קפה מוות, אמנות והקורונה/ מאת עמיה ליבליך ואילנה לח
פרופ. עמיה ליבליך | 14/4/2020 | הרשמו כמנויים
לקוראי בבלוג: רשימה זו נכתבה במשותף עם עמיתה שלי, דר. אילנה לח
אחד הלקחים שניתן להפיק ממשבר הקורונה הפוקד אותנו, מצביע על הגמישות הבלתי נתפסת של האדם בהתנהגותו. עם כל ההגבלות המוטלות עלינו במובן המרחבי וההתנהגות בכלל, מוצאים אנו דרכים אחרות לבטא את עצמנו. לפעמים אף מגלים כך משעולים חדשים ובלתי מוכרים שיש להם יופי משלהם.
כאשר המכללה לחברה ואמנויות, שבין תכניות הלימודים שלה גם שעורי סטודיו שעושים שימוש בחומרים מוחשיים, נאלצה לסגור את שעריה כקמפוס ממשי בנתניה, נפתח במקומה קמפוס וירטואלי. כל המורות והמורים התגייסו למבצע והצליחו לקיים גם שעורי אמנות באמצעות ה'זום'. מרבית התלמידות והתלמידים הגיבו בחיוב והסתגלו היטב למבנה הזר והחדש של ההוראה. מתוך ניסיון מאלף זה – שודאי עוד ידובר וייכתב עליו – עלה הרעיון לקיים ערב וירטואלי מיוחד בהנחיית שתי המחברות, שכינינו "קפה מוות בדימוי ויזואלי".
ערב זה תוכנן בהשראת שני מקורות.
א. "קפה מוות".
המיזם הבינלאומי שזכה לכינוי "קפה מוות" הופיע בשנת 2004 באירופה, והתפשט משם בכל העולם המערבי. מטרתו הייתה לעודד שיח על מוות בקרב אנשים בריאים בכל הגילים. נושא השיחה היה מותנו אנו, ולא אבל על היקרים לנו, חוויות של שכול ואובדן במלחמה, או ליווי רוחני של חולים הנוטים למות. במפגשים שהתחילו לצוץ תחת כותרת זו, נפגשו אנשים זרים, לפגישה חד פעמית בבית קפה, לשיחה על מותם-מותנו הצפוי לבטח. המיזם פורסם במאמר קטן בעיתון "הארץ" בקיץ 2013.
באתר של Death Cafe בתאריך הנוכחי (13.4.20) נפתח המידע המפורט על המיזם במשפט המתייחס לנחיצותו של הפרוייקט בימים אלה, עקב מגיפת הקורונה – נושא אותו נפתח בהמשך. מספר משפטים מתורגמים להלן:
"מעולם לא היה צורך כזה לדבר על מוות ומיתה. אין לנו דרך להיפגש פנים אל פנים, ואין ידוע עד מתי יימשך מצב זה... בקפה מוות אנשים שותים תה, אוכלים עוגה , ומדברים על המוות. מטרתנו היא להעלות מודעות למוות, ולסייע לאנשים לנצל בצורה המיטבית את חייהם (הסופיים)...עד היום ידועות לנו 10,732 נקודות על פני הגלובוס בהן מתקיים קפה מוות, ב-70 ארצות. בכולם אין סדר יום, אין פרסומות, איש אינו מרוויח כספית, וההנחייה איננה דורשת הכשרה מקצועית מסויימת. אנשים המעוניינים מוזמנים לפנות לאתר לקבלת ייעוץ".
בעקבות המאמר שהופיע בארץ, פיתחתי (עמיה) את המיזם הישראלי, שהוא שונה מהמקורי בשני מובנים מרכזיים.
קביעות הנוכחים: בגירסה שלי, זוהי קבוצה קבועה של אנשים הנפגשים בין 10 ל-14 פגישות במהלך שנה אחת, בביתה. הראציונאל לשינוי זה מהמתואר למעלה היה שבקבוצה המשכית, בה מתפתחים אמון והכרות הדדית, יש לצפות ליתר פתיחות והעמקה בנושא קשה זה מאשר בקבוצה של זרים.
הנחייה ברוטציה: מאחר והמפגש לא נועד לשמש כמפגש טיפולי, הוחלט על העברת ההנחייה בין מהשתתפים לפי לוח שנקבע והוסכם מראש. זוהי איפוא קבוצה ללא מנחה, אם כי נוכחותי בקבוצה, שנפגשה בביתי, יצרה דמות של 'מבוגר אחראי', וביתי מהווה סוג של מרחב בטוח למשתתפים.
מבלי להאריך בתאור המיזם הישראלי (ראו ליבליך, "קפה מוות", דביר 2019) התברר כי הרעיון הניב קבוצה המשכית אחת לשנה, וכיום – לא רק בביתי אלא גם אצל מנחים נוספים ברחבי הארץ. מספר המעוניינים להשתתף גדל משנה לשנה. בפורומים שונים התקיימו גם מפגשי "קפה מוות" סדנאיים חד פעמיים.
