פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
השפה של הדחוי

השפה של הדחוי

שילי ורדימון | 7/4/2012 | הרשמו כמנויים

לא ממש רציתי לראות את "חייבים לדבר על קווין". כשמכרים אמרו שזה הסרט לכתוב עליו לבלוג, מיאנתי. זה הרגיש לי כמו השיר "קרקס" של חווה אלברשטיין, על האנשים הנוהרים בהמוניהם אל אוהל צופן סוד בקרקס של צוענים. בתוך האוהל מצוי בריון גדול הנותן "סטירה אדירה בפנים" לכל מי שנכנס. הממתינים בתור להיכנס מקווים לתגלית גדולה שתתגלה בתוכו, ואילו אלה שמקבלים את הסטירה, מרוב בושה אינם מספרים דבר לבאים אחריהם... לפעמים זה מרגיש שבחדר הטיפולים מסתתרים להם מספיק בריונים סודיים וסטירות מצלצלות בפנים, כך שללכת מרצוני החופשי ל"אוהל הקרקס" החשוך של בית הקולנוע רק על מנת לחטוף סטירה אדירה בפנים מסרט קשה ותובעני, זה קצת יותר מדיי.
ובכל זאת הלכתי. כי חייבים לדבר על קווין. כי הסקרנות הורגת לא רק חתולים.
החוויה היתה חזקה ומטלטלת, אך גם אחרת ממה שציפיתי. ציפיתי לאגרוף בבטן (שזה מעט שונה מסטירה בפנים; פחות מעליב, יותר קטלני), ובמקום זאת קיבלתי חוויה מורכבת; מכאיבה מאוד, אך כזו הצופנת בה גם חמלה וגם אפשרות למחשבה. לא בריון בקרקס צוענים, אלא דבר מה הדומה לשיר רפאים ששרים ממעמקיו של צינוק, המבטא גם את הסבל וגם את הרצון לחיות, למרות הכל.
"לדבר על קווין" זה בעצם לדבר על הדבר שלא רוצים לדבר עליו, שלא רוצים לראות אותו.
שדוחפים אותו והודפים אותו, וככל שהודפים אותו הוא שב, ככל שהורגים אותו - רוחו רודפת.
(אזהרה- מכאן והלאה עשויים להיות ספוילרים)
הספר "חייבים לדבר על קווין", המשרטט את חשבון הנפש של אווה, אמו של נער רצחני האחראי למעשים מחרידים, היה רב מכר ונידון לא מעט בזמנו. הסרט, שנעשה על ידי הבמאית הסקוטית המפעימה לין רמזי, מצליח היכן שרבים נכשלים במעבר מספרות לקולנוע, והופך את היצירה הספרותית מעוררת ההדים ליצירה קולנועית ייחודית ומרשימה, העומדת בפני עצמה.
מלבד כשרונה הרב של רמזי, יתכן שמה שאיפשר, בין השאר, את המעבר המוצלח מספרות לקולנוע, הוא שמדובר ביצירה העוסקת גם בכשל הדיבור והשלכותיו: בדיבור שלא התרחש בעתו בין זוג ההורים אווה ופרנקלין, בדיבור שלא התרחש בין אווה לעצמה, בין אווה לבנה, קווין, ובדיבור החברתי שלעתים קרובות מדיי אינו מתרחש בעתו. באמצעות השפה הקולנועית, מצליחה רמזי לייצר חוויה חושית עוצמתית של האופן בו מחלחלים מתחת לעור הדברים שאינם נאמרים ואינם נחשבים, הדברים הדחויים והדוחים שאיננו רוצים לדעת ושאיננו מסוגלים לדבר.
