד בכיתה גבוהה משלה, אך בסצינה המציגה את יחסי המין ביניהם ברור שהיא איננה נהנית עד תום. לידיד הנפש שלה, נער הומוסקסואלי, מגלה אדל כי היא מזייפת, ושואלת מה לא בסדר איתה. בחצר הצדדית של הגימנסיה היא מתנשקת בלהט עם נערה אחרת, ובחלומותיה היא מקיימת יחסים עם אמה ומאוננת. לאט לאט היא יוצאת מן הארון.
ואז, מתרחשת הפגישה הממשית של השתיים במועדון להט"בי. הגפרור מצית להבה גדולה. אמה אמנם בזוגיות עם אישה אחרת, אך במהרה הופכות אמה ואדל לזוג אוהבות, וסצינות התשוקה והמימוש הארוטי בין השתיים ממלאות ודאי שעה מכלל שלוש השעות פלוס של הסרט הזה. העלילה נמשכת, השנים עוברות, הזוגיות מתפתחת לשותפות בחיים, אדל היא מורה לגיל הרך עתה ואמה עושה את צעדיה הראשונים כציירת. אהבה זוגית נמשכת... עד שנגמרת - כרגיל, לא? עוד אחזור לזה.
שנית, סצנות המין המפורטות המצולמות האלה. זה לא רק מראה תקריב, אלא גם שלל קולות. נראה כאילו כל זה מתרחש בזמן אמת ואיננו משחק - או שאני תמימה וילדותית. אז איך משחקים או "עושים" את זה מול צוות של צלמים? אולי אלה מסתתרים מאחורי חור המנעול? ואיך עושים את כל סרטי הפורנו הכחולים? אני לא יודעת ואין לי זמן לברר. אבל מה שרואים כאן הוא אסתטי מאוד. שני גופות מושלמים בסבך אברים - (ואף אחת מהן איננה יפהפיה בקנה מידה רגיל) - אלפי פוזות לפסלים בשיש, מאות סוגים של אנחות. האמת - בשבילי זה היה קצת ארוך מדי, כבר הבנתי, הזדהיתי, ודי...
מכאן לנושא הבא - הזוגיות הלסבית. הסרט מראה בבירור כי זוהי זוגיות כמו כל אחת אחרת, כמו בין גבר ואישה. יוצרים משק בית, בונים תפקידים, אחת מסופקת והשנייה פחות. מה שקורה בחוץ משפיע על היחסים. יש שיגרה ושחיקה של האהבה, אצל אחת זה קורה קודם... המדהים הוא איך אדל הופכת לעקרת הבית, המבשלת, האישה קטנה (פיזית היא דווקא הגדולה - הכל אצלה בגדול - גם התיאבון למזון) של האמנית הנאבקת ומצליחה. היא המוזה שלה, מדגמנת לציורי העירום שלה. עד שתבוא המודל-ית הבאה ותתפוס את מקומה... מוכר לכם? (פיקאסו או רודין, למשל.) החזקה בזוג מכאיבה לחלשה ממנה, ומשלחת אותה - מפני שבסתר היא כבר התאהבה בחדשה ממנה. וגם בזוגיות הזו, לב שבור הוא לב שבור והבכי של אדל קורע את המסך.
העניין החביב עלי, כאישה עובדת ופמיניסטית: כדי לחיות חיים מלאים ולא להיתלות באהבה בלבד, חייב להיות לאישה עיסוק, יצירתי אם אפשר, הממלא אותה. ביום סגריר זה יהיה המקלט להתנחם בו (מניסיוני למדתי). אמה משוקעת ביצירתה כאמנית, זה מה שבאמת מספק אותה, וכל היתר הוא דובדבנים על קצפת. אדל היא מורה לגיל הרך, ואמנם היא עובדת יום יום, רוקדת ומתחפשת עם ילדים קטנים. אך ברור כי זו איננה תעסוקה ה"ממלאת" אותה כליל. אמה מרגישה זאת ומעודדת את אדל לכתוב. "את כשרונית בכתיבה", היא משדלת "תכתבי סיפורי ילדים". אדל אינה מקבלת את הצעתה. העבודה עבורה היא מקור פרנסה אך אין בה משענת של ממש. (אפשר להגיד כי בסרט ביקורת על חיי הבוהמה ודווקא הדפוס של אדל החרוצה והמתמידה הוא המועדף...)
ועוד דבר: לא יכולתי שלא לקנא בבית הספר הצרפתי לקטנים ולגדולים, כפי שהוא מוצג בסרט. האינטליגנציה של המורים, דרך ההידברות שלהם עם הכיתה, הרמה הנדרשת - החל מכתיב נכון בגיל הגן ועד להבנה ספרותית ופילוסופית עמוקה בתיכון, ההתנהגות המנומסת, המשמעת הנוחה שבאה מבפנים, (למרות הסצינה הקשה של הומופוביה בהתגלמותה) - איזה כף לשלוח ילדים ללמוד במסגרות כאלה. וכל זה לא בפריז הבירה, לא בחינוך פרטי, אלא אי שם בצפון צרפת, בבית הספר הממלכתי, באוכלוסיית ילדים רב תרבותית של מהגרי עבודה ואזרחים חדשים מצפון אפריקה. הלוואי עלינו.
אז אלה עיקרי המחשבה. שלא לדבר על המקום של התרבות הקווירית או הלהט"בית בחברה המערבית בת זמננו, שהיא נושא שכולם עוסקים בו ממילא.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

אני כמובן מודעת לכך שהנרטיב הפסיכולוגי העולה מתוך סרטי קולנוע אינו מעלה או מוריד בעיני השופטים הנכבדים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ורדה הולנדר שמריזורדה הולנדר שמריז15/12/2013

סרט צרפתי מעולה:"שנת החצאית(שלי?!)". סרט ריאליסטי על המצב במסגרות החינוך הציבוריים.שם ממש לא רואים נועם!

תמי אילת-יגוריתמי אילת-יגורי14/12/2013

לפעמים משפט אחד. לפעמים משפט אחד מותיר חותם כמו סרט שלם. המשפט: "העניין החביב עלי, כאישה עובדת ופמיניסטית: כדי לחיות חיים מלאים ולא להיתלות באהבה בלבד, חייב להיות לאישה עיסוק, יצירתי אם אפשר, הממלא אותה. ביום סגריר זה יהיה המקלט להתנחם בו (מניסיוני למדתי)" -- עשה לי את זה. התבוננתי סביבי ולתוכי ושאלתי מי מהנשים מוצאת ביטוי לעצמה בעבודתה ומי עובדת בעיקר לפרנסתה. הבדיקה האמפירית הבלתי מדעית הזו אישרה שמי שמממשת את עצמה בעבודתה נראית פחות תלותית בזוגיות ובמערכות יחסים אחרות. נראה לי שההבחנה בין מי שעובדים לשם פרנסה לבין מי שמבטאים את עצמם בעבודתם, מציעה תובנה קיומית שנכונה לא רק לגבי נשים. תודה, עמיה, על הרעיון החכם הזה.

מוטי שובלמוטי שובל14/12/2013

שעות של חשיבה. אבל מה שיצא זה רק תיאור הסרט ונגיעות .
מאכזב.
בעיקר כי הסרט העסיק גם אותי מאד. חשבתי למשל על ההתבגרות של אדל. מילדה לאישה.
קיוויתי לנעזר בתובנות שלך.