הספר "קפה מוות", שבעקבותיו נפוצה הידיעה על המיזם, מתעד את מה שהתרחש בקבוצה שהתכנסה אצלי בשנה 2016-17, על פי הקלטות ותמלול של כל המפגשים בהסכמת המשתתפים. סדר הפרקים שבספר מוביל את הקורא לפי רצף המפגשים, על נושאיהם ומנחיהם השונים, שכולם קשורים למוות, כמובן. כך ניתן להתרשם גם מהתכנים שעלו בקבוצה זו וגם מהתהליך הקבוצתי. ההדים של ספר זה, שהוביל למספר סדנאות חד פעמיות עם אנשי מקצוע, היוו התקדים לערב הוירטואלי שהוא נושא המאמר הזה.
היום מיותר למנות את הסיבות שהופכות את "קפה מוות" רלבנטי לכל יותר מתמיד. אם כל ימי חיינו אנו מובלים על ידי שני כוחות מרכזיים, הרצון לחיות והתקווה לחיים טובים מחד גיסא, והידיעה על הבלתי נמנעות של כליוננו הצפוי מאידך גיסא, אין ספק כי בימים אלה עולים בולטותו וכוחו של האחרון. אין מנוס מהידיעה על הסיכון שיש במגיפה העולמית לכל אחת ואחד מאיתנו. מהדורות החדשות והידיעות התכופות בכל ערוצי התקשורת מפיצות ללא הרף את מספרי המתים והחולים האנושים, וכל אדם שופט את סיכוייו לחלות ולהחלים, או חלילה למות מהמחלה. כך, סופיות החיים, שהיא הנושא המרכזי של "קפה מוות" נזרקת לכל אחת ואחד מאיתנו באופן ישיר ובוטה לתודעה, או בשפה יומיומית – לפרצוף. במילים אחרות, הקורונה מקרבת אלינו את המוות, וממוססת את המחסומים וההגנות שכולנו – בעיקר ילידי המערב בעת החדשה - משתמשים בהם לאורך חיינו כדי לא להתמודד עם נושא זה.
ביטוי העולם הפנימי ביצירה
כפי שהסבירה אילנה, יצירה בחומרים מאפשרת ביטוי ועיבוד של תכנים נפשיים בצורה ויזואלית. היצירה נוגעת בלא מודע, וידינו היוצרות נותנות לו צורה. במהלך היצירה אנחנו חושבים, מרגישים, חווים ומעכלים את מה שקורה בפנים, והתוצאה המוחשית ניצבת לנו מול העיניים ומזמינה הבנה ומודעות. הדימוי מדבר, בצבעוניות שלו, בחומריות שלו, בתנועה שבו, ולפעמים מציב בפני היוצר מראה שמשקפת לו חומרים מתוך עולמו הפנימי. כשעוסקים בנושא מורכב וטעון כמו המוות, החומרים מספרים סיפור מרתק, ומיוחד לכל יוצר.
הערב הזה נולד גם מתוך המרחב שנפתח עם הדיבור על המוות. כששמעתי (אילנה) בקיץ, כשעוד היה מותר להתכנס, את עמיה מדברת על הרעיון של קפה מוות, ועם קריאת הספר, התרגשתי מאד מהמחשבה שאפשר לדבר על זה, ואפשר לעסוק בנושא המושתק של המוות. חשבתי שמילים פותחות את הפתח לשיתוף, ומאפשרות הבנה ונגיעה באיזורי נפש שמגיבים לעיסוק במוות. חשבתי גם, שיצירה בחומרים תוכל לגעת בנושא המוות ממקום אחר, מהמקום של הדימוי ושל המוחשיות שיש בחומרים. בימים אלו של ריחוק חברתי, חשבנו על מפגש רחוק פיזית אבל קרוב חוויה. באופן פרדוקסלי, הוירטואליות של המפגש בזום מאפשרת שיתוף ביצירה, כשכל אחד עובד במרחב שלו. זה כמו להיות לבד בנוכחות האחר, כמאמרו של ויניקוט, לבד שמאפשר יצירה. מרחב וירטואלי ליצירה כזו, שנעשית בנוכחות של יוצרים נוספים שעוסקים באותו נושא, כמו שאנחנו עושים בסדנאות במכללה בימים רגילים, הוא צו השעה בימי קורונה.
