פסיכולוגיה עברית

×Adrie Martens
Adrie Martens ©
זכור אותי

הטור של ניצה ירום

דר ניצה ירום

'אנליזה פרועה', חשיבה אישית ודיבור פתוח

ד"ר ניצה ירום | 29/5/2010 | הרשמו כמנויים

'אנליזה פרועה', חשיבה אישית ודיבור פתוח
לפני שבועות אחדים השתתפתי בכנס האביב של החטיבה הפסיכואנליטית של הסתדרות הפסיכולוגים האמריקאית, שבה אני חברה. הכנס התקיים בשיקגו, והתמקד בהשלכות מאמרו של פרויד 'אנליזה פרועה', במלאות לו 100 שנה. ברצוני לשתף את קוראי בשתיים מן החוויות-מחשבות שהתעוררו בי בעת הכנס, שלהן מכנה משותף.

פרופ' מיוריאל דימן, בהרצאתה, הדגישה את העובדה שמאמרו זה של פרויד הביא לתפנית בהפיכתה של הפסיכואנליזה לארגון, כשיסד באותה שנה (1910) את הארגון הפסיכואנליטי הבינלאומי. רעיון ההתארגנות עצמו, שפרויד קורא לו במוצהר במאמרו זה, נראה לו באופן עקרוני כזר לעצם המהות הפסיכואנליטית. הוא סבר שלבת הפסיכואנליזה הינה התבוננות פנימה מצד האנליטיקאי אל הלא מודע של מטופלו ושל עצמו, ואיננה עניין שדורש ארגון או תחיקה, להפך. התארגנות, סדר ופיקוח יכולים לבלום את החרות והיצירתיות שהגישה אל הלא המודע מחייבת.
במאמר זה פרויד מתאר מצב עניינים שבו אנשי מקצוע בתקופתו הפנו מטופלים לפסיכואנליזה, מכיוון, שלפי ראות עיניהם, הפסיכואנליזה הייתה פרועה דיה כדי להציע להם פתרונות 'פרועים' למיניות פרובלמאטית, או שאנשי מקצוע לא מיומנים הבינו לא נכון את המעשה הפסיכואנליטי, והפעילו אותו באופן לא אחראי. הטעות הזאת, גרס פרויד, חייבה 'פיקוח' כדי שמטפלים לא ישתמשו במראית עין פסיכואנליטית, במעין הבנות לכאורה, אלא יהיו מיומנים בדרך חשיפת החוויות הנפשיות הסמויות מן העין.
רעיון בסיסי זה של פרויד זכה לעיבוד בהרצאתה המלומדת של דימן, שהראתה את הדיאלקטיקה שנוצרה בין הצורך בסדר לבין מצב הריבוי התיאורטי שהתפתח בפסיכואנליזה, עד כדי כאוס, ואת הצורך לשמור על מתח דיאלקטי בין סדר לריבוי. צריך לחשוב - אמרה דימן מעמדה מתבוננת, לא צריך קוהרנטיות תיאורטית, וצריך לזכור כיום שהתהליך האנליטי הוא משא ומתן בשניים.

בעקבות פרויד ודימן, חשבתי לעצמי היכן אנו עומדים בנושאים הארגונים הטיפוליים: האם אפשרי לדאוג להתארגנות ולשכוח את המהות – המטופל וצרכיו? לא קל אך הכרחי לשמור על המתח שבין האחריות המקצועית שהשתייכות מוסדית מזמנת ובין אתיקה אישית של חשיבה. חשוב לא לאבד את המתח הזה ולהפוך לדוגמטי, לצטטן של תיאוריות.
תהייה זו, שהתעוררה בכנס, קבלה חיזוק נוסף מהצגת המקרה שהציגה פרופ' ננסי מקוויליאמס. כאן הייתי עדה (ובעוד מקרים אחרים) שמטפל/אנליטיקאי בכיר הביא מקרה טיפולי בפני הקהל, לא מתוך נייר כתוב, אלא מתוך שיח מגובש אך פתוח, אישי ומקצועי כאחד. שלושת המתדיינים במקרה של מקוויליאמס לא צטטו ספרות (שניים מהם השתמשו בשם של תיאורטיקן אחד במהלך הדיון שלהם במקרה, והשלישי העלה שם אחד תוך כדי הרב- שיח שבא בעקבות ההרצאות הפורמאליות). כל אחד מהם פנה לאספקט שדיבר אליו בתיאור המקרה, אחת – ליבנה את דמותה של אם המטופלת, כפי שהיא קלטה אותה, וכפי שניסיונה לימדה במקרים שנראו לה דומים, השנייה – התמקדה בהשמנה הפתולוגית של המטופלת, והשלישי – האיר את תחום הפנטזיות המיניות והמגדריות שנפרש.

הספונטניות שבהצגת המקרה, שלא נקראה מן הדף אלא דוברה מן הלב, היא שמצאה חן בעיני, וגם ההתייחסות הקלינית המעמיקה של המתדיינים, שלא הסתתרה אחרי שמות של תיאורטיקנים, אלא הייתה הארה עניינית.
חשבתי לעצמי כמה חבל שאנו עדיין נאחזים בתיאורטיקנים כאוחזים כקרנות המזבח, מחפשים השתייכות 'כנסייתית' כמתן גיבוי להתנהלות טיפולית – נראה לי שזוהי התנהלות שיכולה להסיח את הדעת מראיית המטופל, במקום להזין אותה.

את משב הרוח הרענן הזה נשאתי אתי כשנסעתי, בהזדמנות זו שהייתי בשיקגו ובמלאות 40 שנה לקבלת הדוקטורט, לבקר את ה ALMA MATER שלי - אוניברסיטת אילינוי, שהעניקה לי אותו.
ALMA MATER הוא ביטוי לטיני שפירושו "אם מזינה". הוא מתייחס לאוניברסיטה שאותה אדם מסיים, פסלה מוצב בכניסה לקמפוס. על בסיסה חרוטות המלים: "לילדי העתיד המאושרים, ילדי העבר שולחים את ברכתם".
אני הגעתי אחרי 4 עשורים למקום בעל המרחבים הירוקים, העצים הגדולים, הבניינים העתיקים, הסנאים המקפצים והרוח האנושית הסובלנית – באותה התרגשות שהגעתי אליה אז. ובתחושת תודה.

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מאיר פרלובמאיר פרלוב13/6/2010

תודה, ניצה,. על שאת משתפת אותנו בהתרחשויות מענינות מהעולם הפסיכואנליטי. אכן, זה נשמע משב רוח רענן - הצגת מקרה משוחררת וחופשית, שאיננה עמוסה כל כך בציטוטים ובגיבויים מהעבר. לא שאני חושב שאין חשיבות לנסיון הקליני המצטבר, ואני מדמיין לעצמי שגם את סבורה שיש לו חשיבות. אבל זה יפה ומרענן אם אפשר לעתים גם להשתחרר. אולי לא נצטרך לקרוא בתחילת כל מאמר מה אמר פרויד על הנושא...
מאיר