פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
עצים | סיפור קצר מאת רות אנגל-אלדר

עצים | סיפור קצר מאת רות אנגל-אלדר

חברי הקהילה | 5/12/2013 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

ואנחנו בשורת העצים הראשונה, הבאה בתור. השורות במרווחים. אני פונה ומביטה לאחור. נטיעות צעירות יותר באופק הרחוק. סמוך אלי, בשורה הקרובה-רחוקה אני מזהה את העץ עמו רקמתי אהבה ומניעה את הגזע קלות, חלושות למען יזוזו הענפים ואת קולם ישמע. הוא מתבונן. הזכר? ההכיר? בוש כי אהב אי אז עץ שגזעו נישא זקוף, גאה, והוא מכופף, סדקים ובקעים חרצו פגעים בפניו. הוא מפנה מבטו לאחור ומנענע ענפיו לעץ הנגלה מרחוק וכולו פרי, מבהיק ביפי, ענפיו מלאים לשד חיים והשמש מאירה את צבעי הפרי, אדום ובשל, גאה כי יגיעו הקוצרים והתפעלותם יביעו. אי זה העץ המשמיע רעש כה רב והלא שדוף וזקן הוא. נטוע בשורה השנייה? הלא עוד מעט וייגדע..

ואנחנו עומדים בשורה הראשונה. כולנו בשורה אחת נטועים והצפיפות יורדת.
גנני הגן מסתובבים בפראות להציל מי מהשורות שכבר אינני יכולה לראות, אי- שם.
אותנו הם מזכים בחיבור לצינורות השקיה. קורה כי צינור ניתק מעץ בכיר שבשורה הראשונה. והלא עוד לא הגיעו הגודעים והוא צמא ומתייבש ואין בכוחו להניע ענפיו. אני מתבוננת לעברו. כואבת את ייסוריו. גידול פרא מבקיע על גזעו והעלים מתייבשים ונושרים. הוא מתנודד, מתקשה לעמוד. סדק מבקיע בגזע והוא גונח בייסוריו. מייחל לגודעים.

והם באים.

מתבוננים בעצים. מתבוננים בי. האם זו השעה להיגדע? אני מישירה מבט. מפגינה מעט כוח. הלא רוצה אני להיוותר ולהתבונן בבני העומד שתי שורות מאחורי ובנכדי העומדים בשורה מאחוריו. הדמעות ניגרות מעיני. הגודעים מחליטים כי הגיעה השעה. אני מתבוננת בבהלה לצדדים. מתקשה לסוב לאחור. הנה לא רחוק ממני גיליתי עץ אחר שאהבתי, אכן לפני שנים כשהיינו נטועים ..היכן? הזיכרון מקשה עלי. הייתכן או נדמה לי שאכן זכיתי להכירה. והלא מכל טובה העניקה. יבול של פרי . לא וויתרה והמשיכה במלאכתה. בייעודה. בייעודנו.

הגודעים ניתקו מכבר את צינור המים והם חותכים בגזעי לבדוק קודם שינתקו את שורשי מהאדמה. לא, לא נותר דבר. גזעי חלול ומרוקן. ענפיי יבשו ולשד חיי חדל מכבר לזרום בתוכם. אני פוגשת בעץ של בני. לא, בל תיעצב יקירי. הגיעה השעה. בן יקר שלי. ושורש נוסף נתלש , אחד רוסק בגרזן כי לא צלחו בעקירתו. אז כשהתבוננתי בעץ של בני וילדיו.

והשלווה אופפת אותי. אני מאבדת משקל. הייסורים חלפו ואני מתמלאת אושר ושמחה. הנה אתה בן יקר , מנופפת לך כשאני נסחפת בין קרני השמש החמה, הנועם שברוח ואני מתרחקת והולכת והשמחה גואה. היכן הם הגודעים? היכן האחרים?

ואל אורה של השכינה אני מגעת . שם מגיעים הגננים השמחים במלאכתם.מחייכים. נוהרים. והם נוטעים אותי בגן גדוש באהוביי. כולם עטורי הדר, בוהקים, מלאי פרי בשל שאינני מכירה. וציפורים כמלאכים מעופפות וזמרתן אל ליבי חודרת ומנחמת. ואני אושר ושמחה ואל קול הבורא, קולה של שכינת האל, מפנה ענפי הרעננים להגיד תפילה ליושבי הגן שנותרו אי שם.

עוד בבלוג של חברי הקהילה

תחומה בגבולות מקופלת בכאב, מתאמצת לא לראות, להביט בך , להראות.   שכבות של הגנה, כאב של...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין גם איןאין גם אין8/12/2013

סיפור חמוץ-מתוק. מרגש. [ל"ת].

נעמה זכריהנעמה זכריה5/12/2013

לרות שלום. סיפורך יפה עד מאד.
גם ללבי קרובים מאד עצים ואני חשה את הזהות בינם לבין האדם.
יש בסיפור צירוף בין אגדה, פיוט, ואמירה דתית. תודה לך מנעמה