פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
דקה או שתיים ליום השואה

דקה או שתיים ליום השואה

אסתר פלד | 18/4/2012 | הרשמו כמנויים

היום בצהריים ישבתי עם שתי חברות, שתיהן נשות-טיפול, בבית קפה. עוד לפני כן שאלתי את עצמי האם ראוי, בערב יום השואה, לשבת עם חברות בבית קפה. עצמי התחמקה מלהשיבי, ולכן נסעתי לפגוש אותן אחרי זמן רב שלא התראינו. השיחה זרמה. הגענו אל השואה. אני אמרתי, אני לא מבינה למה ביום הזיכרון עומדים שתי דקות ואילו ביום השואה עומדים דקה אחת. אני באמת לא מבינה. אחת החברות אמרה, "אף אדם מלבדך לא יחשוב על כאלה דברים", ואני עניתי שאני בטוחה שיש עוד אחד או שניים שחשבו על זה, אלה עם מודעות חזקה של דור-שני.
אני אומרת את זה כי אני דור שני, ויש איתי עוד כמה כאלה. ברדיו אמרו לפני ימים אחדים שהשנה הלכו לעולמם שנים-עשר אלף ניצולי שואה. זה הדאיג אותי. בסוף, אני מבינה, לא יישארו ניצולי שואה, כולם, עד האחרון שבהם, ייכחדו, ואז מה. התשובה הראשונה שלי, וכנראה גם האחרונה היא, שמכאן והלאה האחריות מוטלת עלי. אני דור שני, והאחריות, לצערי, מוטלת עלי. לצערי אני אומרת, כי תמיד היתה מוטלת עלי, אבל עד עכשיו יכולתי פה ושם להשתמט, כי הדור הראשון הסתובב בסביבה והזכיר לכולם, בכל מיני דרכים, מה הלך שם. אבל כשהם ייכחדו, זן נדיר שכזה, אשאר רק אני, רק אני לספר מה היה שם, וזה לא יהיה יד-ראשונה אלא סוג של פרשנות על מה שאמרה לי אמא שלי, שאריות של הדבר האמיתי, שכל כמה שהיה נורא, עדיין היה אמיתי, מהולל, משובח, מהודר, הדבר כשלעצמו, אלה שהיו שם, שלא היית צריך אפילו לסיפורים שלהם כדי להריח מה היה שם, ראו את זה עליהם, שמעו את זה עליהם, הרגישו את זה עליהם, הם היו הדבר, הם לא רק היו שם, הם היו ה 'שם' הזה עצמו. עכשיו הם לא כאן, ואני הופכת לאיטי לדבר עצמו, אני בשר מבשר הדבר הזה עצמו, אני לא הייתי שם אבל זה זורם לי בדם. איך זה זורם לי בדם, אתם רוצים לדעת, זה זורם לי בדם כמו כל דבר אחר, וזה מהול בעצב, מהול בעצב ובחשדנות עמוקה.
ישבתי, כמו שאמרנו, עם שתי חברות בבית קפה. אחת מהן דיברה על התלות שהיתה בינה לבין אימה. אימה גרה מתחתיה, גם כשהיא היתה נשואה, אם לילדים, אחר כך אם לילדים בוגרים. אימה היתה שם תמיד, ואי אפשר היה שלא תהיה שם. החברה הזאת, בעצמה סבתא, אמרה שזה הגביל אותה, שזה תמיד היה ריחיים על צווארה. איך אפשרתי לזה לקרות, היא אמרה. אחר כך דיברנו על השואה. היא נזכרה איך אימא שלה ראתה איך הורגים את כל הגברים של המשפחה, לנגד עיניה רצחו אותם. היא נזכרה איך אחות של אימא שלה הוחבאה מתחת למיטה כשבאו לקחת את כולם, היא נזכרה איך כל זה קרה יום אחד, ברומניה, ביאסי, שהיא עיר ככל עיר במדינה ככל מדינה, ופתאום זה קרה, והמשפחה הזאת שהיתה עד אז ככל משפחה, נקטעה, רוצצה, רוסקה, היתה לאפר ואבק, לנגד עיניה של ילדה, יום אחד זה קרה, כך קרה.
אחר כך היא מתפלאת שאימא שלה גרה מתחתיה, שהיא עצמה לא יכולה היתה לנסוע לשום מקום בשום זמן בלי לחשוב מה יקרה לאימא שלה כשהיא תיסע, ולכן היא לא נסעה, אלא נשארה, וכל יום שישי היא עשתה ארוחת ערב, והיא לא חשבה שזה בגלל השואה, היא לא ידעה שזה בגלל שאימא שלה היתה בשואה, ואימא כזאת אי אפשר להשאיר לבד בשום אופן, כי כמות העצב שהיא נושאת בתוכה, ועומקו הנורא של העצב הזה, הם בלתי ניתנים לנשיאה של אדם אחד, ולכן מישהו היה צריך להיות שם כל הזמן כדי להחזיק את זה יחד איתה.
ופוליקר. שבוכה כל הדרך חזרה.
אז אני לא ממש מבינה למה לנו מקציבים רק דקה אחת בשביל כל זה. אני לא רוצה להיות קטנונית, אני רוצה להבין, הרי מישהו אחראי להגיון שאומר שדקה אחת מספיקה בשביל זה.
אימא שלי, שהיתה שם, שהיתה זה, היא אף פעם לא עשתה עניין מיום השואה. היא אמרה שהיא היתה שם וזה הספיק לה, היא לא חייבת. אני חשבתי שהיא צודקת, אבל בגלל שאני לא הייתי שם, אני לא יכולתי להתעלם מיום השואה. יום השואה זה מושג שכולל בתוכו מגבלה: יום אחד, ובתוכו דקה אחת של שתיקה. בתוך זה יש מספרים, כמויות, שיטות, טכנולוגיה, הפרעת אישיות לאומית של יותר מלאום אחד, שאלות קיומיות ותיאולוגיות, תפיסות עולם, רגשות, ואותו חוסר יכולת מוכר וידוע, חוסר יכולת, אזלת יד, אזלת תודעה, מין דבר כזה שאי אפשר לבלוע ולא להקיא, וכל הדבר הזה מונח עכשיו על כתפי, והוא כבד, כבד מנשוא, אבל מוטלת עלי אחריות, אין מה לעשות, להשאיר בזיכרון הקולקטיבי האוניברסלי והישראלי, את הדבר הזה הבלתי ניתן לעיכול. אין לי מושג איך לעשות את זה. כלומר, איך עושים את זה דפרסיבי ולא פרנואידי-סכיזואידי, כלומר לא זיכרון רודפני, נקמני, חורש רע, נוטר טינה לאין קץ, אלא זיכרון דפרסיבי, מצטער מאד, חושב מאד, זהיר, אפילו מאופק, זה כנראה מה שהיה צריך להיות, אולי זה מה שא. ב. יהושוע ניסה להציע אז, במאמר ההוא שעורר שערורייה על האופן שבו אנחנו היהודים מעוררים את שנאת הגויים. אבל אני יש לי איזה חוב לאימא שלי, לסבא שלי, לסבתא שלי, לכל האובייקטים הפנימיים שלי בעצם, אלה החיים שסיפרו על המתים, ואלה המתים שעליהם סיפרו ולא סיפרו, לחפש איזה דרך לזכור את זה ולא להשטיח את זה ולא להתחמק, אבל מה כן, איך כן לזכור את זה, איך כן לשאת את זה ולהעביר את זה הלאה.

