התחלה היא תמיד גם סוף
שילי ורדימון | 19/1/2012 | הרשמו כמנויים
על הסרט "מלנכוליה" של לארס פון טרייר, ועל ראשיתו של הבלוג
לא הייתי מתכננת זאת כך, ובכל זאת – כך זה יוצא: פרסום ראשון בבלוג החדש והנה הוא מוקדש לסרט "מלנכוליה", סרט הסובב כולו סביב דימוי קצו של העולם. חדש הנולד מתוך חידלון וקץ, יש בכך משהו מדרכם המעגלית של החיים בכלל, ובודאי משהו מהישראלי ומהיהודי. דומה שלמרות המאמץ להפריד אירועים המסמלים חיים, יצירה וצמיחה, מכאלה המסמלים מוות והתפוררות, ארוס ותנטוס נמשכים זה לזה ונשזרים זה בזה כל פעם מחדש.
ובכל זאת, כמה מלים על הבלוג החדש, לפני שתתפנה הבמה לטובת "מלנכוליה". כמו אליס ב"מבעד למראה", הייתי רוצה לקפץ בבלוג זה שבחרתי לקרוא לו "מבעד למסך", מבעד למסך הקולנוע/הביתי, מבעד למלים, לבדים ולבמה של יצירות שונות, ולהשתמש לרגע בעולם היצירה כמקום למחשבה. טיפולית, נפשית, ובכלל. להתבונן במראה שמציבה מולנו היצירה ולנוע בעדה. מתוקף כוונות אלה, יש לקחת בחשבון מראש שהדברים הנכתבים רוויים ב"ספויילרים" – אין בכוונתי להיזהר לטובת מי שלא צפה/קרא, פשוט משום שהמטרה של הכתוב היא להשתמש ביצירה כמקפצה לדיון ולא להוות לה הקדמה. היות שכך, למי שמעדיפים לבוא ליצירה נקיים מהכוונות ומבלי לדעת את ההתרחשות, עדיף שיקראו רק לאחר שחוו את היצירה בחושיהם שלהם. וכמובן - תגובות ודיווחים על חוויות אישיות ומחשבות של קוראי וקוראות הבלוג יהיו מבורכים ורצויים מאוד.
ובכן, "מלנכוליה". אפתח ואגיד שבניגוד לרבים מסרטיו הקודמים של פון טרייר, מדובר בסרט שאינו מתעקש לבעוט בקרביו של הצופה. יש משהו בוגר יותר ב"מלנכוליה", משהו שיצר לפחות אצלי את התחושה שיש פה תוצר של עבודה נפשית ואינטלקטואלית עמוקה. זו יצירה המעבירה אל הצופה חומרים מעובדים יותר, מעוכלים יותר, ואינה מבקשת, כמו שקרה ברבים מסרטיו הקודמים, להפקיד בחובו של הצופה – כדרך ההזדהות ההשלכתית- חוויות בלתי ניתנות לעיכול העטופות בנייר עטיפה מרשים של ריגושים אסתטיים ואינטלקטואליים.
ובכל זאת, מדובר בסרט מטלטל, מעורר מחשבה ומערער רגשית. תגובות אינטרנטיות רבות שקראתי תיארו חוויה גופנית ונפשית אינטנסיבית של צופים, וחשבונות נפש שבאו לאחריה. עבורי, היה רגע סיום הצפייה רק תחילתו של מסע שעודו ממשיך במחשבה על הסרט, המספק חומר לבלי סוף. אשתף כאן בכמה ממחשבותיי.
עלילת העל של הסרט מביאה את אירוע כיליונו של כדור הארץ בשל התנגשות עם כוכב לכת כחול ויפהפה הנקרא "מלנכוליה". לאורך הסרט יגיח מלנכוליה מאחורי השמש שהסתירה אותו ויתקדם לכיוון כדור הארץ. אף שימנע מלהתנגש בעולמנו בתחילה, סופו שישוב במעין הקפה והשניים יתנגשו. לאחר הצפייה נתקלתי במי שטענו שההסבר הפיזיקלי להתרחשות הבדיונית הזו הוא שכוח הכבידה של כדור הארץ הוא המושך אליו את הכוכב הסורר, אשר מסלולו לא היה אמור להובילו להתנגשות. במלים אחרות, אנחנו מביאים עלינו את כליוננו במו ידינו, אך לא רק מתוקף ההרסנות שלנו, אלא מתוקף הכוח האדיר שבחובנו.
