התנ"ך וטבע האדם - שרה והגר
ד"ר עפר גרוזברד | 9/8/2013 | הרשמו כמנויים
חשבתם פעם על העובדה שבכל התנ"ך אין אפילו בדיחה אחת. חוש ההומור מצומצם ביותר, אם בכלל, וודאי שמה שלגמרי נעדר בתנ"ך זה הומור עצמי שבו הפרט צוחק על עצמו. מדובר על חברה שבה הגורל קובע לאיזה מעמד נולד האדם וניידות בין מעמדות הינה כמעט בלתי אפשרית לאורך החיים. כך הגר, שפחת שרה, זוכה בקידום כששרה לא מצליחה להיכנס להיריון ורוצה שבנה של הגר יחשב לשלה. מאחר שהגר הינה רכושה של שרה מניפולציה זו הינה אפשרית. אולם הגר מתחילה לזלזל בשרה "ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה". העונש על פגיעה בכבוד הינו קשה ושרה מענה אותה. הגר בורחת למדבר שם פוגשת את המלאך שאומר לה לשוב לביתה ולהתענות – זה גורלה ובעתיד יבוא הפיצוי באמצעות בנה ישמעאל. אכן בחברות מסורתיות קולקטיביות יש אנשים שתפקידם לסבול והם אמורים לדעת לקבל את גורלם בהכנעה. היכולת לשנות, לקחת את עצמך בידיים וכל אותם אבני יסוד בחשיבה המערבית אינם קיימים בחברות אלה. פסיביות ופסימיות היא שם המשחק לעתים קרובות.
והנה מגיעים שלושה מלאכים אל אברהם ומבשרים לו שבעוד שנה מהיום שרה תלד. לשמע הבשורה צחקה שרה משום שהייתה כבר מבוגרת. אלוהים נעלב והוא שואל את אברהם: "היפלא מיהוה דבר...?" שרה שמכירה היטב את הקודים החברתיים של כבוד ועלבון מיד מכחישה שצחקה ואילו אלוהים מתעקש ואומר "לא כי צחקת". זוהי לא חברה של הומור וסטירה. זוהי חברה שלצחוק על האחר עלול לפגוע בכבודו והתוצאות יכולות להיות קשות. וודאי שבחברה זו שבה היכולת האינטרוספקטיבית מוגבלת ביותר לצחוק על העצמי לא יהיה מובן לחלוטין. אנשים לוקחים את עצמם וכבודם ברצינות רבה.
והנה לאחר לידתו של יצחק התרשמה שרה שישמעאל, אחיו הבוגר של יצחק, צוחק ממנו והגר ובנה שוב מגורשים למדבר. שוב, לצחוק על מישהו לא יכול להתקבל בקלות ראש. ובקפיצה חדה לימנו אנו באיראן חקקו לאחרונה חוק שאסור לצחוק ברחוב וודאי שהמשטר שם ובמקומות נוספים במזרח התיכון לא יסבול הומור על חשבון השליטים. הצחוק ברחוב אסור משום שבהומור יש ניצחון של רוח האדם על כאביו וחולשותיו ואיזה שלטון טוטליטרי יכול להרשות לכפוף לו ניצחון שכזה. ברגע מסוים במהלך המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים לא הבין ערפאת נושא כלשהו והישראלים צחקו. ערפאת נעלב עד עמקי נשמתו ושאל "מה אני ליצן? מה אני בדיחה?" רבין היה זה שפייס אותו והשיב לו בכל הרצינות שאנו מתייחסים אליו ברצינות הרבה ביותר. כך נרגע הנושא. אולם לא קשה לתאר מנהיג מערבי שהיה מחייך או צוחק יחד עם אלה שצוחקים עליו מתוך הנחה שזה לגיטימי לצחוק עליו לפעמים ואיש לא צריך לקחת את עצמו וכבודו יותר מדי ברצינות.
כך כשבן המערב פוגש את בן המזרח רצוי לא רק שישמור על כבודו של בן המזרח אלא שישמור גם על כבודו שלו משום שמי שלא שומר על כבודו ההנחה הקונקרטית היא שאין לו כבוד ולא שהוא אינדיבידואל שפחות עסוק במה שחושבים עליו. וודאי שלא יצחק על עצמו משום שגם עניין זה ייתפס בקונקרטיות כמי שאכן ראוי שיצחקו עליו.
שבת שלום
עפר
קישור לאתר של עפר ולספר "בבל - מדריך למפגש בין מזרח למערב"
