פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לכפות על הנס לקרות

לכפות על הנס לקרות

ד"ר ליאור גרנות | 26/12/2012 | הרשמו כמנויים

הכאב תוחם אותנו
בבית ללא חלונות.
השמש, שפותחת את הפרחים,
חושפת ביתר שְׂאֵת
אֶת הדְּפָנות.
הבּית הוא קֻבִּיָּה של שתיקה
בַּלַּיְלָה.

הנחמה,
לא מוצאת חלונות או דלתות
לְהִכָּנֵס,
מרירה, אוספת זרדים,
רוצָה לִכְפּוֹת על הנס לקרות
ומבעירה
אֶת הַבַּיִת מִצַּעַר.

אֶת השיר היפהפה הזה כתבה המשוררת הילדֶה דומין ותרגמה מגרמנית דינה פון-שוורצה בספר הנוגע ללב "רק ורד אחד למשענת" שראה אור לאחרונה בהוצאת "קשב לשירה".

הילדה דומין נולדה ב-1909 בגרמניה למשפחה יהודית. ב-1939, עם פרוץ המלחמה, ברחה עם בן-זוגה ארווין לאנגליה וכעבור שנתיים היגרו השניים כפליטים לרפובליקה הדומיניקנית, שעל שמה גם בחרה דומין את שם העט שלה. שירתה של דומין עוסקת רבות בנושא הגלות והזרות – ובתוכן בחיפוש תחושת השייכות לְמקום, לעולם בכלל, גם בתוך אי הודאות והארעיות שמזמנת מציאות כאוטית.

בשיר שהבאתי כאן אני קוראת את הגלות כגלות של אדם מחלקי ארץ רחבים של נחמה ושל תקווה לתוך פְּנִים צר, חנוק מכאב. הבית הוא בית ללא חלון; כלומר אין בו את האפשרות להשקיף החוצה מתוך הפְנים וגם אין בו אפשרות לספוג את החוץ פנימה ולהיטען. כך, בהיות הבית הזה מרחב סטטי – אין תנועה אליו מן החוץ ואין תנועה ממנו החוצה – הוא הופך לתחום בכאב, משום שהכאב ממלא את כל החלל שלו (* על החלון כמייצג מרחב מעבר בין פנים לחוץ כתבתי בעבודת התזה שלי: "החרדה המכוננת את חווית הבית כהיעדר בשירתה של תרצה אתר", אוניברסיטת חיפה, 2011).

הבית הוא קוביה של שתיקה בלילה.
אני חושבת על סיטואציות טיפוליות עם מטופלים שמתבצרים בכאבם, בקוביית העצמי שלהם, תחומים בביתם הפנימי הפרטי מאד, ללא חלונות אל החוץ.
ביטויים להתכנסות הזאת יכולים להיות כמובן באמצעות שתיקה, אבל גם בהיפך המוחלט ממנה: בדיבור שוטף, בלתי פוסק ומציף שנראה לכאורה כמנסה ליצור קשר עם החוץ, אבל למעשה הוא עצמו חומת הגנה המסתירה מאחוריה לא פעם חרדה גדולה או כאב שכל מגע איתו הוא בלתי נסבל ולכן בלתי אפשרי.
כמטפלים אנחנו עשויים להצליח לראות מבעד לחומת המלל או מאחורי שריון השתיקה, ולעתים מתעורר בנו רצון חזק ותמציתי לפקוח את עיני המטופל: לפרש את השתיקה או לפרש את עודף המלל המפוזר, להוביל לתובנה, לחיבור אותנטי אל העצמי שגם יוכל לתקשר החוצה.

"בּאתָּ אלי, אֶת עיני לפקוח/ וגופךָ לי מבט וחלון וראי" כתבה לאה גולדברג.
אני חושבת על הרצון לפקוח את העיניים ולהצליח לחצוב חלון בקירותיו של הבית; על הרצון להצליח להתבונן במבט מדויק: מבט שאיננו עיוור אך גם לא חודרני ומפשיט; על הרצון להיות ראי: לשקף שיקוף מדויק ואמיתי, אך כזה שאיננו מכאיב.
אני חושבת על הרצון להאיר, לפתוח את הפרח, כמו שמש – אבל לא קופחת מדי, לא מסנוורת, לא חושפת ביתר שאת.