דמותה של אווה חצ'טוריאן, שעולמה הפנימי הוא המרחב בו מתרחש הסרט, מהווה במובנים רבים גילום אנושי של הדחוי והמאיים: אף שבסרט עובדת היותה ארמנית אינה נידונה בשום צורה, הרי שיש משהו בעצם השתייכותה לעם שעבר טבח שיש בו מין הרלוונטיות. אווה אינה משנה את שמה הקשה להגייה עבור לשון מערבית לכזה שיקל על סביבתה. היא בוחרת לשמר את הצליל הזר ואת הקושי לקרוא לה בשמה באשר תלך. היא לא משנה את שמה גם לאחר שהוא קושר אותה למעשיו של בנה, ונושאת בסטואיות מיוסרת את ההשפלות, הוונדליזם והמתקפות האישיות הפיזיות והמילוליות שמפנים כלפיה שכניה, מכריה וסביבתה בשל היותה אמו של הנער שעשה את הנורא מכל. היא דחויה ושנואה. היא האשמה הנצחית. בנוסף, כאישה שלא חשה כל חדווה בהריונה ולא הצליחה למצוא חיבור רגשי חם לבנה, אווה היא טאבו תרבותי.
גילומה של אווה על ידי השחקנית המרשימה טילדה סווינטון בעלת המראה האנדרוגיני והאיכות הקרירה, ועיצובה בדמיון חיצוני הולך ומעמיק לבנה קווין (צבע השיער והתסרוקת, גוון העור החיוור והמבט האטום רגשית) ובלבוש שהוא לעתים לבוש של בעלה, מייצרים דמות שטשטוש הזהות היא קו מפתח לדמותה:
ככותבת מדריכי טיולים לשעבר ועובדת בסוכנות נסיעות בהווה- המכסה בשלב מסוים את קירות החדר שהיא מייעדת לעצמה במפות של ארצות רחוקות- הפרט העיקרי שידוע לצופה אודות אווה מלבד היותה אם ורעיה הוא שהיא לא רוצה להיות פה. היא רוצה להיות שם, לא משנה היכן. כלא שייכת במהותה, כזרה נצחית, וכמי שעצם זהותה מתפוררת מתוכה, בנה קווין הוא הזהות של אווה, הוא העוגן הכבד שלה, הוא מה שקושר אותה לכאן ועכשיו בקשר אימים בל ינותק.
יחסיהם של אווה וקווין הם יחסים של דם ומים; הדם הוא הקשר העמוק, התת עורי, שביניהם. הדם הוא האלימות, המציאות על פיה במקום בו אמורה להיות אינטימיות יש פגיעה, כאב, מחיקה ברוטלית, פלישה כוחנית. הדם הוא הטומאה שהשתלטה על האזורים התמים ביותר בנפש, אבל הוא גם תחושת החיים במקום שמרגיש מת. המים הם הניסיון להיטהר, להתנקות, ובעיקר למחוק.
אווה עסוקה כל העת בניסיון לנקות את עצמה; מבנה, מהאלימות, מהרגשות שאינה יודעת מה לעשות איתם ומזהותה שלה. קווין, בדרכו המעוותת, מזכיר לה בכל דרך שאי אפשר למחוק את הטמא, אי אפשר פשוט להעלים ולהתכחש רק כדי להרגיש קלילים ונקיים. הוא מלכלך אותה בכל דרך שהוא מוצא, מכריח אותה להרגיש רגשות שהיא מנסה להיפטר מהם, מכריח אותה לדעת את מה שאינה רוצה לדעת.
אלא שגם קווין במלכוד. ללא אמו, גם הוא נטול זהות. כל שידוע לנו אודותיו הוא המפלצתיות שלו והיותו מוכשר בחץ וקשת. עבור הצופה, קווין כלל אינו קיים מחוץ להיותו מוקד סבלה של אמו. מלבד האלימות שלו, שאמו היא הנמענת העיקרית שלה, אין לקווין דבר.
את המתח בין הדם למים, בין הצבע האדום לצבע הלבן של הטוהר, השכחה וההכחשה, ניתן לזהות כבר ברגעים הראשונים של הסרט:
