פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Richard Van Mensvoort
Richard Van Mensvoort ©
זכור אותי
מסע אדם ממחילות הכרמל לביינאלה בוונציה

מסע אדם ממחילות הכרמל לביינאלה בוונציה

שרה איוניר | 3/10/2013 | הרשמו כמנויים

חור פעור ברצפה כלאחר פיצוץ וולקני ומאחוריו מסך וידיאו ענק המציג מערכת סאונד מוגדלת שמשמיעה קולות וצלילים בלתי מזוהים, שאבו אותי בחטיפה פנימה לתוך הביתן הישראלי בביינאלה הנוכחית בוונציה. מאותו רגע מתחיל מסע רב חושי, שנשאר הולם בתוך הדופק האישי הרבה לאחר שעברתי לביתן האמריקאי ומשם לגרמני והצרפתי הסמוכים.
המסע שהוא יצירה הנקראת "הסדנא", של האמן הישראלי גלעד רטמן, מתחיל בוידיאו ובו נראית קבוצת אנשים המטפסת כנמלים, כאילו מחפשת, משהו על צלע הר ארצישראלי. העלם הישראלי איטלקי הנאה ששימש כמדריך בביתן, אמר לי, שזה קורה באזור הכרמל. בראשי כבר ראיתי את המקבץ האנושי הזה, חופר, מלקט, חופן חומרים מן האדמה והסביבה ליצירה כלשהי. תוך כדי טיפוס שלנו במדרגות הביתן אל הקומה השנייה, מתגלים מעל מסכי וידיאו ענקיים חברי הקבוצה. הפעם מקרוב, בקלוז-אפים מזוויות שונות. זוחלים, חופרים, מגששים דרכם בתוך מנהרה חשוכה. אפופי אבק, מכוסי זעה ופה ושם פציעות ודם. אלומות האור הבוקעות מפנסים שעל מצחם, וקולות החפירה והנשימות הכבדות הלא סדירות של ההולכים, בווליום הממלא את החלל מתמזגים בתחושת הסחף מן הקומה הראשונה.
ואז, במסך הבא, בוקעים האנשים שחדרו למערה בהרים שבכרמל וזחלו בתוך מעבה האדמה הישראלית – ומגיחים מתוך החור הפעור של הביתן הישראלי בביינאלה של וונציה. המומים, מטונפים, מסונוורים מן האור האיטלקי. אחד אחד מחלצים עצמם מן הבור, משוטטים בחלל הריק של המבנה הישראלי הלבן כסומים. כל אחד מהם לוקח לידיו גוש חימר, ומתחיל לפסל את עצמו.
במסך הבא, נראים האנשים/ אמנים עובדים בחדר בקומה העליונה של הביתן, אותה קומה בה אנחנו עכשיו עומדים. כל אחד עומד מול גוש, גולם החומר שהולך והופך להיות עצמו. כל אחד מקבל מיקרופון אותו הוא תוקע בתוך ראש החימר המתהווה. ואז, כל אחד, בדרכו, מדבר אל הגולם, לתוך הגולם. לוחש, מזמר, צועק, מתפלל, שורק, מקלל, מקלס, מתחנן, מצקצק, זועק. קולות של שאול וגן-עדן, מפלצות ומלאכים.
המסך האחרון מחזיר אותנו לזוג ידיים המשחקות במערכת הסאונד, והופכות את כל ההתרחשות הכאוטית הזו למוזיקה שמימית.

בהשראת ימים אלו של ראשית עולם ואדם, השתעשעתי לי עם ההתרחשות הזו וראיתי בה מטאפורה למסע הפנימי של אדם. מסע שמתהווה דרך החיים, או באמצעות טיפול הנפש. ראיתי בו מעין מפה שמסמנת את המחוזות החיוניים עבורנו לעבור בהם, ואת אבני הדרך המציינות נקודות תפנית על המסלול.

תוך כדי התיאור שנתתי זה עתה לחוויית היצירה "הסדנא", ביקרו אותי "הגולם", זה הגוש המסתורי שקשור בשמו של המהר"ל מפראג. בעקבותיו בקע יונה הנביא, שהתעסקתי איתו כל יום הכיפורים. יונה שהוקא מבטן הדג, בקע אצלי ביחד עם חברי הקבוצה שבקעו מן המחילות אל החור בוונציה. ולבסוף מהומת האלוהים מן הקומה העליונה של הביתן הישראלי, כמו קול האל הבורא עולם "במאמר", כלומר בהשמעת קול.

מסע מתחיל תמיד בלקט. אנחנו מלקטים פריטים מוחשיים ואבסטרקטיים כחומר גלמי. האדמה הזו היא המורשת, ההיסטוריה, התרבות – והכל מודבק בבוץ וחימר פיזיים. גושי חומר גולמיים. האנשים מלקטים חומר בהרים ובמחילות. מתחפרים, מגרדים את הבוץ מקירות המערה, אוספים פיסות סלע, מגששים ומחפשים. מה הן המחילות? הלא מודע שלנו? המצוקות החשוכות בהן עובר השביל שלנו? הפחדים הקמאיים? הכל יחד? אין מנוס מביקור במחילות, אבל שם רק נוצר החומר. יש קוראים לכך השלב הפרימיטיבי.