בבית השני של שירה של דומין אני חשה שהיא מצביעה על ה"יתר שאת": הנחמה רוצה כל כך להיכנס ולהגיע; אנחנו רוצים כל כך להגיע לגרעין האמיתי שמאחורי החומות, לגעת בו, לאפשר תקשורת שלו עם החוץ. אלא שלעתים בנקודת זמן מסוימת אין פתח שיכול להוביל אל הגרעין הזה. הנחמה לא מוצאת חלונות או דלתות להיכנס דרכם.
ויניקוט כתב, כזכור, על היסוד הבלתי מְתַקְשר הקיים אצל כל אדם (במאמר: "לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך – עיון בהפכים מסוימים", מתוך: ויניקוט, עצמי אמיתי, עצמי כוזב, עם עובד, 2009).
האִיום שמא ימצאו את הגרעין הזה, ישנו אותו, יתקשרו עמו, יפלשו אליו – הוא כל כך עוצמתי עד כי ויניקוט משווה את חילול גרעין העצמי – במילותיו – לאונס ולֶהיות מאכל לקניבלים, ואומר שאלו עדיפים על פני חילולו של גרעין העצמי. מהי התשובה, שואל ויניקוט. האם היא מצויה בויתור על הניסיון להבין בני אדם, על הניסיון להתקרב ולגעת? ויניקוט מציע שהתשובה עשויה להגיע מאמהות המתקשרות עם תינוקותיהן מתוקף מעמדן כאובייקט סובייקטיבי, כזה שהתינוק ברא אותו ונתפש בעיניו כפרי יצירתו.
עמדה כזאת מצריכה סבלנות רבה המאפשרת להמתין עד שהתינוק יפסיק בהדרגה לתפוש את האם כאובייקט סובייקטיבי אלא יראה אותה כאובייקט שהוא עצמו גילה. גם גילויו של המטופל את גרעין העצמי שלו – שהוא תמיד תינוקי במובן הבראשיתי – הוא גילוי שמצריך סבלנות רבה מצד המטפל. הגילוי הוא גם גילוי וגם חשיפה בה בעת: גילוי המטופל את עצמו בפני עצמו תוך חשיפתו אל החוץ; גילוי שנעשה תוך תהליך היחשפות. על תהליך ההיחשפות להיות איטי והדרגתי – תנועת ריקוד עדינה בין גילוי לכיסוי.
אִם האֵם או המטפל הם קצרי רוח לתהליך ההתגלות והגילוי ופועלים להאיץ אותו – לכפות על הנס לקרות – להיכנס אל הבית כמו פריצה – הרי שהכניסה הפולשנית הזאת, אומרת לנו דומין, עלולה להבעיר את הבית מִצַּעַר.
כניסה שהיא גסה מדי, בלתי מותאמת, פולשנית, כזו שמחפשת בכוח חלון או דלת להיכנס גם כאשר אלו אינם בנמצא – עלולה להחריב את הבית כולו – אֶת המרחב הנפשי הפנימי – לאיין את הסובייקט, ובכך כמובן גם לגדוע אפשרות לדיאלוג, לתקשורת.

אם כך, אולי הדרך היא המְתנה. המתנה שלווה ואיטית.
"יש לי כוח התאפקות בלתי נלאה", כתבה דליה רביקוביץ בשיר "בוא יבוא" (מתוך: כל השירים עד כה, הקיבוץ המאוחר, 2010), "אני מחכָּה הרבה./ כשהוא יגיע הוא יֵרָאה".
אין טעם לכפות והכפייה היא הרסנית; יש להמתין. כשהוא יגיע – הוא יֵרָאה. ושהוא יראה – זה יהיה במלוא האותנטיות ובטבעיות; בזמן הנכון, באופן הנכון, במידה הנכונה.
להמתין ללידתו של גרעין העצמי האמתי, התינוקי – "עד שיפציע ראש אדום/ פניני וְרַךְ, / כמותו עין לא ראתה". (רביקוביץ, שם).

עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

dvora ashkenazidvora ashkenazi30/12/2012

לפתוח חלון. ליאור,
השיר של דומין מאוד מרגש,
חושבת שהבית הסגור יכול להיות ביטוי לזמן מתמשך ולפעמים לזמן קצוב וקצר,
דברי ההסבר שלך מאוד מרגשים
המון תודות לך
דבורה

ליאור גרנותליאור גרנות30/12/2012

תודה רבה, עוזית יקרה. על דבריך המרגשים. אני מרגישה, פעמים רבות, כי שירה עבורי היא מבט וחלון וראי, גם בהבנה שלי את המטופלים שלי וגם בכתיבה השירית שלי שמהווה לא פעם אמצעי גם להתבוננות עצמית וגם החוצה.