קראתי באינטרנט שבמסיבת העיתונאים בפסטיבל קאן טען לארס פון טרייר (ואני מתעלמת בכוונה מכל שאר אמירותיו הידועות לשמצה מאירוע זה) שסרטו אינו עוסק בסוף העולם בהכרח אלא יותר ב"הלך רוח". הבחירה של הסרט להתמקד בשתי דמויות מרכזיות ובדרמה האישית שלהן ביחס לאירוע הקטסטרופלי, כמו גם שימושו בשפה סימבולית עשירה מחזקים את התחושה שיש להתבונן בסרט זה כמתרחש קודם כל במימד מטאפורי וכעוסק במציאות הנפשית ובמישור האקזיסטנציאליסטי של החיים אל מול הבלתי נסבל שבקיום.
בעושרו ומורכבותו מתמסר "מלנכוליה" לפרשנויות רבות, אבל לפחות בהקשר הנוכחי הייתי רוצה להתייחס אליו קודם כל כסיפור אהבה טרגי החותר אל החוויה של המאבק וגם הכישלון ביחס לעצם האפשרות לאותנטיות ולחיים יצירתיים בתוך הקיום האנושי. בשפה אחרת, זהו תיאור של הארוטיקה העוצמתית והאפילה של הדיכאון.
למה סיפור אהבה טראגי? אם נרצה, זהו סיפור אהבתם של כדור הארץ ומלנכוליה, הנמשכים זה לזה בכוחות משיכה שמעבר לשליטתם, הגורמים להם להתאחד בהתנגשות עזה המובילה לכליון. התאחדותם מנוגדת לכל תחשיב, היא אינה המסלול התקין של הדברים. כדור הארץ ומלנכוליה הם כמו רומיאו ויוליה, כמו טריסטן ואיזולד, אוהבים סוררים הנמשכים זה לזה, שבדרכם לאיחוד פורעים את כל הסדרים הקיימים ושאיחודם אפשרי רק במותם. אך בנוסף, מתקיים פה גם סיפור אהבה נכזב לחיים, המיוצגים ביחסי האנושות עם השמש והאור. השמש, וכל המאורות האחרים שמדליקים בני האדם בהיעדרה, או בחדריהם, מגלים עצמם ככוזבים, מאירים באור מסנוור רק על מנת להסתיר את המלנכוליה ואת האבדון בפז קרניהם. אי אפשר אף פעם להתאחד עם אור השמש, לא ניתן לדעת אותו, אפשר רק לנסות להיאחז בתעתועיו, כמו להיאחז במאהב בוגדני החומק כל פעם מחדש.
הנפשות שבתוכן מתקיימים סיפורי אהבה אלה הן נפשותיהן של זוג האחיות, צמד הדמויות הראשיות, ג'סטין וקלייר:
לג'סטין יש הכל – גבר יפה תואר ורומנטי להחריד, עבודה מוצלחת כקופירייטרית עם קידום באופק, ומשפחה עשירה. היא עומדת להינשא, היא יפה וחיננית וחריפת שכל במובהק. אלא שלדבר אין טעם או משמעות עבורה, הכל גינונים ריקים. פניה כואבות מהחיוך המזויף שהיא מתאמצת למתוח על שפתיה. בפיה עומד טעם אפר. כולם רק רוצים שהיא תתחיל לשמוח קצת, אך העננה השוכנת בעומק פניה מתחילה להתבהר רק כאשר כוכב הלכת מלנכוליה מתחיל לעשות את דרכו לכיוון כדור הארץ. ההרס של העולם הוא השחרור שלה, סוף הניסיון להיות מה שאיננה ולהתקיים עם החוויה התמדת של איון פנימי.
גם לקלייר יש הכל – בעל וילד, ממון רב, אחוזה מרשימה ומסלול גולף בן שמונה עשרה גומות. קלייר מאמינה בכל הדברים הללו: היא מאמינה בבעלה האומר שמלנכוליה יחלוף על פני כדור הארץ בלא פגע. היא מאמינה בלהיות נחמדים, בלעשות את הדברים נכון ולעשות אותם יפה. היא מאמינה בעולם בו הילד שלה יוכל לגדול. אל מול כוכב הלכת הכחול המתקרב, קלייר נמלאת חרדה עמוקה ונאבקת להיאחז בסדרי חייה המתפוררים ולשמר אותם בכל מחיר. במאבקה היא נאלצת לגלות שכל מה שהחשיבה והאמינה בו במהלך חייה כוזב ושאין כל אובייקט או משמעות שיכולים להצילה או אפילו לנחמה לנוכח הקטסטרופה, מלבד האפשרות לאחוז בידה של אחותה, ג'סטין.