הסרט פותח בשוט של וילון לבן בחדר חשוך וריק מאדם שהרוח מהחלון הפתוח גורמת לו להתנופף. ברקע - קול ממטרות שניתן לשער שבא מבחוץ נשמע בעוצמה יתרה. מבעד למקצב הממטרה נשמעים הדים של קולות, מטרידים, לא ברור מה מקורם, כמו קריאות או צעקות המהדהדות בבהלה. קול הממטרה הולך ומתעצם. רגע לפני שנפתחת הסצינה הבאה דומה שקול מקצב הממטרה הפך לקול מטח יריות.
בסצינה הבאה אנו צופים בפסטיבל "לה טומטינה" בבונול שבספרד: עשרות אלפי בני אדם מתפלשים בטונות של עגבניות מרוסקות אותן הם משליכים ומורחים זה על זה. לרגעים זה נראה כמו אורגיה המונית של אנשים חצי מעורטלים, לרגעים זה נראה כמו טבח המוני בו גופים מכוסים ברפש אדום מתנגשים זה בזה. בתוך כל זאת נגלית לראשונה אווה חצ'טוריאן, גיבורת הסרט. היא נישאת על ידיהם של אחרים כמו בקונצרט רוק, שרועה על זרועותיהם כמו ישו הצלוב המורד מהצלב, רטובה כולה, חיוך של אושר עילאי נסוך על פניה. תוך שמורידים אותה אט אט, הבעה מוטרדת חולפת על פניה. היא נשמטת לתוך הנוזל האדום והנאתה מתחלפת במצוקה מסוימת היא מנסה לגונן על פניה באמצעות ידיה, מתפתלת, תוך שהרפש האדום מוטח בה. קול ההמון מתחלף בקול צעקות וקריאות מבוהלות, לא ברורות, אך חזקות. אולי אותן צעקות שנשמעו קודם לכן, על רקע הוילון הלבן. מוסיקה מאיימת נשמעת. המצלמה מתמקדת במיץ הסמיך של העגבניות, כולו מלא גבב ורפש, וקול הנוזל הניתז מהדהד את קול הממטרה והאסוציאציה האפשרית למטח יריות. בסצינה הבאה נפגוש כבר את חלל ביתה הנוכחי של אווה, אך הצבע האדום ימשיך וילווה אותה: האור יהיה אדמדם, חלק מהחפצים יהיו אדומים, שאריות האוכל שעל השולחן יהיו אדומות. כשתצא אווה מדלת הצריף בו היא מתגוררת, נגלה שמישהו שפך צבע אדום על חזית ביתה ומכוניתה, המתבלטות על רקע הבתים הלבנים שסביב.
הצבע האדום ילווה את אווה לאורך הסרט כולו; כמעט מכל פריים יציץ חפץ אדום אחד לפחות, מאזכר את דם מעשיו של קווין, הדם שהוא הכתם שאי אפשר לשטוף. כמו ליידי מקבת שלאחר הרצח ממשיכה באובססיביות לנסות לשטוף החוצה כתם דם שלא ימחה מעיניה לעולם, כך גם אווה- היא מנקה את הצבע האדום מחזית ביתה, היא מניחה לסביבתה להעניש אותה, נטולת תקווה לכפרה. היא מציעה את עצמה כקורבן לסביבתה, אבל דבר לא יכול לנקות את הדם. המים, המלווים את הסרט, בין השאר באמצעות צליל הממטרות, אינם מנקים את הדם. ההיפך הוא הנכון, וכאן מצויה בעיניי חלק מהאמירה של הסרט – ככל שמנסים לשטוף יותר, כך מעמיק הכתם.
וכדי להדגים את דבריי: מספר דקות לתוך הסרט נראה את אווה רוכנת מטה אל מי כיור או אמבט, המצלמה כמו מחכה לה בתוך המים, מתבוננת בה מלמטה מזווית מאיימת. אווה טובלת את ראשה במים ומנענעת אותו מצד לצד. תוך כדי תנועה, הופך ראשה של אווה לראשו של קווין, בנה. להרף עין, כמו הזיה של הצופה ושל אווה כאחד, פניה הם פני בנה. ברגע הבא אנו רואים את אווה שולפת ראשה מהמים ומתבוננת במראה שמעל כיור חדר האמבט. תנועת שטיפת הראש, שנדמית כניסיון להתנקות/ להתאפס/ להתעורר, משיגה בדיוק את ההיפך, את הדבר ממנו אווה מנסה לברוח – האחדות שלה ושל קווין.
