פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
גיהינום או גן עדן

גיהינום או גן עדן

שרה איוניר | 16/9/2010 | הרשמו כמנויים

לא נעים לי לדבר על רוע בדיוק בימים הנוראים בין כסה לעשור (בין ראש השנה ליום הכיפורים), אבל מצד שני, הרי אלו גם עשרת ימי תשובה, ושערי התיקון פתוחים גם לרשע.

לפני מספר שבועות קיבלתי מכתב מידידי עבד, שעוסק בשיקום נשים פלשתינאיות, ופעיל שלום. הוא מספר שבאחד הבקרים בדרכו לעבודתו קרה המקרה הבא (להלן חלק ממכתבו בתרגום חופשי):
"זה היה 7.45 בבקר, של יום רביעי 7 ליולי, כשטיילתי לאזור סלפית לפעילות הקבועה שלי, כמאמן בהעצמת נשים פלשתינאיות. נשאתי מחשב נייד אישי בידי.
הייתי צריך להשתמש בשני רכבים ציבוריים, כדי להגיע למקום עבודתי, כך שעזבתי את הרכב הראשון וצעדתי לעבר התחנה הבאה. הייתי צריך לצעוד כ 7 דקות לעבר צומת זעאטרה (תפוח), שם מצויים אוטובוסים המשרתים רק מתנחלים יהודים. פלשתינאים אינם מורשים להשתמש בהם, כך שהם מחכים שם לרכב ציבורי פלשתיני. באותו מקום יש גם מחסום מרכזי , כולל מגדל תצפית צבאי, ותנועה ערה של צבא ומתנחלים. ... כך צעדתי במרכז הדרך, חוצה את הרחוב הראשי, כשהבחנתי במתנחל יהודי צעיר הבא מן הכיוון הנגדי. הוא התקרב אלי צעד אחר צעד. הרגשתי שהוא מתכנן משהו במוחו. הרגשתי שהפכתי מטרה, כך שהתחלתי להיות זהיר. צעדתי והתבוננתי בעיניו כדי לזהות מה אומרות תנועותיו. כאשר המרחק בינינו קטן למטר או פחות, הוא קפץ לפתע, והכה בכוח במחשב שבידי, שוב ושוב עד שהוא ניזוק לגמרי. המתנחל המשיך ללכת, צוחק בקול רם. לידינו בתחנת האוטובוס, היו עוד 10 מתנחלים נוספים, ביניהם נשים וילדים. חייל ישב בעמדת התצפית רק 15 מטר ממקום ההתקפה, וראה את כל האירוע.
הרגשתי המום ומושפל. התגובה הראשונה שלי היתה להסתכל במתנחלים שהיו בתחנת האוטובוס, לראות את תגובתם. הייתי מופתע לראות שרבים מהם צחקו, כתומכים בפעולה של המתנחל. זו היתה תגובה מאד משונה ובלתי אנושית. פעולות אלימות נגד פלשתינאים משעשעות את המתנחלים. המסר שלהם היה מאד ברור (המקום הוא שלנו ואתה כערבי אינך רצוי עזוב את המקום... שאם לא כן, אנחנו נעניש אותך על פי רצוננו).
למרות ההשפלה, שמרתי על קור רוחי, אבל אז אחד מהם אמר: ערבי מלוכלך, ערבי מלוכלך". אז איבדתי את שלוותי ושאלתי את המתנחל למה עשית לי את זה? אני עברתי בשקט ואתה פגעת בי. אבל הוא אמר אותם מילים: ערבי מלוכלך... לך מפה" ...."

אני קוראת, מרגישה זעם וגועל בכל גופי, ומסרבת לראות בכך אירוע פוליטי ואף לא מקרה של בריאות נפש, אלא מקרה פשוט של רוע. לפעמים זה "ערבי מלוכלך" או "יהודי מלוכלך", או "כושי מזוהם"... כשאובייקט ההתעללות מנוטרל מאישיותו הפרטית, הופך לשם כללי שכלפי אותו כלל נוקטים בדלגיטימציה ומכאן שהוא אינו עוד אדם, שראוי ליחס מוסרי, אלא אובייקט להתעללות ומטרה לרוע. פעם חשבתי שאנשים שעושים מעשים מרושעים, תמיד יש לחפש היכן הם עצמם נפגעו, וכמובן לעזור להם להירפא. היום אני חושבת שיש רוע.