עלילת הסרט כולו מתרחשת באחוזתם של קלייר ובעלה. בחציו הראשון של הסרט - הנקרא "ג'סטין" - אנו עוקבים אחר התפוררותה ההדרגתית של מסיבת הנישואין של ג'סטין ובעלה, אותה אירגנה קליר, ותהליך התדרדרותה הנפשית של ג'סטין. בחציו השני של הסרט – "קליר" – שבה ג'סטין אל בית אחותה, הפעם כשהיא בעיצומו של דיכאון קליני עמוק, והשתיים ניצבות אט אט אל מול הודאות של ההתנגשות עם מלנכוליה.
לאורך הסרט, נעות זוג האחיות מספר פעמים לכיוון גבולות האחוזה, פעמיים יחדיו, רכובות על סוסים, ופעם אחת קליר לבדה כשהיא נושאת את בנה ליאו בזרועותיה, בתקווה למצוא מקלט מהקטסטרופה בתוך הכפר שבהמשך הדרך. בשתי הפעמים הראשונות, הן מגיעות אל גשר קטן המוביל כנראה אל מחוץ לאדמות האחוזה, וסוסה של ג'סטין עוצר תחתיו ואינו מוכן לשאתה הלאה, בעוד קליר חופשיה לנוע. בפעם השלישית, קליר, שעד אותו רגע נעה בחופשיות על סוסים וברכבים אל מחוץ לאחוזה, אף שהצופה לא זכה ללוותה בדרכה, מוצאת עצמה כלואה אף היא, כאשר כל הרכבים מפסיקים לפעול ורכב הגולף הקטן בו היא מנסה בסוף להימלט עם בנה פוסק מלפעול אף הוא, על אותו גשר קטן אותו לא הצליחה ג'סטין לחצות. בלית ברירה, קליר נאלצת לשוב לאחור אל האחוזה, בנה בזרועותיה, מקום בו האדם היחיד המחכה לה הוא אחותה ג'סטין. ברד כבד ניתח משמיים והיאוש משתלט עליה כליל.
חבר טוב אמר לי שכאשר קליר לא הצליחה עוד לצאת מהאחוזה ונכנעה להכרה שסוף העולם הגיע ואין לה ישועה, הוא נמלא יאוש גדול שליווה אותו עוד זמן רב לאחר שהסרט הסתיים. יאושו לא נבע מההכרה בסוף, כי אם מכניעתה של קליר. עבורו, קליר היא היחידה ממשפחתה הנאבקת שלא להיכנע ליאוש הקיומי ולחיות. אחותה ג'סטין, כמו גם הוריהן המרוחקים והקרים – האם השוללת כל נחמה או משמעות והאב הניהיליסט האטום לכל דבר זולת הנאתו – נגועים כולם בריקנות נטולת המשמעות המכרסמת בהם. קליר מנסה לנוע בעולם, לבנות חיים, להאמין במה שניתן. זה לא סוף העולם שמכריע אותה, אמר לי החבר עמו שוחחתי, זה היאוש שלה שמביא את סוף העולם, כי סוף העולם הוא חוויה פנימית. זה לא בעלה שמאכזב אותה, זו היא שמפסיקה להאמין בו. התווכחתי עם החבר ואמרתי שהדברים שבהם נאחזת קליר, שלהם היא קוראת חיים, הם ריקים. האחוזה הגדולה שבה היא חיה עם בעלה בזוגיות נטולת אהבה, הטקסים החברתיים שהיא נאבקת לקיים, ההיאחזות בבעלה שהסמכות, הידע, הביטחון והכסף שלו אמורים להגן עליה בעת שהוא למעשה פחדן ולא אמין – כולם משענות קנה רצוץ נטולות ממש. כמו מסלול הגולף שיש לקליר ובעלה על אדמותיהם, דומה שחייה של קליר הם מסלול עשוי מראש עם משימות קבועות, שעשוע מאתגר לבעלי הממון להעביר בו את חייהם. איזה מין חיים אלה? מה הטעם להאמין במשהו מכל זה? ובכל זאת, הסכמנו החבר ואני- קליר לפחות מנסה, היא לפחות נאבקת לצאת מהסיפור המשפחתי החתום, מגבולות הבית, ולגדל ילד שיוכל לחיות בעולם אחר. אך הבית סוגר עליה כפי שסגר עוד קודם על אחותה. "איפה ליאו יגדל?" שואלת קליר החרדה את אחותה."העולם מלא רוע. אנחנו לא צריכים להתאבל עליו. אף אחד לא יתגעגע אליו...החיים עלי אדמות מלאי רוע... אנחנו לבד. יש חיים רק עלי אדמות ולא לזמן רב", אומרת לה ג'סטין, משננת באוזניה את האמת המשפחתית על פיה אין כל נחמה בקשר אנושי ואין כל מוצא החוצה.