רבים מהטקסטים שקראתי אודות הסרט והספר עוסקים בפחדים ובשאלות המתעוררים סביב האפשרות שילד יהפוך לפסיכופת דוגמת קווין, או האפשרות שאם תמצא עצמה חסרת כל תחושת אהבה כלפי בנה ותחווה אותו כאיום וכהרס של חייה. חלק מהטקסטים מנסים לבאר את שאלת התרנגולת והביצה – מה קדם למה, אם חסרת רגש שבנה הנואש הפך לשונא אדם, או בן מפלצתי שאי אפשר לאהוב? הניסיון לפענח מי המפלצת שיצרה את המפלצת השניה הוא מפתה אולי, אבל נדמה לי שלפחות מזווית הרואה את האינטרסובייקטיביות הבסיסית שעל פיה הקשר הראשוני הוא כזה שהדמות המטפלת בוראת את התינוק והתינוק בורא את הדמות המטפלת, שאלה זו אינה העיקר. ברור למדיי שבין אם קווין נולד עם איזה מין לקות או רשע פנימי שהפכו אותו למי שהוא, כפי שאמו חוותה אותו מהיום הראשון, ובין אם אווה, שלא מצאה כל חיבור להריון ושחוותה את בנה כשטני, בראה אותו ככזה מתוך יחסה אליו, הרי שהקשר שנוצר בין השניים והפך אותם למי שהם משורטט על ידי הסרט כמוקד הדרמה.
מה שמטלטל בסרט במיוחד, לפחות עבורי, הוא ההצלחה שלו בלהמחיש את סוג הקשר המיוחד שבין אווה לקווין, את הקרקע שממנה צומחות מפלצות.
על פניו דומה שהסרט משרטט דיוקן של יחסי אם ובנה המאופיינים בתנודה בין איבה לנתק רגשי. דומה שאווה בחרה להביא ילד לעולם בעיקר כדי לרצות את בעלה ולהבטיח לו בכך שהיא לא תעזוב אותו יותר, לא עוד תיעלם למדינות רחוקות אלא תבנה עמו בית. אלא שאווה, שבנפשה היא נעה ונדה, נטולת בית כמו קין, אינה מוצאת את עצמה באמהות, בבית הפרוורי הגדול שנועד לספק לבנה אווירה נוחה לגדול בה, בהשתקפותה בעיני בנה. ממבטו של בנה משתקף אליה ביטול מוחלט שלה, וכך ממש גם הילד משתקף לעצמו במבטה של האם. החוויה של להיות מבוטל, דחוי ובזוי היא חוויה רגשית אימתנית שהאם ובנה חולקים יחדיו. או במלים אחרות, בעולמם הנפשי אווה וקווין הם ישות אחת. חסרי תחושה ממשית של זהות עצמית ברורה ונפרדת, הם מצליחים לחוש את עצמם כקיימים רק בכך שהם גורמים זה לזה לחוש את חווית הדחייה וההכחדה הבלתי נסבלת. כשאחד מהם נמק בחווית הדחייה והאלימות, השני יכול להרגיש את עצמו חי.
בעיניי, אווה היא מישהי שמרגישה בנוח רק במקום בו לא מצופה ממנה להיות בעלת זהות ושייכת, כמו כאשר היא תיירת וחוקרת ארצות, חופשייה לקחת חלק ולחוות ממקום של זרות ואנונימיות. עמוק בתוכה, יש איזו חוויה של אלימות נוראה, האלימות שבחוויה של מי שהזהות שלה דחויה ומבוטלת. השפה של הדחוי (אפשר לחשוב על מושג ה"בזות" של קריסטבה) היא השפה הראשונה שקווין לומד. זו שפת האם של אווה.