עוד בבלוג של אסתר פלד

כמה זמן לא כתבתי... הייתי עסוקה. עסוקה במלחמות. עודני עסוקה במלחמות אלא שלבסוף הבנתי שעלי לכתוב על המלחמות...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילה אילוזאילה אילוז24/4/2012

ואולי מספיקה דקה. כי הרי העצב אין לו סוף, והוא איתנו כל הזמן, לא רק בדקה הזאת וביום הזה - שעונו, ושנחנקו, ושנשרפו (או אולי היה זה נקברו) חיים, אלא בכלל. בכאב על שלא נותנים לנו גם כאן, בחלקת אלוהים הקטנה שלנו, לחיות בשקט, ושעלינו לשלם על מקום משלנו מחיר נורא, שייזכר השבוע. בכאב הנגרם כשאנו רואים מה בחר גינטר גראס לכתוב בטיפות הדיו האחרונות שלו. במה שאנו חשים כשמאירופה, טורחים להגיע לכאן, חדורי רוח שליחות, צעירים וצעירות, כדי לומר לנו כמה אנחנו נוראים. זה איתנו בזכרונות הילדות המהולים ברגעי דכאון, חרדה או זעם של הורינו. בהחלטה ללמוד פסיכולוגיה. במרכזיות האוכל בחיינו. באהבת החיים, הבילוי והטיולים, סוג של תגובת נגד למוות שניטע בנו אז. בסיורים לפולין.
שניה אחת לכל מאה אלף איש. מי יכול לשאת את זה בכלל?

dvora ashkenazidvora ashkenazi22/4/2012

להמשיך לספר.... אסתי,
כמוך גם אני חשבתי על עניין הצפירה, ביום הזכרון לחללי צה"ל נשמעות 2 צפירות,
דור השואה הולך ונעלם ועלינו מטולת החובה להמשיך ולספר את סיפורם,
היו סיפורים שהתפרסמו בעיתונים,טוב יהיה אם יאגדו אותם לספרים,
לאחרונה קראתי ספרים - "ילדה" של אלונה פרנקל, ו"שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד,
ספרים שצריך שיהיו על מדף הספרים ,
תודה לך על המאמר
דבורה