סופה של קליר שהיא נכנעת לכוח הכבידה המשפחתי המושך אליו את המלנכוליה כפתרון היחיד.
כשקליר כושלת בניסיונה להימלט עם בנה אל הכפר השכן, היא חולפת על פני גומת גולף שעל הדגלון הקטן המסמן אותה כתוב המספר תשע עשרה. אבל איך תשע עשרה, שואל עצמו הצופה – הרי במסלול גולף רגיל, וגם בזה שעל אדמות האחוזה, רק שמונה עשרה גומות? ובכן, מסתבר ש"הגומה ה 19" הינו ביטוי בסלנג של הגולף (כן, כן) המהווה כינוי למקום בו סועדים או שותים לאחר משחק הגולף. עם השנים הפך הביטוי לשמם של פאבים רבים בקרבת המסלולים. באופן מטאפורי, זהו מקום-לא מקום, מרחב בו ניתן לשהות באחווה אנושית מחוץ לחוקיות המספרים, הסדר וההיגיון. אם נרצה, זהו מעין מרחב מעבר, מרחב משחקי שמתקיים בדיוק בזכות האפשרות שלא לשאול האם הוא קיים במציאות חיצונית או פנימית. ג'סטין וקליר נכלאות בקיום "מסלול הגולף" שלהן שבו הניסיון להגיע אל הגומה התשע עשרה מחזיר אותן אל הקיום הריק, המלאכותי, של טקסים ומבנים חברתיים ריקים כקליפות. בין אם הן בזות לקיום זה, כמו ג'סטין, או נאחזות בו, כמו קליר, בזו אחר זו יאבדו שתיהן את התקווה להתחבר לאיזו יצירתיות אותנטית, תחושת משמעות וזהות בתוכו או מחוצה לו. מתוך היאוש הזה, הכמיהה להרס הופכת לכמיהה לאותנטיות.
וויניקוט, כידוע, דיבר על מצבים בהם אקט ההתאבדות נחווה כאופציה היחידה הנותרת לביטוי העצמי האמיתי, הצלה מקיום הנשלט על ידי עצמיות כוזבת. פון טרייר, אף שקשה להשוות את נימתו האכזרית והסרקסטית לזו של וויניקוט, מצייר מצב דומה. הרגע היחיד בו מצליחות הדמויות לשחק ולבטא עצמן באופן אותנטי ויצירתי הוא הרגע שלפני מותן, שלובות ידיים ב"מערת הקסמים", מבנה מוטות העץ שבונה ג'סטין עם ליאו אחיינה בשכנעה אותו שמערת הקסמים היא מקלט שיגן עליהם מכל רע. ההתייצבות אל מול המוות משחררת את ג'סטין מההרס העצמי לו היתה משועבדת כל הסרט, ומאפשרת לה פעולה ממשית של חיים ושל אחווה.