הקרקע ממנה צומחות מפלצות היא זו בה נתק והכחשה הם סימונים מלאכותיים של גבול וסדר, שתחתם רוחש עולם רגשי נטול גבולות, אלים ופולשני, בו הזולת והעצמי זקוקים להרוס זה את זה כדי להתקיים, כדי הרגיש משהו, כדי לבטא כאב נטול גבולות ומלים.
אנו פוגשים את אווה מבקרת את בנה בכלא; הם יושבים זה מול זה בלא אומר מילה, אווה קפואה כולה, ואין מפגש של מבטים. הצופה אפילו לא זוכה לראות את דמותו של קווין במלואה אלא רק בחלפו כצל על פניה בכנסו לחדר המפגש. במקום מפגש של העיניים, עיניה של אווה ויחד עמן הצופה נעים לקלוז אפ על פיו של קווין, הלועס ציפורניים כסוסות. המצלמה מתעכבת בחושניות על השפתיים והפה, על הלשון הלחה מרוק. קווין פולט את הציפורניים ומסדר אותן בשורה על השולחן, מול אמו. זה דוחה, חושני ואלים. זהו סוג התקשורת בשפה של הבזות, של הדחוי והדוחה- מפגש שהוא גופני בלבד, נטול מלים, המורכב מנוזלים ומחומרים שהגוף מותיר. הנוזלים של הגוף, הפסולת של הגוף, הם חומרים שבקלות דוחים אותנו, אבל הם גם החומרים שמהם מורכבת הקרבה הראשונית ביותר בעולם, החומרים שמהם נרקם קשר אם-תינוק. אצל אווה ובנה, שאינם יודעים קרבה חמה מהי, הפכו הגועל והאלימות לסימון של מקום הקרבה הבלתי אפשרית. קווין כופה את עצמו על אמו דרך הגועל. להגעיל אותה זה הכי קרוב שיש לאינטימיות הגופנית שבלתי אפשרית ביניהם.
בגלל שהדמויות בסרט לא מסוגלות לבטא במלים את החוויה שלהן, ובגלל הבדידות העצומה שלהן, הרגשות הקשים הופכים לחומר בלתי ניתן לעיכול, בלתי אפשרי לשפה, מה שווילפרד ביון היה מכנה "nameless dread". וכמו שביון מסביר בדיוקו האנליטי המבריק, במצב כזה, ההזדהות ההשלכתית היא הדרך העיקרית לתקשר. אין מה לעשות עם החומר הזה חוץ מלהפוך את הזולת למיכל שלו. אין דרך לבטא דברים במלים, אלא רק באמצעות גרימת חוויה מוחשית שלהם על ידי הזולת.
במובן זה, בעלה של אווה, שהחום והאופטימיות שלו הופכים לדרך שלו להתעלם ממצוקתם של אשתו ובנו כאחד, הוא גם ייצוג של החברה ככלל, המוכנה להתמוגג מילד חמוד ואם צעירה, אך לא פעם מכחישה את האפשרויות של דיכאון ואלימות, מכחישה את הפחד האיום ובעיקר הבדידות האדירה בה הורים מוצאים עצמם לא פעם. התקשורת מזדעקת על מקרי אלימות של אמהות כלפי ילדיהן, או ילדים כלפי סביבתם, אבל סיקור תקשורתי זה רק מעצים את האימה מפני הגילויים העדינים והדקים יותר של תחושות קשות, ורק מגביר את ההיאחזות בהכחשה. אנחנו מפחדים מילדים פסיכופתים ומסבים מבטנו מאמהות כבויות מבט, מעלים על נס את "האמהות" ואת היופי שבתקופת הילדות, אך מתקשים מאוד לתת מלים לתחושות הקשות, לדברים הלא מדוברים, שבבתינו שלנו.
בין השאר, אולי צריכה להישאל גם השאלה האם סרט כדוגמת הסרט הזה, שמתאר באופן ברור אפשרויות קיצון, מתפקד גם הוא כסרט אימה שרק מחריד יותר וסוגר יותר (בריון בקרקס) או שיש באפשרותו גם לעורר ולפתוח למחשבה?

