הַמָּקוֹם מְשׂוֹחֵחַ דַּרְכִּי - קריאה בספר ׳העפרוני׳ מאת צוריאל אסף (עם עובד, 2024)

גיא פרל | 26/1/2025 | הרשמו כמנויים

׳העפרוני׳ הנו מחרוזת ארוכה של שירי התבוננות. לכאורה, ברוב השירים מתבונן המשורר בטבע הסובב אותו, אך קריאה נוספת מעלה שאלות בנוגע לזהות המתבונן ומושא התבוננותו. כבר בשיר הפותח, ״אמר השיר״ (עמ׳ 9), דומה שהמשורר מציע תשובה מעניינת לשאלה מיהו המתבונן:

הַמָּקוֹם מְשׂוֹחֵחַ דַּרְכִּי

בָּא בִּלְשׁוֹנִי לַעֲשׂוֹת

כְּפִי שֶׁהוּא בָּא

בְּקוֹלוֹת הַצִּפּוֹרִים

בְּהֵיכְלוֹת

הַפְּרָחִים

מֵנִיחַ לַשָּׂפָה לְגַלּוֹת

אֶת שֶׁאִבַּדְתִּי

וּלְקוֹרֵי הַדִּבּוּר

לִלְכֹּד צִלְלֵי

עָתִיד

הַנִּצָּב

עָלַי

כָּאן

השיר, הלוא הוא הדובר - הוא המתבונן. באמצעות השיר משוחח ׳המקום׳ עם המשורר על ידי שהוא מתגלה דרכו, ומשיב לו את שאיבד ושכח כאשר התרחק מן ׳המקום׳ או כאשר הוא אינו מצוי במצב התודעתי שמאפשרת לו השירה. המילה ׳המקום׳ היא מעניינת במיוחד בהקשרו של ׳העפרוני׳. ניתן להבינה כטבע, כלומר כמקום בו מתקיימת ההתבוננות, וניתן להבינו כאלוהים, ש׳המקום׳ הוא אחד מכינוייו. כמובן שאין כל סתירה בין שתי האפשרויות, המתכנסות אל המקום והרגע בו נמצא המשורר, מקום ורגע בו מתיכה לשון השירה את שאבד בעבר אל צלילי העתיד לכדי התהוות ׳הכאן׳.

התכות דומות מתרחשות לכל אורך הספר, והן כרוכות בשאלה השנייה אליה התייחסתי בדברי: מהו מושא ההתבוננות - הטבע או פנימיותו של המשורר? ברוח הדיאלקטיקה של משמעות ׳המקום׳, דומה שהתשובה לכך היא שהטבע ופנימיותו של המשורר משתקפים זה בזו ומותכים זו לזה לבלי הפרד. הדוגמאות לכך רבות ואזכיר רק שתיים. בסופו של השיר [קיסוסית פרועה] (עמ׳ 10), אחרי שני בתים של התבוננות קשובה ביער, בבית השלישי אסף מתייחס מפורשות להתכה שבין הפנים לבין החוץ:

קִיסוֹסִית פְּרוּעָה

עוֹשָׂה לִי פַּרְצוּף

שׁוֹלַחַת לְשׁוֹנוּת

וְהָאַלּוֹנִים מִסְתַּתְּרִים

זֶה מֵאֲחוֹרֵי זֶה,

מְסִבִּים פְּנֵיהֶם

קבוצות טיפוליות
רשימה עדכנית של קבוצות פעילות בכל הארץ. ניתן להוסיף פרטים אודות קבוצות נוספות באופן חופשי

אֲנַסֶּה לְצַיֵּת

לְמָה שֶׁמְּצוֹתֵת לִי,

כְּשֶׁאֲנִי מְצַיֵּר

תְּמוּנָה פְּנִימִית בַּיַּעַר

המשורר מתאר תהליך מעגלי בו הוא מנסה לציית לכוח חיצוני שמצותת לו עצמו, ואז חושף את מודעותו לכך שהכתיבה על היער היא בה בעת כתיבה על עולמו הפנימי. דוגמא יפה נוספת אביא מפתיחת השיר [הרעב] (עמ׳ 15), בו הוא מתבונן בעוף דואה מעל הוואדי ומזהה בו תהליך פנימי מובהק - רעב לאמת, המוביל להתרחקות מתהליכי חשיבה ואמונה קולקטיביים:

הָרָעָב

לָאֱמֶת דּוֹאֶה עַכְשָׁו

מֵעַל הַוָּאדִי,

לְבַד, הַרְחֵק מִלְּהָקוֹת

השיר [״עצים סביב בית״] (עמ׳ 41) הוא מן היפים בספר הזה, שרבים בו השירים היפים:

עֵצִים סְבִיב בַּיִת

וּזְרִיחַת יָרֵחַ

תַּחֲרַת פְּרִיחַת תַּפּוּחַ בִּקְצוֹת הָעֲנָפִים

לֹא מִתְחָרֶטֶת עַל מְאוּם. הַגָּלִיל הַתַּחְתּוֹן

נוֹעֵץ שִׁנָּיו בְּשׁוּלֵי הַמִּכְנָסַיִם.

בֵּינֵינוּ הַדָּבָר שֶׁרַק עַכְשָׁו קָרָה,

וְהַתֵּכֶף שֶׁיָּבוֹא בֵּינֵינוּ. כָּכָה

עוֹד לֹא אָהַבְתִּי אוֹתָךְ

אֲבָל כָּכָה רָצִיתִי

בליבו של חלקו הראשון של השיר עומד מהלך דומה לזה שאיליו התייחסתי – התבוננות בנוף מובילה אל צמצום המרחק שבין החוץ לבין הפנים, עד כדי התכה המיוצגת כנשיכת הגליל במכנסי המשורר והפיכת ׳המקום׳ לקרוב, ממשי וגופני. בחלקו השני של השיר מופיעה התכה נוספת בין העבר לעתיד, דומה לזו שפגשנו בשיר הפותח. בנקודת ההתכה שבין ״ככה רציתי״ לבין ״התכף שיבוא״, מופיע ׳הדבר׳, מופיעה האהבה.