דיברתי על סיפור אהבה טראגי קודם לכן, וזה המקום להגיד משהו על ואגנר. את הסרט כולו מלווה נעימת הפרלוד היפהפה של האופרה "טריסטן ואיזולד" שכתב ואגנר. האופרה עוסקת באהבתם הטראגית של טריסטן ואיזולד, השותים בטעות שיקוי אהבה הכובל אותם באהבה ותשוקה נטולות רסן זה לזו. אף שאהבתם אסורה על פי כללי החברה בה הם חיים ומובילה לניאוף ולאבדון, השניים עושים כל שביכולתם למממש את אהבתם ואינם בוחלים בדבר. לאור יום, בחברה, הם כבולים על ידי כללי החברה, אך הלילה וחסות היער והטבע הם אתר למימוש תשוקתם. סופו של דבר המכשולים החברתיים צרים עליהם מכל עבר והם בוחרים במוות כמקום איחודם. האופרה שכתב ואגנר, אודותיה נכתב רבות, מסורה כולה להעברה מוזיקלית של עוצמות התשוקה החושנית הכרוכה באבדון מוחלט. בזמנה, נדחתה היצירה על ידי רבים כלא מוסרית וכסוגדת לתשוקה בלבד, ללא כל ערך נוסף. ניטשה, הפילוסוף האהוב על פון טרייר, ראה בה יצירת מופת יחידה במינה וביטוי עילאי למימד ה"דיוניסי" (דיוניסוס – אל היין, השכרות והאקסטזה) שבקיום, הקשור למשיכה אל הכאוטי, אל הטבע והאחדות שבבסיס ההוויה, אל המקום בו כל נפרדות וסדר קורסים. עבורו, הצליחה היצירה לייצר חוויה בלתי אמצעית של הכמיהה והערגה לאיחוד המוחלט וממוטט הסדרים שהלילה והמוות הם סימניו.
לכל אורך "מלנכוליה" מופיע הפרלוד מ"טריסטן ואיזולד", מגיח ונעלם, שב ומתפוגג, מביא עמו את התהומות המוזיקליים של ערגה וכאב. בחציו הראשון של הסרט במיוחד בולטת הופעת הפרלוד ברגעים בהם ג'סטין בגפה או נושאת עיניה אל השמיים, והופך לקולה הפנימי של ג'סטין, לנפשה המתענה במסיבת כלולותיה ומשתוקקת אל הכוח הגדול שיבוא משמיים ויעשה שהכל יהיה אחרת. לזמן מה מתקיים מעין דו קרב מוזיקלי בין הפרלוד לבין המנגינות הקלילות המתנגנות בתוך האחוזה, מלוות בפטפוטים ודנדוני כוסות שמפניה, קולותיה של מסיבת הנישואין. מעברים חדים מתרחשים בין דמותה של ג'סטין הנמשכת כל הזמן לצאת מהאחוזה אל החוץ, אל החושך והטבע, מלווה על ידי הפרלוד, לבין פנים האחוזה המואר, המתנגן, הקוטע כל פעם באבחה את הפרלוד.
בחציו השני של הסרט, הפרלוד, כמו התקרבות מלנכוליה, ילך ויתעצם בנוכחותו, קולו גובר ככל שג'סטין נמלאת עוצמה וככל שקליר נמלאת יאוש. ברגע טורד מנוחה במיוחד נראית ג'סטין כשהיא נמשכת לעת ליל אל היער, כמוכת ירח, קליר בעקבותיה; לעיני הצופה מתגלה ג'סטין מעורטלת על גדת נחל, מבטה המהופנט מופנה אל האור הבוהק מהשמיים, אורו הכחול של מלנכוליה. היא נוגעת בעצמה ברפרוף, מלאת חושניות ועונג, כמו היו היא והכוכב בעיצומו של תינוי אהבים פרטי משלהם. קליר (ועמה הצופה) מציצה לסצינה זו מנקודת המבט המבוישת והנסערת של ילד הנחשף להתעלסות הוריו.
ג'סטין היא ללא ספק ההתגלמות האנושית של מערכת האהבים עם המלנכוליה. דרך הסבל והעונג שלה באה לידי ביטוי העוצמה האירוטית של המשיכה אל כוח הרסני שהוא כמאהב מסנוור. המלנכוליה והמוות הכרוך בה ללא התר הופכים למוקד משיכה, כוח כבידה, אל המקום בו הסדרים הקיימים - הנקשרים בתחושת זיוף, כזב ואומללות עמוקה- יקרסו, ועמם גם הקיום עצמו. בקיום שאין בו כל אמת או נחמה, המוות הוא האהבה, הוא היצירה.
