שירים על יחסי מטפל-מטופל

רות נצר | 4/4/2012 | הרשמו כמנויים

בספר שירי הראשון (ירוק ויטראג') אני מוצאת שירים אחדים שנכתבו לפני שנים רבות בראשית דרכי כמטפלת וגם בראשית דרכי כמשוררת. השירים האלה נכתבו על שתי מטופלות אינטנסיביות שאני זוכרת היטב.

אולי דווקא משום שטרם ידעתי להיטיב לזהות בשפה מקצועית מה קורה ביננו, יכלתי לתאר זאת בשפה אנושית וחיה, שהשירה מאפשרת:

*

הקשיבי הקשיבי לה

נר חיוור צווארה

עיניה שקדים מאפילות

בשערה פשתה השריפה

הקשיבי לדבריה לב הסכנה

הסכיני לה

תני לה חטים גולמיות

ואת שדיך

בין כה וכה

היא לוקחת פסק זמן

מודדת המרחק שביניכן

לבל יופר.

*

מי ממֵך פגשתי

ומה ממך פוגש

ממני מה

שולפת כזיקית

בתנועה איטית

מתחלפת בתוך עצמַיךְ

זוממת צחוק מתוך בלבול

ספור מתוך קרבַיךְ

מי ממך תבוא מחר

לפגוש ממני מה

פָּנים לִבנוֹת מגדליה

בשורשַי

*

היא אמרה חושך

מטפס אל רחמִי

היא אמרה רחמי מלא חושך

רחם בכל הגוף חלומותי

פורעים את ימַי

עולם לְרֶגֶל מכל מבואותי

*

קמת ועברת לידי.

האויר נפתח אל פני.

רשמתי את פָנַי בקוי

הצל, רכנתי אל אדות הגוף חמק אזל

*

השירים מדברים בעד עצמם, כשהם מראים - את הצורך להקשבה קשובה.

- את הצורך להסכין לסכנה, כשהשורש המשותף של ההסכנה והסכנה מגלה את השותפות הפנימית, השדה המשותף, של המטופלת-מטפלת.

- את הצורך לתת את האמהות הראשונית – "תני לה את שדיך"

- וגם את המוערבות וההתערבבות של ממני – ממך

- את המבנה שהמטופלת בונה מתוך שורשי המטפלת.

- את רחם החשכה של המטופלת ואת רחם החלומות ( לא ברור של מי, של המטפלת או של המטפלת) שבאים מאותה הרחם החשכה.

- אבל גם את הצורך להיות בקרבת מרחק נכונה, ולשמור ש"המרחק בל יופר".