עוד בבלוג של שילי ורדימון

על הסרט 'מלנכוליה' של לארס פון טרייר, ועל ראשיתו של הבלוג לא הייתי מתכננת זאת כך, ובכל זאת – כך זה יוצא:...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

hana hoffmanhana hoffman22/5/2012

קווין עבר מסך. שילי, הדיבור על קווין היה פרלוד להתרחשויות אמיתיות. מפחיד. המשך במקום אחר.

שילי ורדימוןשילי ורדימון17/4/2012

משיכה או דחיה. תודה טובה על התגובה. אני בעצמי לא החלטתי אם בסופו של דבר אני נמשכת יותר או נדחית יותר מהסרט... אולי חלק מהעניין הוא החוויה של דחייה ומשיכה כשתי תחושות כל כך תאומות... ולדבריך חנה, זו מחשבה יפה בעיניי שהאוביקט האמנותי והקהל שלו (אנחנו הקוראים/צופים) הוא השלישי החסר. ובאמת גם הכלא כסמן של התערבות החברה שמייצרת מרחב מסוג חדש, מרחב ששם גבול ברור לאלימות וגבולות פיזיים ברורים בין האם לבנה, ואולי מאפשר משהו אחר.

hana hoffmanhana hoffman17/4/2012

נכון.. כן, שילי, התיווך אינו טוב דיו. "אבל אולי הוא ישתנה בכלא" (כן? לא?) . "השלישי" יכול להיווצר מתוך "השניים". אולי השלישי זה הסרט (ספר). תראי כמה תגובות קבלת כאן.

טובה בוקסבאוםטובה בוקסבאום15/4/2012

מרתק. בזכות הכתיבה הכל-כך מדוייקת שלך שילי, אני תוהה אם כעת אני נמשכת יותר לראות את הסרט או אולי דווקא נדחית עוד יותר...

תמר רטיתמר רטי15/4/2012

תהליכי מנטליזציה ומרחב משותף. שילי שלום, הניתוח שלך מפעים ומעורר מחשבה. אף אני קראתי מאמרים שהתייחסו לתרומתה של האם להיווצרות המפלצתיות בבנה וחשי אי נוחות. אני חושבת שקווין הביא לקשר הדיאדי חומרים קשים לעיכול כבר משחר ימיו, ואמו היתה חסרת אונים וחסרת כוחות (בעלה למשל לא הצליח לראות את המורכבות הזו שבקווין) גם אל מול מה שהקשר הזה הוציא ממנה. אני חושבת כמוך שאולי היה אפשר להתבונן לעומק על הסיטואציות שהוציאו מהאם ומבנה חמלה (למשל כשהיה חולה) ולנסות להבין את המרחב המשותף שנוצר שם. מה היה בו שאפשר קשר וחיבור. אולי מתוך זה לנסות להבין מה היה ביום-יום הנוראי שלהם שלא איפשר זאת. תודה לך על ניתוח מעורר מחשבה.

שילי ורדימוןשילי ורדימון14/4/2012

רגעי הרוך. תודה חנה על תגובתך. אני שמחה שאת מזכירה את שני רגעי הרוך המיוחדים - המחלה והחיבוק בכלא - שהם באמת רגעים יוצאי דופן המעידים משהו על החיבור העמוק בין קווין לאווה ומאפשרים לשאול למה ואיך מתאפשר דווקא ברגעים אלה מה שלא מתאפשר שאר הזמן. אני מסכימה עם המחשבה של הקשר בין השניים כתיווך של איזו מפלצתיות שהיא מפנים ומחוץ, אבל נדמה לי שבמקרה זה זהו תיווך שכושל - הקשר שלהם ניזון מהשלכה של חומרים לא מעוכלים ואינו מצליח לייצר תהליך של מנטליזציה/ לפתוח מרחב מעברי או איך שלא נקרא לזה ולכן יש קריסה מתמדת לאזורים מפלצתיים ולהיעדר משמעות או נבחנות. אולי אם באמת היתה מתאפשרת פעולה של "תיווך", משהו אחר היה אפשרי? אולי אם היה שם איזה סוג של "שלישי" פרטי או חברתי?