אם ג'סטין היא גילומה של המשיכה הדיוניסית, הרי שקליר – מארגנת המסיבות, המניחה שוקולדים על כריות ומארגנת את חיי משפחתה – היא גילומה של המשיכה האפולונית (אפולו- אל השמש, החלומות וההגיון) לסדר, שליטה, שלמות, גבולות ובהירות. כוכבה של קליר הוא השמש, ואהבתה היא האהבה הנכזבת לבריאה כולה. אף שכל שקליר מצליחה להפיק תחת ידיה הוא מחוות קלישאתיות, רפליקות של מוסכמות חברתיות – כמו המחשבה להיפרד מהחיים בהרמת כוסית שמפניה על המרפסת, כדרך שיעשה כל איש תרבות מהוגן ובעל ממון בקדמו את השנה החדשה – הרי שמתחת לכל זאת חבויה המשאלה הבסיסית שלה לחיים. ג'סטין בזה לדרכיה המהוגנות והמלאכותיות של אחותה, וקליר שונאת את ההרסנות הבלתי מתפשרת של ג'סטין, אך למעשה הן שתיהן כלואות באותו המקום, מקום בו אין כל אותנטיות או יצירה, בו הספונטניות היחידה המותרת בתוך הקיום החנוק - היא המוות.
פון טרייר לא היה חייב להראות לנו את "מערת הקסמים" ושלושת הדמויות אחוזות הידיים שבתוכה נשרפים. אין ספק שבשלב זה של הסרט ויתר הצופה על כל תקווה שעוד נאחז בה לישועה. אך פון טרייר שורף אותם, מלווה בכוחו הנאמן של הפרלוד המתנגן בלהט, ועובר מייד לכותרות. בעיניי, היתה בבחירה זו איזו התעקשות מצדו, התענגות דיוניסית משלו על השריפה של הכל, בעוז הלהבה והמוסיקה.
ולסיום, בחזרה אל ההתחלה:
הסרט פותח בסיקוונס בן מספר דקות בו מושמע לראשונה הפרלוד מ"טריסטן ואיזולד" (http://www.youtube.com/...eature=share(. בסיקוונס מופיעים דימויים ויזואליים עוצרי נשימה ביופיים ובעושרם המתאגדים יחדיו למעין תקציר של הסרט כולו. בדומה לאופרה שבראשיתה שוזרת התזמורת את האלמנטים המוסיקליים של כל חלקיה, כך שוזרת פתיחת הסרט את המרכיבים הויזואליים והעלילתיים שיפרשו לאורכו. כפועל יוצא, אנו צופים כבר בראשית הסרט באחריתו - הכוכבים מתנגשים. יחד עם זאת, יש גם בדימויי הפתיחה איזו העצמה של מה שיופיע לאחר מכן: הם מוסיפים, משנים ובוראים מחדש תימות ויזואליות שיופיעו בהמשך. במובן זה, דומה שהפתיחה היא כמו חלום של הדמויות (או הצופה) אודות האירועים שיתרחשו בהמשך: כך, מופיע דימוי הכלה הצועדת ברפש אפור הדובק בה ואוחז בה, כפי שתדווח ג'סטין בהמשך הסרט שהיא חשה בתוכה. ברגע אחר אנו רואים את ג'סטין בבגדי כלולותיה שוקעת במי נחל, כמו אופליה בציור של ג'ון אוורט מיליי מהמאה ה-19, קפואה לעד ברגע שעל סף הכיליון. הציור עצמו יופיע להרף עין בהמשך הסרט, אך רק פה בפתיחה מתבצע המיזוג של ג'סטין עם אופליה הנעטפת על ידי הנחל אל מותה. דימוי נוסף מציג את דמויותיהם של ג'סטין, ליאו וקליר כשברקע האחוזה, ומעל כל אחד מהם כוכב; מיותר לציין שמעל קליר מופיעה השמש ומעל ג'סטין - מלנכוליה. כך יוצא שפתיחת הסרט היא גם הצגה שלו וגם סיכום שלו, גם תקציר וגם פיתוח. היא הפתיחה של היצירה, והיא בעצמה יצירה אודות הסרט. חלום של היוצר, של הצופה, של הדמויות.
עבורי, הופך סיקוונס הפתיחה הזה למרחב בפני עצמו בו ניתן לחלום במובן הביוניאני (מלשון ביון) או האוגדניני (מלשון אוגדן), בו מוענק סוף סוף לדמויות מה שלא היה אפשרי בתוך היקום בו התקיימו – לחשוב, ליצור, לשחק ולהיות. החלום של סיקוונס הפתיחה הוא התקווה שלא נשרפת בסיום הסרט – התקווה של קליר לעולם אחר בו ניתן יהיה לחיות באמת, מתוך יצירתיות חיה ואותנטית. עולם לגדל בו את עצמנו ואת הילדים שבתוכנו.