נרדה בן חוריןנרדה בן חורין20/4/2012

הדור השני. שאלות קשות של איך נזכור ואת מה נזכור. בעיני יש כאן גם קושי עם הנרטיב של "משואה לתקומה"- עברנו את הגהנום, הגענו לארץ, ומכאן והלאה נגמרה השואה ואנחנו צברים גאים. גדלנו על אמונה בטרנספורמציה פלאית, במחשבה שמה שהיה שם נשאר שם. אז זהו שהיא לא נגמרה, אלא עוברת מדור לדור, בכל מיני ואריציות אינסופיות. ולא רק אצל ניצולי מחנות הריכוז, אלא גם אצל אילו שברחו, הפכו לפליטים ומשפחתם הושמדה. הרבה סיפורים שהם נושאים איתם ומועברים גם ללא הדיבור המפורש לילדיהם ולחברה. וגם כמוטיב שאיך לא, נקרא כל שנה ומנציח את עצמו: שבכל דור ודור קמים עלינו להכחידנו.

עד מתי?עד מתי?20/4/2012

אחת או שתיים? יתכן שזה סובייקטיבי לחלוטין. בכל אופן הצפירה ביום השואה היא בת שתי דקות - לפחות לפי חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה שחתומים עליו נשיא המדינה יצחק בן צבי ורוה"מ דוד בן גוריון:
http://www.knesset.gov.il/shoah/heb/memorial_law.pdf

"...למחרת בשעה 10:00 נשמעת ברחבי הארץ צפירת דומייה של שתי דקות, ואחריה נערכים טקסי זיכרון נוספים"

אך השאלה עדיין פתוחה - אחת מול שתיים. מדוע צפירה אחת ביום השואה ושתיים ביום הזכרון? לפי חוק יום הזכרון לחללי מלחמות ישראל נראה שגם ביום זה נקבעה רק צפירה אחת (אף היא בת שתי דקות)
http://www.knesset.gov.il/laws/special/heb/chok_yom_hazikaron.htm

חוק יום השואה גובש בשנת 1959 בעוד שחוק יום הזכרון לחללי מערכות ישראל גובש רק ב1963 ומאז קום המדינה ועד היום עבר עדכונים ושינויים. אולי לגבי השואה ישנו קונצזוס לאומי (עד כמה שיהודים יכולים להגיע לקונצנזוס) בעוד שלגבי יום הזכרון לחללי מלחמות ישראל (שגם שמו עבר שינויים) היו פחות הסכמות ונדרשו כל העת עדכונים. כך לפחות זה נראה לפי השתלשלות הדברים
http://www.mod.gov.il/pages/heritage/day.asp
בעוד שהשואה "נכפתה" על העם היהודי, אפשר לומר שלגבי מלחמות ישראל היו בידינו ברירות, אפילו במלחמות "אין ברירה" היו בידינו ברירות במהלכן. יתכן והמחלוקת הזו האם לצאת למלחמה או לא, האם לנקוט בהגנה בלבד או בתקיפה, האם לשמור על הגבולות או להרחיבן חילחלה גם לתוך הטקסים לזכר חללי אותן מלחמות/מבצעים/פעולות מחתרת

אסתר פלדאסתר פלד19/4/2012

לא טעות בידי לדאבוני. טל שלום, עמדתי היום בצפיה ומדדתי את זמנה בשעון שלי בקליניקה. מדובר בדקה, כפי שחששתי.

טל פישרטל פישר19/4/2012

מרגש. תיקון קטן - הצפירה הינה בת שתי דקות. תודה על השיתוף, המילים שלך ריגשו אותי.

ביום השואה הצפירה הינה בת שתי דקות.
ביום הזיכרון קיימת צפירה בת שתי דקות באופן דומה, ובנוסף ישנה צפירה בת דקה הפותחת את הטקס המרכזי
(השאלה היא למה ביום הזיכרון ישנה צפירה נוספת בפתיחת הטקס, או למה ביום השואה אין)

ליאור גרנותליאור גרנות18/4/2012

תודה. על הכתיבה המשתפת, החשופה, הפרומה, התוהה, שעולה מתוכה כל הזמן ה"איך", "איך עושים את זה דפרסיבי", ואיך נושאים את הזיכרון ואיך מעבירים אותו הלאה ואיך נושאים את המשא. ואיך--- כי אי אפשר בלי "איך" במחשבות על השואה. איך עם סימן שאלה ענק וזועק. נגעת בי מאד. וגם אני חשבתי על זה היום -כדור שלישי - על האחריות שבנצירת הזיכרונות ובדיבורם וסיפורם הלאה והלאה והלאה. נגעת במחשבות שלי, הוספת להן נופך נוסף והדים.