שאלתי את עצמי, באיזה תנאים כל אחד יכול להתגלגל לרוע, איך נראה הרוע שלי למשל? עקבתי פנומנולוגית אחר כמה מצבים בהם הרגשתי שהייתי רעה – למשל כשדיברתי בסרקסטיות כלפי מישהו, או השתמשתי במלה פוגעת. עצם הדיון הפנימי הזה מיד הציף אותי בהרגשת אשמה וצער, ורצון עז למהר ללטף את הנפגע. אבל המשכתי לעקוב אחר הלך המחשבה שהביא אותי לכך, וראיתי שבכל המצבים היה ברקע איזה כעס, שלא עובד במישרין ביני לביני או עם אותו אדם. הכעס נתן רשות לרוע לצאת, והנורא מכל הוא שהרוע דווקא די נעים. אני מניחה שהאדם שהכה וניפץ את המחשב של ידידי עבד, לא כעס עליו והיה צריך לגמור לכעוס, ואף לא עשה זאת כי חשב שזה יבריח את הערבים מארץ ישראל, אלא המשיך עוד ועוד להכות כי הוא נהנה מזה, נהנה מלראות את הפחד בעיני ידידי, אולי גם נהנה כי היה לו קהל, והתקשה לוותר על העונג. הטריגר לרוע יכול להיות פוליטי, כעס, קיפוח, והוא גם שנותן את האור הירוק למימושו, אבל הסיבה לרוע היא ההנאה או אף העונג ממנו. כשאני מזהה בתוכי את הרגעים של "רוע מענג", ממש לא נעים לי, בושה מציפה אותי, ואני מחליטה שאני אף פעם לא רוצה להיות יותר במצב הזה. אני חושבת שבושה היא מניע רב עוצמה ברצון לשנות. אני מתכוונת לבושה כמנגנון בריא (לא בושה קלינית) המאותת לנו שעברנו על כללי מוסר של עצמנו. בושה שמציפה אותנו כביטוי של נקיפות מצפון ומוסר כליות על מעשה רע. במובן זה עדיף זה שאמר: "התעללנו בו כי היה לנו משעמם, זה הצחיק אותנו...", מאשר זה שיצדיק את הרוע בסיבות לכאורה הגיוניות. הראשון לפחות יש סיכוי שיתבייש והשני יתגאה ואולי אפילו יזכה לכבוד.

יש דבר אחד שיכול לפצות על ויתור על ה"עונג של הרוע", והוא "העונג של הטוב". אם תנסו להיזכר ברגעים של עונג שהיו לכם לאחרונה, אני מניחה שלפחות 80% מהם היו כאשר עשיתם משהו שהועיל, קידם, היטיב, שימח... מישהו אחר. איזה עונג זה לתת מעצמכם לאחר, יהא זה ילדכם, בן משפחה, מכיר או זר, ולראות בעיניים של הזולת את ההקלה או השמחה. אחחחח, רק לחשוב על זה, מציף בי עונג.

אגדה יפנית עתיקה מספרת שסמוראי רע מזג תבע ממורה הזן להסביר לו את מושגי גן עדן וגיהינום. הנזיר השיב לו בבוז "אינך אלא כסיל, לא אבזבז זמני על שוטה שכמותך".
הסמוראי שכבודו נפגע, השתולל מזעם, שלף את חרבו וצרח: "אני אהרוג אותך על חוצפתך".
"זה הגיהינום" השיב הנזיר בשלווה.
הסמוראי המופתע שקלט את האמת בדברי הנזיר, נרגע, החזיר חרבו לנדנה, קד עמוקות והודה לנזיר על דברי תורתו.
"וזה גן העדן" אמר הנזיר.


עדיין אני כועסת על האדם שפגע בידידי, זועמת על הרוע, כועסת על השימוש ברוע למטרות פוליטיות, עדיין אין למעשה כזה הצדקה, אך מודה לידידי ששלח לי את הסיפור וגרם לי להרהר מחדש ברע וטוב, ולזכור שגן עדן כ"כ קרוב.


עוד בבלוג של שרה איוניר

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דניאלה זילברדניאלה זילבר8/10/2010

להתענג על הרוע- לא בבית ספרנו. אני חייבת לומר, שאינני מזדהה כלל וכלל עם הנחות היסוד שלך לגבי כל נושא הרוע, הסקת מסקנות מחוויות אישיות, פרטיות ורגשיות, הנוטות על פי דעות ואינטרסים. זה לא רציני! אלא אם כן את מתכוונת לכתוב שירה, או פרוזה.
מחוויותי הפרטיות והתנסויותי, למדתי אני כי רוע הוא תוצר תגובתי. שוב- מנסיוני האישי- כמובן לא המחקרי... רוע שאינו כזה, אלא שמביא עונג- שמור ונצור לפרטים וחברות כמו היטלר, האיסלאם, האינקויזיציה, ועוד כהנה וכהנה פעילי מוות בעולם הישן והמודרני, ואמנם היום , ועוד עם הלך רוח כמו שלך זה לא נעים לומר- אבל לאומה היהודית בכל שנות ההיסטוריה לא היה חלק בתאוות הרוע והמוות. יש ברוע משהו שהוא אף מעבר ליצירת מוות- אכן, ההתענגות על הסבל של האחר. אינני חשה שום סוג או מידה של הזדהות עם תכונה או תחושה שכזו. ואני שייכת לציבור המתנחלים 'שוחרי הרוע'(אליבא דדברייך).
מה שלום דרור? היינו שכנים, והיה לי קשר איתו - אנא- מסרי לו ד"ש, דניאלה

נעם ישראלינעם ישראלי2/10/2010

מסכים נוגע ללב ומאלף [ל"ת].