איך להתייחס לרעיון שהאנשים ביצירה, חודרים לתוך, ונבלעים בבטן אדמת ישראל ובוקעים, על אדמת אירופה. הם מגיחים אמנם בבית ישראלי, שכן הביתן שייך למדינת ישראל אבל במרחב אוניברסאלי. אני חושבת שחומרי חיינו הלאומיים, הינם מרכיבים חשובים בחומרי הגלם שלנו, אבל יש ממעל לזה. ואולי ההיפרדות מן החפיפה בין הזהות הפרטית לזהות הלאומית, חיונית למסע השלם.

הבקיעה כאמור החזירה אלי את יונה הנביא, איתו היה לי דיבור לפני ימים אחדים, כשפגשתי אותו שוב בהפטרה של תפילת מנחה ביום כיפור. יונה מצוווה ע"י האל ללכת לנינווה העיר הגדולה ולהזהיר את תושביה, כי עשו רע. הוא מנסה להתחמק מן המשימה הכבדה, ובמקום זאת הוא עולה על אניה המפליגה לתרשיש. ענשו מגיע בצורה סערה גדולה, שגורמת למלחים שבאניה להטילו לים כדי להציל את נפשם. האל 'ממנה' דג גדול הבולע את יונה ושם, במעי הדג, יונה נמצא 3 ימים, מתפלל וקורא לאל שיושיעו. האל מתרצה, והדג מקיא אותו מקרבו אל היבשה, רק כדי לחדש את הדרישה ממנו להעביר לאנשי העיר את דבר האל. הסיפור של יונה בבטן הדג, מציע היבט נוסף לשהייה בבטן (האדמה). זה לא רק ה"לא מודע" אלא השהיה בבטן הדג הינה כור מצרף המשמש כדי לזקק אותו לשם מימוש משימת חייו. בנצרות הקתולית 'כור המצרף' הוא מקום או מצב בו מתבצע מירוק נשמתו של האדם מחטאים לפני המעבר לגן עדן.
המשוררת זלדה כותבת בשירה "כי האור שעשועי" כך: "...יונה הנביא שדרכו אל האלוהים מליאה בריחות, בתוך מים זועמים, יבקשו עליך רחמים, ועלי, ועל כל הטובעים". בטן הדג הוא מקום לתפילה, למירוק ולרחמים.

מתי אם כן מתחילה ההיווצרות הרוחנית בסיפור שלנו? בעיניי, החומר מתחיל להיות אדם בדיבור העצמי. כש"אתה" – אולי הנשמה, הניצוץ, ה"אתה" הבובריאני, מתחיל לדבר עם גוש החימר. "הגולם מפראג", על פי האגדה נוצר בידי רבי יהודה ליווא, המהר"ל מפראג בן המאה ה-16, על מנת להגן על היהודים מפורענויות. הוא בנה גוש של חומר מן האדמה בדמות אדם גדול מידות. המהר"ל, כך סופר, היה מפעילו על ידי כך שהניח תחת לשונו פיסות קלף ובהן רשומים שמות קדושים של האלוהים. החדרת מילות הקודש הפיחו בגולם חיים כדי למלא משימתו. כשסיים, נשלפו פיסות אלו מפיו וחזר להיות חומר חסר חיים.

הקולות והברקים היוצאים מן האמנים המדברים אל החומר, עשויים לשמש כשמות הקודש שהוחדרו לגולם מפראג, על מנת שיממש את משימתו. הם גם עלולים לשמש זרע פורענות, כמו שקרה לגולם כשניטל הקודש מן המילים. כמו העולם שנברא באמירה כך האדם בורא עצמו בדיבור העצמי.

"הסדנא" מסתיימת בהתאיינות הפרסונאלית, כשכל הקולות מתאחדים לכלל אמירה מוזיקלית מחוברת, שופעת, המתקיימת באמצעות ה"מיקסר" של מערכת הסאונד.

ומן הקול נעשה אדם.ומן האדם נעשה המון. ומן ההמון בוקע קול האל, כי "קול המון כקול שדי".

עוד בבלוג של שרה איוניר

"חדר הייעוץ לטרדות הנפש" ברובע שינגאווה בטוקיו, הוקם על ידי ראש מחלקת הבניה של הרובע, מר יושיו סקקי, כיון...
הילדה צעקה לעבר אמה: "למה ילדת אותי, למה הבאת אותי לעולם, למה שיקרת לי ולא סיפרת למה אני לוקחת כל החיים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מיכל א. עומרמיכל א. עומר4/10/2013

תודה מקנאה...... תודה על החוויה שלך וחשיפותה הפילוסופית-רגשית.
אני משערת שגם אני הייתי מתרגשת שם...בביאנלה....
באמצעות הסיפור שלך - כמעט הייתי שם.
מיכל