hana hoffmanhana hoffman11/4/2012

בקשר ל"nameless dread". אולי באמת הם הורסים זה את זו כדי להתקיים, ואולי בנוסף הם מתווכים זו לזה (בעיקר היא, כאם) את הרוע המוחלט ואת המפלצתיות. נזכור את הרוך ביניהם כשהוא חולה, ואף את החיבוק בכלא. פוסט מענין מאד. תודה

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף10/4/2012

הטקסט שלך הוא כמו משקפי תלת-מימד. מרתק לצפות בסרט שוב דרך מבטך ומחשבתך. תודה!

שילי ורדימוןשילי ורדימון9/4/2012

תודה. תודה חני על התגובה המפרגנת. מעניין שממש לפני הצפייה בסרט השתתפתי בסדנא על ביון של משה לנדאו. הרגשתי לאחר הסרט ממש כאילו ביון ולנדאו יחדיו העניקו לי מיכל פנימי שנתן לי מקום הרבה יותר רחב לסרט הזה שנוגע בבלתי נסבל, יכולת להתעניין ולהסתקרן ביחס לאופנים שבהם אנחנו כבני אדם מעבירים בינינו את מה שאי אפשר לדעת ואי אפשר לשאת. לעומתך, שחיה ונושמת ביון, אני עדיין במקום הכי ראשוני של התפעמות מגילוי ביחס למה שהחשיבה שלו מאפשרת. מרתק במיוחד לקחת את ההבנות המאוד פרטניות האלה ולחשוב עליהן במושגים חברתיים. תודה על הדגשים הנכונים כל כך

שילי ורדימוןשילי ורדימון9/4/2012

תודה. תודה חני על התגובה המפרגנת. מעניין שממש לפני הצפייה בסרט השתתפתי בסדנא על ביון של משה לנדאו. הרגשתי לאחר הסרט ממש כאילו ביון ולנדאו יחדיו העניקו לי מיכל פנימי שנתן לי מקום הרבה יותר רחב לסרט הזה שנוגע בבלתי נסבל, יכולת להתעניין ולהסתקרן ביחס לאופנים שבהם אנחנו כבני אדם מעבירים בינינו את מה שאי אפשר לדעת ואי אפשר לשאת. לעומתך, שחיה ונושמת ביון, אני עדיין במקום הכי ראשוני של התפעמות מגילוי ביחס למה שהחשיבה שלו מאפשרת. מרתק במיוחד לקחת את ההבנות המאוד פרטניות האלה ולחשוב עליהן במושגים חברתיים. תודה על הדגשים הנכונים כל כך

חני בירןחני בירן9/4/2012

מרשים. שילי היקרה, ניתוח הסרט מאיר עיניים, הדברים שאת כותבת צריכים מאוד להעסיק אותנו ברובד החברתי. ראיתי את הסרט לפני כחודשיים ותמונות ממנו נשארות איתי כמו מטרד שקשה להיפטר ממנו. הניתוח שלך מרשים ומעורר למחשבות נוספות. נראה לי חשוב להדגיש שביון הקדים בשנים רבות את האינטרסובייקטיבים בדגש שהוא שם חזור והדגש על החיבורים LINKS ועל התקפות על החיבורים. זמן רב לפני התנועה האינטרסובייקטיבית , הוא הבין שהדרמה האמיתית מתרחשת בחיבור שבין שני סובייקטים. שלך, חני בירן

אנה קאנה ק9/4/2012

מדהים! [ל"ת].