אסקפיזם: על 'נאמנות' מאת הרנן דיאז
פרופ. עמיה ליבליך | 27/9/2023 | 3,079 צפיות | הרשמו כמנויים
מאז שהתחלתי לצום כילדה, הייתי מכינה לי עיסוקים מותרים להעביר בהם את זמן הצום המתארך, לשעות שלא הייתי בתפילה בבית הכנסת עם בני המשפחה. לפעמים היה פאזל גדול ממלא את המשימה, אבל לרוב – ספר קריאה, שיהיה מעניין. השנה היה זה הספר שזכה למנת פרסום אדירה – "נאמנות" מאת הרמן דיאז. הכנתי אותו בעותק קשיח, ספר נייר, ולא כמנהגי לקרוא ספרות על מסך דיגיטלי, כדי לא לחלל את החג.
היו כל כך הרבה דברים לברוח מהם ביומיים האחרונים. יום הצום, שהשנה יותר מתמיד עמד בסימן היובל למלחמת יום כיפור (לאור הסרטים והשיחות שכל כך המחישו זאת לאחרונה). כל היום הייתי קשובה לסירנת האזעקה, שחס וחלילה לא תופיע בעולמנו שוב, כשאנו מסוכסכים כל כך בינינו ומי יודע עד כמה מוכנים... כשעברה השעה 2 בצהריים, קצת נרגעתי, אבל לא לגמרי. הפתעה היא הרי הבלתי צפוי. כל זה על רקע האוירה העכורה והמקוטבת במדינה, שרק בערב, כששמעתי על מלחמות התפילה בכיכרות, הבנתי כמה הייתה מכוערת, ממש טראגית בעיני. הפרדה או לא הפרדה, זה חשוב עד מכות???. אני ממש מתאבלת – לאן הגענו?
הספר שקראתי ביום הצום שעמד באופן יוצא מהכלל במשימה – הוא היה קריא, אינטליגנטי ורלבנטי כל רגע, עד שסיימתי אותו בשקיקה.
כפי שכתוב על גב הספר – ולכן אין זה ספוילר – בעצם מביא הסופר ארבעה נרטיבים של חיי אותו זוג אמריקאים, איש ואשתו, החיים בניו יורק בראשית המאה ה-20, וצוברים הון עתק דווקא בתקופת השפל הכלכלי הידוע. יש בספר המון מידע כלכלי, פינאנסי, על שוקי ההון והתנהלותם. מזה חששתי כשרכשתי את הספר, אבל הופתעתי לטובה במידת הבהירות של הצגת הדברים, וגם מי שתדלג על חלק מהמידע הכלכלי לא תפסיד מאומה מהעלילה. הסיפור הכלכלי חשוב בעיקר לשאלה מה תפקיד הרעיה בהצלחתו המטאורית של בעלה, ויתר הפרטים לא כל כך חשובים.
מדוע ארבע גירסאות? האחת היא רומן צהוב, אולי מסוג זה שאנו קוראים או צופים על הארי ומייגן ממשפחת המלוכה הבריטית; השנייה היא גירסת האמת של הגיבור עצמו, שעושה מאמץ לא מוצלח לתקן את תדמיתו ואת תדמיתה של אשתו, השלישית היא גירסת הביוגרפית הצעירה שנשכרת למלאכה, והרביעית מציגה יומנים של הגיבורה, בת הזוג של המיליארדר, בתקופת מחלתה.
השוואת הסיפור בארבע הגירסאות היא מרתקת, אבל לא רק בתוכנן, אלא ביכולתו המופלאה של דיאז לכתוב כאילו ארבעה סופרים או סופרות שונות כתבו כל אחד גירסה אחת, בסגנון סיפורי ובהצגת נקודות מבט שונים לגמרי. זהו תרגיל וירטואוזי בכתיבה, מעבר לתוכן המרתק.
השוואת הגירסאות היא גם פרק בפמיניזם, ועל כך לא ארחיב כאן, שלא אקלקל את הנאתכם. אבל יש נקודה אחת אקדמית ופסיכולוגית שהסופר כל כך מתפעל ממנה, ולי היא ברורה לגמרי מהחיים. הנרטיבים שלנו על חיינו הרי אינם אמת עובדתית או היסטורית, אלא מה שקוראים בפסיכולוגיה הבנייה של זיכרון ומידע, או אמת נרטיבית. אחד הדברים שנכנס באמת הנרטיבית של כל אחת מאיתנו הוא מה אומרים עלי אחרים, ומה שמעתי מאחרים, מספרים או מסרטים בנושאים הקרובים לחיי. אין זה מפתיע אותי כלל שאנו נוטים 'לשתול' או 'לספוג' לתוך סיפור החיים שלנו פרטים ש'גזלנו' מסיפורים של אחרים, ולא בזדון, חס וחלילה. פשוט כך עובד ה'מיינד'. הסופרת בחלק השלישי כל כך מתרשמת ואף נפגעת לגלות קטע מהביוגרפיה האישית שלה, שסיפרה לגיבור הספר כשעבדה במחיצתו, ועתה הוא מספח אותו כפרט שהתרחש בחייו שלו. ואני אמרתי – כמובן! אבל יפה שדיאז נותן לנו דוגמא כל כך טובה להתרחשות מנטלית רווחת שכזו.
אז אני ממליצה בחום על האסקפיזם הזה. ואל תחשבו שלא חוויתי את יום כיפור במשמעותו היהודית, אפילו היה לי הכבוד הענק להאזין לשעור, דבר תורה, שנתנה בתי מתי בבית התפילה הישראלי בתל אביב אחרי תפילת כל נדרי. אכן, נחת.
