פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×The stork and sparrow drink Polish vodka
Izabela Szumen ©
זכור אותי

שפיות זמנית

שפיות זמנית

החיבוק החונק של טקסי ההנצחה הממלכתיים | סמדר בן אשר

סמדר בן אשר | 10/5/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

לפני חמש עשרה שנים הצטרפנו למשפחת השכול.  לא סערת המלחמה, רעש התותחים ושריקת המוות של הכדורים וכלי ההרג השונים- הם שהביאו אל ביתנו את השכול. מהמלחמות ומהמבצעים העלומים מאחורי קווי האויב חזר יואל הבייתה בשלום כאיש צעיר שגיבש לעצמו את האמונה וההכרה העמוקה במשמעותה של האהבה, שהביטוי המוחשי הקיומי והחזק ביותר עבורו הייתה המשפחה.

מוקדם מאוד בבניית הברית הזוגיות הוצבו אבני היסוד של הפרטיות. אולי היו אלה הדי החינוך המשותף בשני הקיבוצים שבהם עברה ילדותנו, אולי ההחלטה הבלתי מתפשרת שילדינו יגדלו רק בין קירות ביתנו שלנו, אולי היה זה העיסוק והמקצוע שבו בחרנו, ואולי זה פשוט התאים לשנינו. יואל היה איש של אנשים: לבבי וחם, ועיניו הכחולות שפעו אור. אני הייתי שקועה יותר בלימודים שמעולם לא הסתיימו ושנינו בנינו את היחד שלנו. משפחה רגילה פרטית בהחלט.

המאבק שהחל עם חשיפת פרשת הקישון והקמת וועדת החקירה (וועדת שמגר 2000-2003) טלטל אותנו עוד טרם ידענו שהחרב תכה גם בנו. אי אפשר להתגייס למאבק ציבורי ולא להיחשף. אני ויתרתי על הפרטיות ויואל המשיך לשמור עליה וללוות אותי מישיבת וועדה אחת לשנייה, ממפגש הורי לוחמי השייטת ששברו את השתיקה לראיונות האישיים עם אלו ששמרו עליה.  שותף שקט לעבודתי, תומך בחיפוש הדרך לתרום להכרה בקשר הסיבתי שבין הצלילות בקישון לתחלואה הגבוהה של הלוחמים. באותם ימים לא ידענו כי בגופו, כמו גם אצל רבים מחבריו ליחידה, כבר מתקתקת הפצצה, תוצר לוואי של תרכובות מהכימיקלים המרעילים של מי הקישון שבהם צללו והתאמנו אנשי השייטת וההנדסה הימית.  חקרתי, כתבתי ואפילו הספקתי לפרסם על נושא זה- מבלי להבין את הדחף האישי להיות דווקא שם. אחר כך באו ימים שבהם התהפך עולמנו. יואל חלה  ושנה וחצי לאחר מכן נותרנו ללא האיש שאהבנו, ונאספנו אל משפחת השכול הלאומית של המדינה.

החיבוק הגדול של מוסדות המדינה ואלו האמונים על ההנצחה הלאומית איים לא רק על הפרטיות שלי. חששתי שהוא יקשה גם על שלושת ילדנו לצאת לעולם זקופים, עצמאיים וכאלה המחויבים לדרכם בכוחם שלהם.  ההסתגלות הנדרשת מהאדם האבל לחיים ללא האדם שאהב,  היא לארגן את מערכת הקשרים המנטאלית הפנימית עמו. באבל המסתגל, האובדן, היגון, הכאב והגעגועים, נארגים יחד עם תחושת קבלת החיים. עודדתי את הילדים שבגרו בינתיים לוותר על תיוג בהיררכיית השכול במדינה ולקבל את ההכרה בזכות עצמם ומה שהם יביאו איתם לסביבת חייהם. אולם, במאבק על שמירת הפרטיות, על הזכות לראות את השכול כאובד פרטי נחלתי תבוסות חוזרות ונשנות. כוחות החברה שיוצגו כולם על ידי אנשים טובים שרצו להיטיב עמי ועם משפחתי, ניצחו אותי שוב ושוב והיו אטומים לבקשתי לשכול פרטי.

