התנ"ך וטבע האדם - המבול
ד"ר עפר גרוזברד | 28/6/2013 | הרשמו כמנויים
אלוהים, האב הקדמון, כועס על האדם. אין לו עכבות והוא יכול לחסלו במחי יד ולאחר מכן להצטער על כך. זה מה שקורה לאלוהים שאינו יכול להחיות את האדם לאחר שהרגו. כאלה הם הורים רבים, לרגעים יכולים הם לחוש זעם איום ובלתי ניתן לשליטה על ילדיהם ורצון לחסלם. העכבות שהפנמנו הן במהלך ההתפתחות ההיסטורית והן לאורך התפתחותנו האישית מונעות אותנו משימוש באלימות ושומרות על הילד. אולם האב הקדמון זקוק לתזכורת ברורה שיש דברים שאסור לו לעשותם. על כן הוא בורא את הקשת בענן על צבעיה המרהיבים כתזכורת עבורו שיש לו התחייבות לא לעשות דברים כאלה שוב. הוא מתחיל להיות ער למגבלות ילדו שהוא רק בשר ודם אבל באופן זה הוא נעשה ער גם למגבלותיו וכמה הוא זקוק לתזכורת ויזואלית זאת.
ההנחה של האב הקדמון שיצר לב האדם רע מנעוריו היא אולי הפוכה לכל החינוך והפסיכולוגיה המודרנית המניחים שיצר לב האדם טוב מנעוריו, שאמפתיה עוזרת ושצריך ללכת בטוב ולא בכוח. הנחה פסימית זאת רווחת גם היום בחברות מסורתית – קולקטיביות רבות השמות להן למטרה להכניע את הילד ואף להשפילו כחלק מתהליך ההתפתחות שיעזור לילד להשתלב בהמשך חייו בקבוצה שאליה הוא שייך. זוהי ההנחה הגורסת שפחד הוא מחנך יעיל יותר מכל הבנה ואמפתיה. ואכן בספר משלי נמצא "אשרי אדם מפחד תמיד" (כ"ח, 14). ההנחה הינה שללא פחד ושליטה מבחוץ האדם עשוי לעשות מעשים נוראים. האמת היא שזו נבואה המגשימה את עצמה. משום שבחברות מסורתיות – קולקטיביות האדם נשלט מבחוץ על ידי הקבוצה והערכים נשארים בחוץ, בידי הקבוצה, ולא מופנמים. על כן קשה לסמוך עליו כאינדיבידואל המסוגל לקחת אחריות ולגלות התנהגות עקבית. במצב זה וודאי שאם אין איום חיצוני יצריו יכולים להכתיב את התנהגותו. ילדיו של אותו אב קדמון היו בצלמו ובדמותו ואף הוא היה צריך תזכורת חיצונית וחש שיצרו עלול להיות רע ואכזר. גם בחברה מודרנית ניתן לשמוע הורים האומרים שילדם נולד רע ובכך פותרים עצמם מאחריות.
דפוסים דומים ניתן לזהות בין שליט טוטליטרי לכפופים לו. השליט יכול להתנהג ככל העולה על רוחו והדבר היחידי שיכול לעיתים לעכב אותו ממעשים אכזריים הוא זיכרון הצער שחש בפעם שעברה על מעלליו. מנגד, הכפופים לו מאמינים שאם לא יגבילו אותם ולא יתנהגו אליהם בקשיחות טוב לא יצא מזה.
במפגש בין בן החברה המודרנית לזו המסורתית יתקשה בן החברה המודרנית להבין את נושא "יצר לב האדם רק מנעוריו" ויתקשה להציב גבולות לבן החברה המסורתית המצפה לאותם גבולות. בן החברה המודרנית יצפה שזה יבוא ממנו, מרצונו, מתוך עצמו והבנתו של בן החברה המסורתית אולם מצפה לו אכזבה מרה משום שמדובר בתהליך התפתחות ארוך שבן החברה המסורתית טרם עבר לא בעברו התרבותי ולא בעברו האישי. בן החברה המודרנית יתקשה להבין שהקונפליקטים התוך אישיים שלו הינם בין אישיים בעולמו של בן החברה המסורתית (למשל אשמה מול בושה). הוא עתיד למשל לצפות שוב ושוב שבן החברה המסורתית ייקח אחריות משום שעבורו מדובר בדבר המובן מאליו אולם הנרציסטיות התרבותית שלו מונעת ממנו להבין שלא כולם כמוהו.
לאב הקדמון יש ילדים שהוא שונא ויש כאלה שהוא אוהב כנוח. הפיצול הוא חד וברור. הוא גם מצפה מילדיו להתנהג כמוהו ללא כל נפרדות. כשהוא מצטער על כך שהוא הרג את בני האדם הוא מצווה עליהם לא לרצוח. למסקנות אלה הוא מגיע לאחר שנוח מפייסו ומקריב לו מנחה. כך בתרבויות רבות נהוג להגיע להסכמים בחסות ארוחות דשנות המרחיבות דעתו של אדם.
אחת המסקנות החשובות מסיפור זה הינה חשיבות הסמלים כדרך לעשיית שלום. סמלים הינם דרך המלך ללא מודע הקולקטיבי – רואים ונזכרים. כך כשחווה האדם גשמים ושיטפונות ולפתע רואה קשת הוא נרגע, מבין שהשמש יצאה ושאלוהים זוכר את בריתו. כך גם משמשת היונה ועלה של זית כסמל שלום נוסף בין האדם ואלוהים ובימנו אנו בין עמים. יש לנו סמלי מלחמה רבים (חצוצרות, דגלים, המנונים ועוד) אולם מעט סמלי שלום. הגיע הזמן שנדע ליצור דימויים של שלום - נראה ונזכר.
שבת שלום
עפר
קישור לספר:
http://www.bialik-publi...f6ddp42j7eq7
קישור לשני הפרקים הראשונים בספר:
http://www.hebpsy.net/a...?t=0&id=2941
