דמעות ואינטימיות
טל סער | 24/7/2012 | הרשמו כמנויים
נדמה לי שהיא למדה את שפת ה"אקטינג אאוט" שלי
שדרכה אני בועטת בגבולות שלה בכעס, שבאמצעותה אני "משתבללת" או משתוללת
יום אחד ההיא לימדה אותי שכל ה"חיות הנוראיות" שצורחות לי בפנים הם בעצם- אני
דווקא עכשיו, בברור עולה בי התמונה של התחלת הטיפול
שבה הסתיימה השעה שלנו אבל אני עמדתי בפתח והבטתי בה בשתיקה ובפה קפוץ
אני זוכרת שפחדתי לצאת החוצה, לגשם הקר, התחושתי כמובן, לא הפיזי
הכל בחוץ היה שחור ורק ב"בית הקטן" שלה חשתי מוגנת
והיא ציינה שהשעה הטיפולית שלנו הסתיימה ושאנחנו צריכות לצאת
ואני הבטתי בה מנותקת וכועסת במבט יוקד, שותקת
ואז היה שלב שבו היא היתה חייבת לאחוז בזרועותי בחזקה ולנעול אחרינו את הדלת
ברגעי הסוף האלו אני זוכרת את ההשתבללות של כל אחת לתוך עצמה
את העיניים שלה, הנעוצות במבט קדימה, מסוות תחתם סערה
חשתי שאני יכולה להכעיס אותה כל כך עד שאוכל לפחוד עליה שלבה יתפקע
וכשכעסנו היינו כמו שתי אריות נוהמים ללא קול,
בפרידה אני נדמית לגוף מתגלגל למעמקי החושך, והיא ללביאה ששבה אל גוריה
היום מי שכועס זה רק אני,
כשאני משתבללת היא מביטה בי, אני נדמית לחלזון לילה דביק שכל מילה תכווץ אותו
אז היא שותקת. ואני שותקת. ושתינו שותקות. כמה שצריך
עד שאני בוכה
מתנפצת למבטה המבין כמו גל סוער, פורק נסוג ברגיעה