ליאור גרנותליאור גרנות30/12/2012

תודה תמי,. ושמחה על שפתחתי הזדמנות

טל פישרטל פישר30/12/2012

תודה ליאור,. וחוזר בי מדבריי לגבי דליה רביקוביץ' ז"ל - העמידו אותי על טעותי שעל אף ההשערות הראשוניות (שהפכו לתפיסה עיקשת רחבה, מסתבר), לא מדובר בהתאבדות.

עוזית דגןעוזית דגן30/12/2012

הזכות להיות מבט וחלון וראי. ליאור יקרה,
זה עתה התוודעתי לבלוג שלך ואני כולי התפעלות הן מבחירת השירים המצוינת שלך, והן מהדרך בה את מניחה להם לדבר ביניהם ובכך להראות לנו את הדרך אל עצמנו.
אני גם מאד מסכימה להנחת היסוד שלך בדבר הדרך להתחבר אל "בית הכאב" לא ע"י הבערת אש הנחמה (שפעמים רבות מזכירה להם דווקא את "שמש הביקורת" החושפנית לה זכו בבית כי בשתיהן לא רואים את הפְּנִים הרך שלהם), אלא בדרך של המתנה אוהבת.
יהודית קציר, בספרה המצוין "למאטיס יש את השמש בבטן", מדברת על אותה שמש פנימית אליה היינו רוצים להגיע בטיפול.
אשמח להמשיך ולקרוא מהגיגייך המעניינים, כל טוב, עוזית.

תמי שולמןתמי שולמן30/12/2012

אוהבת מאוד את הבלוג שלך. בין השאר כי כל פוסט שלך זו הזדמנות בשבילי להכיר שירים חדשים ומרגשים..

ליאור גרנותליאור גרנות29/12/2012

תודה ועוד. תודה, אין גם אין, אלי וטל - על התגובות שלכם. טל, בדברי לא כיוונתי ל"המתנה אינסופית" אלא להמתנה זהירה, דרוכה, קשובה, כזו שלא מתייאשת ולא מוותרת, כמובן, על הסיכוי למצוא את הפתח, אבל יחד עם זה לא כופה. המתנה סבלנית.

טל פישרטל פישר28/12/2012

אהבתי מאד את הדברים שכתבת, חומר מעולה למחשבה!. תודה רבה על הניתוח המעולה של השיר. אכן, אני מרגיש לעיתים שכשאדם, מטופל או לא מטופל, שרוי בעת לחץ, חלונותיו ניגפים והוא אינו יכול להוציא מהפנים החוצה או להכניס מהחוץ משהו מרגיע אל הפנים. והקירות הופכים עבים יותר.
יחד עם זאת, אני חושב שדווקא מעניינת הבחירה להביא את מילותיה של דליה רביקוביץ' ז"ל כקונטרה, ובסופו של דבר כהמלצה, להמתנה 'אין סופית'. שכן, אני חושב בכל זאת על הסוף המר והעצוב בהקשר של סיום חייה של רביקוביץ'. אני מאמין שהמטפל חייב להחזיק תמיד את התקווה עבור המטופל, באופן אקטיבי, ולא להפסיק לנסות לחפש את הדרך לפתוח את החלון. שכן המתנה חסרת מעש מחוץ לחלונות המוגפים והדלת הנעולה - יכולים להגביר את חוסר האונים שחש מי שנעול בתוך הבית.

אולי דומין אכן מדברת על אותם אלו ש'לא יכולים לסבול' את הצער והכאב של האחר, בין אם עקב הרצון לסייע לו והקושי לראות אותו בצערו, או עקב כך שהוא מהווה עבורם מראה לייאוש וחוסר אונים שיכולים לבוא, ולכן הם "מתאמצים" לטשטש ו'לאנוס' את פתיחת המעבר, בהתייחסותך לוויניקוט. הפתרון, כמו בהרבה מקרים, הוא דרך האמצע והמינון - לא לפרוץ, לא לכפות - אך גם לא לשבת מחוץ לדלת בידיים משולבות, ולחכות שהדלת תפתח מבפנים. זה, לצערנו, יכול גם שלא לקרות אף פעם, ואולי התוצאה תהיה טרגדיה בלתי הפיכה.

אלעזר פרקלאלעזר פרקל26/12/2012

כל כך מרגש ומדוייק. ליאור יקרה, דברייך מרגשים ומעוררים השראה והם בבחינת הפצעה מרנינה ובוהקת של משמעות חדשה בפני עצמה.
אלי פרקל

אין גם איןאין גם אין26/12/2012

אהבתי את צורת ההבנה של השיר.. מאד אהבתי את הנקודה בסוף, של פשוט לחכות. ההמתנה.
כל כך נכון.