 

במבט על ניתן לראות שלוש תקופות שונות ביחס החברה בישראל לשכול.  התקופה הראשונה מקום המדינה עד מלחמת ששת הימים התאפיינה ביצירת מיתוס הגבורה. המשפחה גויסה על ידי מדינת ישראל, והצבא לתרום למשימה המרכזית של כל האזרחים הנאמנים לשמירה על המדינה הצעירה שהוקמה.  "האזרחות הטובה" זוהתה עם התרומה למפעל הציוני ולביטחון הלאומי.  זכרם הפרטי של החיילים "הולאם" והופקע מרשות המשפחה והמדינה עשתה בו שימוש לשם יצירתו של המיתוס הלאומי.  האומה כולה חויבה לזיכרון הנופלים שייצגו את הרוח הציונית וכמודל ומופת למחויבות הפטריוטית ולהקרבה למולדת.  האבדה הייתה קולקטיבית והמשפחות קיבלו ייצוג הרואי כפול: גבורת הבנים והמעשה הנעלה של ההורים אשר חינכו את בניהם להקרבה. משפחות השכול,  היו כעין "אנדרטה חיה" לאלו שנפלו ולכן קיבלו מקום מרכזי בטקסי השכול הרשמיים ערב יום הזיכרון. בתקופה השנייה שהחלה במלחמת ההתשה  והועצמה במלחמת יום הכיפורים, ההורים השכולים לא היו עוד יכולים לנהוג על פי דגם השכול ההרואי המסורתי, שכן לא היו עוד משוכנעים כי נסיבות מותם של הבנים היו הכרחיות. מלחמת לבנון הראשונה (1982) העמיקה את המשבר הערכי במדינה והועלתה ביקורת חברתית נוקבת על מערכת הביטחון. לראשונה העז חנוך לוין לכתוב סאטירה על היוהרה, זילות החיים והאבל במחזהו "מלכת האמבטיה". אסון המסוקים (פברואר 1997) הווה תחילתה של תקופה שלישית שבה חווית היחיד עומדת במרכז ובכלל זה התביעה לכיתוב אישי, לא אחיד, על המצבות.  מות הבנים הוצג על ידי חלק מהמשפחות השכולות כמיותר והם הביעו בפומבי  תסכול כעס וכאב אישי. בנאומו של דוד גרוסמן בכיכר רבין כחצי שנה לאחר נפילת בנו אורי במלחמת לבנון השנייה ( נובמבר 2006) הוא קרא לממשלה ששלחה את החיילים לקרב בשם "ממשלה נבובה". "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד" מצטט גרוסמן את שירו  של המשורר שאול טשרניחובסקי משנת 1938 וטוען כי  מותם של אנשים צעירים הוא בזבוז נורא.  דבריו היוו שיא לביטוי השבר שבין האבל הפרטי לקולקטיבי- לאומי וציבורי. השיח הציוני-רפובליקני הוחלף אפוא בשיח דמוקרטי-ליברלי, ואיתו השפה והשיח הקנונים הוחלפו בשיח המעמיד במרכז  את הכאב והאבל האישי.  

טקסי הזיכרון בחברה הישראלית  הם ביטוי למגמות החברתיות הדומיננטיות ולמה שנראה בעיני המוסדות כ"ראוי" ו"נכון" ברוח הערכים שעליהם צריכים להתחנך. ככל שערכים אלה נמצאים קרוב יותר לליבה המוסכמת, המאחדת, כך הם נחשבים ליציבים יותר. טקסי הזיכרון עוצבו ברוח התקופה ההרואית וקפאו במתכונתם המסורתית כאילו ביקשה החברה לשמור על הקדושה  שהייתה מיוחסת להם.

השימוש בטקסים ובסמלים נועד לארגן מחדש את מה שאבד. רוב הדתות מדגישות את חשיבות השימוש בטקסים כאמצעי לגיוס חוויות קולקטיביות, חברתיות רגשיות והתנהגותיות בנקודות שונות במחזור החיים. בעזרת רצף פעולות סמליות ניתן ליצור מעין "הבדלה" בין קו החיים למוות המאפשר ליצור ציפייה לחידוש התפקוד של האבלים ולבנייה מחודשת של מערכת יחסים עם אנשים אחרים. המושג 'הנצחה' לקוח מהשורש נ.צ.ח ומבטא את  הצורך לתת חיי נצח למת באמצעות שמירה על קשר המשכי איתו. ההנצחה היא ביטוי לגעגועים, לכמיהה ולאנרגיה הרגשית המושקעת בשימור האהבה למת. דווקא הטקסים המתקיימים בזמנים קבועים וידועים מראש, מאפשרים לחזור לשגרה המיטיבה של החיים. עם זאת, מחקרים מראים כי עיסוק יתר בטקסים והנצחה עלול להוביל לקושי לקבל את המוות ולהמשיך בחיים. ההנצחה הנובעת מלחץ חיצוני ולא מתוך צורך פנימי  אינה מתאימה בהכרח לצרכים הרגשיים וההתפתחותיים של האָבֵל, והיא עלולה להוות מעמסה כבדה עד כדי תחושה כי חווית האבל מופקעת מהאדם כפרט.