הערב הסדנאי שנערך ב12.4.20 בעיצומו של סגר הקורונה, הזמין ליצירה מתוך המחשבות המתעוררות בעקבות העיסוק בנושא המוות. בהזמנה נכתב, בין היתר "במפגש שיתקיים בחול המועד פסח, בזום כמנהג המקום בימים אלו, עמיה תציג את מיזם קפה מוות ואחר כך ננסה לתת צורה בחומרי האמנות למה שמעסיק אותנו בהקשר למוות היום. גייסנו את פרידה קאלו, שהציור שלה נותן למחשבות על מוות צורה ודימוי בשפה הויזואלית הייחודית לה, וביקשנו מהמשתתפים להכין מראש חומרים ליצירה.
–"כיד הדמיון- כל חומר הוא חומר ליצירה. יינתן זמן ליצירה אישית של כל אחד ואחת, ולאחר מכן תהיה אפשרות להציג לקבוצה את היצירה".
הפצנו את ההזמנה ברשת החברתית הפרטית של המחברות, ושל המכללה, והזמנו קבוצות של אנשים שאנו שייכות אליהן. לערב "הגיעו" כ-90 נשים וגברים. חלקם אנשים שהיכרנו, ואחרים – לא.
בהקדמה דיברתי (עמיה) על נושאים אחדים. תארתי את המיזם הבינלאומי והישראלי, וכיצד האחרון מתנהל. הסברתי כי לפי ניסיוני אנשים רבים מעוניינים בשיח פתוח על המוות, מעין 'איוורור' של מחשבותיהם, דאגותיהם ואימתם, אך אינם מוצאים במה מתאימה להשתתף בשיח כזה. קושי זה נחווה במיוחד בתוך המשפחה, מפני שבני המשפחה חרדים מפני המחשבה על מותו של מי מיקיריהם ולעיתים קרובות משתיקים ניסיונות שיח שכאלה.
תוך כדי השיחות, המשתתפים בדרך כלל מרגישים תהליך של התיידדות מסויימת עם המוות, שלאחר שהוצא מ"הארון" הסודי, דובר וסופר - הוא מפחיד פחות. יתר על כן, ההבנה העמוקה של סופיות החיים מחדדת אותם, צובעת אותם ביופי של החד פעמי, ונותנת להם משמעות וטעם. כל צמצום, במובן סופיות הזמן שהמוות שם לו גבול – עשוי לגרום לנו להעריך יותר את מה שיש, או את מה שנותר. באנלוגיה מתקופתנו המיידית סיפרתי על סטודנטית שתארה (במסגרת אחרת) כי מאז שהיא שומרת על התקנה של הגבלת המרחב ל-100 מטר, היא צועדת באותה סימטה במקום מגוריה יום יום, ולמדה להכיר את העשבים הצומחים מתוך אריחי המדרכה, ובמיוחד צמח אחד שראתה מאז שנבט, העלה גבעול ועלים, והנה בבוקר זה הוציא פרח צהוב קטנטן. כך גם החיים יהיו יפים יותר בעינינו אם נבין שהם קצרים וייחודיים.
לבסוף הסברתי כי בהינתן הידיעה שחיינו קצרים, עלינו להבין שלפנינו הבחירה איך לחיותם. לשאול את עצמנו – מה נרצה להספיק? מה חשוב ועל מה ניתן לוותר? האם עלינו לתכנן דבר מה מיוחד בטרם נאחר את המועד? ואולי יש אנשים שרצוי שנביע כלפיהם מה שאנו מרגישים – אהבה, תודה או בקשת סליחה – לפני שנאחר את המועד?
מתוך המחשבות האלו המשתתפים הוזמנו ליצור את כל מה שעולה בדעתם ובתחושותיהם. כל אחת ואחד עם החומרים שהיו בהישג היד. תוך פחות מחצי שעה, הייתה על המסך ריקמה של מרחבי יצירה, והחיים שבתוכם.
עם סיום תהליך העבודה הזמנו שיתוף ביצירות. הדיבור על הדימויים, החומרים, ותהליך העבודה נגע בתמות של המפגש בין החיים והמוות, והניגודים שמפגש כזה מחזיק. הניגודים והאיזונים של חיים ומוות, תקיעות ותנועה, סוף והתחלה, חיבור והפרדה, התמזגות ונפרדות, קיבלו צורה ייחודית ואישית ביצירות השונות. היה מאלף לראות את החיבורים בין הביטויים המילוליים והויזואליים או החומריים של מה שהמוות מעורר בנו בכלל, ובמיוחד בימים אלה.
ומסכמת אילנה: החומר הוא סופי ובר חלוף, והביטוי של תכני הנפש בחומרים נותן להם צורה סופית, נכונה לאותו הרגע. כך שהיצירה מחזיקה בתוכה את הסופיות של החומר ביחד עם האינסופיות של הרוח האנושית. כשעוסקים בנושא המוות, הסופיות של החומרים מקבלת משמעות מיוחדת. בתוך הסופיות, הדימויים שנולדו בערב הזה קיבלו חיים.