שרה איונירשרה איוניר26/9/2010

אחריות אישית בעניין של טוב ורע - שרה איוניר. אני שמחה ומעודדת מן התגובות המעניינות לפוסט שכתבתי. קודם כל נעים לשמוע הדים ומשובים, ונוסף על כך, כל תגובה מוסיפה פן נוסף שמעשיר את החשיבה על הנושא.
עצם ההרהור והמודעות העצמית, היא הכלי שלנו לקחת בעלות ולפתח אחריות אישית קודם כל כלפי הרוע הבנלי, היומיומי של עצמנו. אחדים מן המגיבים התייחסו לרוע ממוסד (טליבן, נאציזם), להערכתי, רוע ממוסד מתאפשר רק הודות להתנכרות היחיד למצפונו ולעמידתו האינדיבידואלית מול האל.

עומרי אלבזעומרי אלבז19/9/2010

בין רוע לכאב עצמי. שרה שלומות,
הפוסט שלך העלה בי הרהורים שעלו לי בתקופה האחרונה.
לדעתי, הרוע הוא כאב עצמי לא פתור שמלווה את האדם ביום-יום.
אלימות (פיזית או מילולית) גורמות לאדם סיפוק והורדת רמת הרגש "הרע" שמלווה אותו.

בכתיבת שורות אלו, אני מהרהר לעצמי "אז אולי בכל זאת אנשים מיסודם טובים" והשאר רב נבנה ונבנה.


שנה טובה,
עומרי.

טובה אלקייםטובה אלקיים19/9/2010

שרה יקרה. בדיוק סימתי לקרוא עכשיו את הספר "לבד בברלין"על זוג ברלינאים פשוטים שמחליטים לשמור על צלם האדם והאנושיות וזאת הם עושים ע"י פיזור של גלויות הקוראות נגד משטר הנאצים ברחבי ברלין.אנחנו שהיינו אמורים להיות השומרים של זכויות אדם,מוסריות,חמלה.-אנחנו הולכים לאיבוד,,,
כאנשי רוח איך זה שלא נשמע קולנו ואיך אנו לא מוקיעים את אותם חוליגנים ביריונים שפועלים"בחסות השם". אבי הוא ניצול אושויץ כשסיפרתי לו את סיפורך זה צעק הכיצד .... זה מה שעשו לנו הנאצים,,,,
אולי הגיע הזמן להשמיע במדינה את הקול האחר למה אנו פוחדים לעמוד מול הרוע הזה ולשתף איתו פעולה,כי כל עוד אנחנו שותקים,,,,אלי הגיע הזמן "לפזר גלויות"....

מריאנה גייטינימריאנה גייטיני19/9/2010

טלטלת הרוע. אכן מטריד מאד. אבל עוד יותר מטריד לחשוב מה מפריד ביננו לבין התנהגויות כאלו של רוע? האם מי ממכרי או אני עצמי היינו יכולים לנהוג באופנים כאלו אם היינו גדלים בתוך מצע אחר? האם אני יכולה להרשות לעצמי את פריבילגיית ההתנהגות האתית בגלל המקום שגדלתי בו? מטריד מאד. אני מצרפת קישור לשער של הTIME שיצא לא מזמן על אפגניסטן, עם מאמר שהעלה בי המון שאלות - אני מזהירה זה לא קל לצפייה וממני לפחות הדיר שינה לילות רבים.
אמרי כתב "מי שעונה לא ירגיש עוד בן בית בעולם הזה". מטריד מאד.www.time.com/time/world/article/0,8599,2007269,00.html

מלכה זילברמן ספקטורמלכה זילברמן ספקטור16/9/2010

כבת לניצולי השואה--הרוע - הוא הוא החידה הגדולה,האינסופית. שלום למורתי ד"ר שרה איוניר.
גם מסתכלת לתוכי ובוחנת .מתי זהו רוע.מתי כעס.מתי זה כעס רע ומתי כעס נכון ואוהב.בבחינת-"את אשר יאהב-יוכיח"
הרוע המזוקק הוא גם שאלתי לכל מי שמנסה להפוך אותי לאישה חרדית.את יודעת.
ובהזדמנות זו-שתהיה לך שנה טובה.

אני מתפעמת ומתענגת על כתיבתך כאן -ובמקומות אחרים.
-זכיתי למורה שתוכה כברה.

וזה וזיכרון טוב.טוב מאד.