יואל עזב את הקיבוץ בו גדל  כשהיה בן 23. הוא נפטר 30 שנה לאחר מכן בגיל 53. התקוממתי כנגד הנצחתו בבית הבנים בקיבוץ – וקולי לא נשמע. התנועה הקיבוצית מזמינה אותי כל שנה לטקס המרכזי לבנים שנפלו למרות שכתבתי להם שאין לי רצון להיות שותפה לטקסים אלה. במכתב שהגיע בימים אלה לביתי מראשת המועצה האזורית שאליה שייך קיבוצו  נכתב בלשון מליצית: "נזכור את הנופלים במעלה הדרך לעצמאות ולביטחון... אני שולחת לכם יד מאמצת ומחבקת..". כמה כוונות טובות במכתב היפה הזה ובכל זאת הוא חונק ומרגיש לי כתזמורת המזייפת בכל צליליה: יואל נפטר בגלל שורה של מחדלים שלא הייתה בהם כוונת זדון אלא תרבות של "סמוך" ואמונה עיוורת. הצלילות בקישון לא היו חלק ממעלה הדרך לעצמאות אלא העדר שיקול דעת ויהירות. המפקדים נפגעו כמו החיילים ורק בעלי המפעלים נשארו זחוחים ברווחי ההון שנאספו שאפשרו העמדת סוללת עורכי דין כנגד כל מי שתבע אותם על נזקי הזיהום. ולגבי היד המאמצת- אני מרגישה אותה ככבלים המחייבים עבודת זיוף רגשות  שאינני רוצה לקחת חלק בה.

בחינה מחודשת של ייצוג האבל וטקסי יום הזיכרון מחייבת אומץ לב ממדרגה ראשונה והיא בוודאי תתקל בגלי מחאה מצד אלו  שטקסי הזיכרון מהווים עבורם את יום השיא שבו הכאב האישי שלהם מתמזג עם הכאב הציבורי למשך יממה אחת מראשיתו של יום הזיכרון ועד לטקס הדלקת המשואות וזיקוקי יום העצמאות. משפחות אלו נעות לעיתים מיום הזיכרון ליום הזיכרון, והן עלולות לראות שינוי בהבנייה של הטקסים כנטישה של ההכרה הציבורית בהם ואפילו הקטנת ערך ההקרבה של בנם. מנגד, משפחות שכול אחרות יחושו הקלה במעבר מהאבל הציבורי לאבל הפרטי ולדרכים המתאימות להן לזכור ולהנציח את יקיריהן. בין לבין משתרע מנעד רחב של אפשרויות, של הבנה בלגיטימיות של בניית ייצוגי שכול אינדיבידואלים כחלופה לייצוגים הקולקטיבים ההגמונים.

באמצעות הגמשת דרכי הזיכרון והטקסים, במרחב שייווצר בין הציבורי לאישי, יוכלו המשפחות השכולות למצוא את המקום המתאים להן, ללא כפייה, נוקשות וצורך לקדש את מה שאינו מתאים להן ובאופנים זרים להן. המסר בהרחבת ייצוגי השכול הוא חופש, שוויון, דמוקרטיה ורגישות לצרכים  של הזולת. האחר אינו אני, ואני אינו האחר. היכולת לתת מקום לשונות ולכבד אותה, היא הבסיס לחיים בחברה מכבדת יותר.  

 


פרופ' סמדר בן אשר, פסיכולוגית חינוכית מומחית, חוקרת בתחום הייצוגים החברתיים, הדרה של קבוצות מוחלשות, אבל ושכול. מרצה בכירה במכללת קיי, חברת סגל במרכז מנדל למנהיגות בנגב ומרצה מן החוץ במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון. מחברת הספר: פרשת הקישון צלול ועכור, הקיבוץ המאוחד ספריית הפועלים ומופת 2016.  


עוד בבלוג של שפיות זמנית

החוקרת סוניה ליוברמיסקי מאוניברסיטת קליפורניה פרסמה מאמר מעניין בניו-יורק טיימס  העוסק בשביעות...
דר' אלן פרנסס, שהיה חלק מצוות הפיתוח של ה- DSM IV, וראש ביה"ס לפסיכיאטריה באוניברסיטת דיוק כותב מזה זמן...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נואית דה-מלאךנואית דה-מלאך14/5/2019

ישר כוח על האומץ והכנות. סמדר,
תודה על המאמר האמיץ והנוגע ללב.
השילוב של הסיפור האישי שלך יחד עם חשיפת המנהגים הנתפסים כ"פרות קדושות" חשוב בעיני כדיי לאפשר לכל אחד מאיתנו לבטא את האבל שלו בצורה שמתאימה לו.

אלעד טלמוראלעד טלמור12/5/2019

תודה סמדר. מאמין שהמסר בהרחבת ייצוגי השכול שהבעת באומץ בכתיבתך אכן יתרום להגמשת דרכי הזיכרון והטקסים. בהערכה, אלעד

יעל קרפליעל קרפל12/5/2019

תודה.מרגישה שניסחת באופן בהיר את תחושותיי [ל"ת].