פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

לכתוב מלים; בלילה הזה בעולם הזה

דר ליאור גרנות

מגדר הפרדה לפגישה חיה - עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול

ד"ר ליאור גרנות | 8/6/2016 | הרשמו כמנויים

לפני כשבועיים התקיים במכללת דוד ילין יום העיון השנתי של המסלול לתואר שני בביבליותרפיה. נושאו של יום העיון המרתק היה: "הגדר החיה בטקסט ובנפש" - על האופן בו מפגשים טיפוליים מעוררי קונפליקט משרתים את הטיפול או מקשים עליו. אני דיברתי ביום העיון על עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול ועל השאלות העולות מכך, כגון שאלת בחירת טקסט בעל קרבה רגשית עמוקה לעולמה של המטפלת (כשדרגת הקרבה הגבוהה ביותר היא טקסט שנכתב על-ידי המטפלת עצמה); שאלת טשטוש הגבולות האפשרי בין המטפלת למטופלת הפוגשות זו את זו במרחב הטקסט – הסכנות הטמונות בכך לצד התרומה האפשרית לברית הטיפולית. עד כמה על המטפלת לשאוף ליצירת "גדר הפרדה" בינה לבין המטופלת בטקסטים שהיא בוחרת או האם דווקא נוכחותה הסובייקטיבית בטקסט עשויה לתרום להפיכת האינטראקציה הטיפולית לפגישה חיה בין המטופלת למטפלת והן בין כל אחת מהן ונפשה שלה?
אני מצרפת כאן את ההרצאה הכתובה במלואה, וכן בסוף הטקסט קישור להרצאה המצולמת.

*
אַתְּ. אֲנִי. אֲנִי אֵלַיִךְ – מגדר הפרדה לפגישה חיה –
עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול
הרצאה – יום עיון ביבליותרפיה – מכללת דוד ילין
ליאור גרנות

את יושבת מולה עכשיו, את, היא, זו מול זו, חדר אחד, שתי כורסאות, תפקידים: מטופלת, מטפלת. היא מביטה סביבה, בוחנת את החדר, ואז מחייכת חיוך קטן ומישירה אליך מבט. בשתיקת הרגע שמונחת בין הכורסא שלה לבין שלךְ טמון סיפור. הסיפור איננו רק הסיפור שלה, את יודעת, זה לא סיפור שנכתב משכבר וממתין להיקרא, להישמע באוזנייך; הסיפור הזה ממתין להיכּתב, ממתין ששתיכן תכתבו אותו יחד, תגלפו אותו ממעמקי הנפש שלה שתפגוש את הנפש שלך, ממעמקי המלים והאין-מלים, הכאב והכוח, מעמקי תהומות של חריקות, אי-הבנות, של דברים שיהיו קשים להיאמר, ממעמקי רגעים יקרים, פְּנִיניים, של קרבת הלב.

יכולת לפגוש אותה במקומות אחרים: בקופת הסינמטק, חולפת מולךְ על אופניים בשׂדרה, עוברת על פניך בחוף הים, בחנות הספרים, מתעכבת על ספרי השירה. אֶת המקומות האלה ואחרים היא תביא אִתהּ לכאן, כשתספר לךְ, אחד אחד תשלוף אותם מתוכה, כמו מוציאה חפצים יקרי-לב מתיקהּ, פורשׂת אותם לפניך. כשתצאי מן הפגישות אִתהּ, תעלי על אופנייך, תעצרי בסינמטק לקנות כרטיסים לערב, תמשיכי, תעצרי בחנות הספרים לבדוק מה חדש, תדוושי משם אל הים שאוסף אל חיקו את הכל, הֵד המלים שנאמרו ביניכן ילווה אותך, והד הדברים ההם שעוד אין להם שמות, אלו שבגללם בּוֹכוֹת, עד שלאט לאט ניתַן שֵׁם, נמצאות מלים.

תרצי למצוא לה מלים לדברים ההם, לדברים שאותם היא תשתוק, תסתבך בתוכם, תלך מסביבם, תיגע-לא תיגע, תדבר במלים כלליות, רחופות, חסרות משקל, מתעופפות, הדברים שתנסי להתעכב עליהם עוד ועוד, להבין, לדייק, להתעקש, ללכוד בפינצטה, לבקש אותה: תתני לי דוגמא, ומה למשל, והיא לא תדע להדגים, ורק תגיד לא יודעת, סתם, אני לא יודעת לתקשר, אני לא מובנת, די, ונמאס לי, ואוף, ומה הטעם בכלל. אַתְּ תרצי להגיש לה אותן מלוטשות, מלים שידברו אֶת האין-מלים שלה, שידייקו לה את הפחד, את הכאב, את הפגיעוּת, שיערסלו אותה, שתדע שבחיקן היא יכולה להירגע, לדעת שהיא בבית, יכולה להפסיק את הריצה חסרת הנשימה, הדרוכה, להניח ראשה בחיק המלים שתגישי לה כמו בחיקה של אֵם ויניקוטיאנית, כמו בחיקו של שיר.

בחיקו של שיר. תרצי להביא לה שיר. ספרי השירה ידלגו מן הכוננית, מהשולחן בסלון, מהשידה הקטנה, כמו ילדי גן הנאבקים להגיע לראש התור לקבל ממתק או מתנה. אז תשבי לקפה של לילה עם דליה. אלו השעות שלכן. אפילו סלעים נשברים, היא תאמר לךְ שוב בפעם האלף, שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום ובקור, שנים כה רבות, כמעט נוצר רושם של שלווה. עד שיבוא כלב ים קטן, ופתאום, אמרתי לךְ, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה. ומה גם אנשים. אני יודעת, דליה, מה, כבר שכחת? אֶת הפעם ההיא שהייתי ילדה וקראתי את השיר הזה לפני כל הכיתה? אני רוצה להביא לה את השיר הזה, דליה, מה את אומרת? ודליה: את צריכה להיות זהירה, האם את לא יודעת מה זה בגד בוער? אני יודעת, תגידי לה, אבל זה לא בגד בוער. עברו הרבה שנים מאז, השיר הזה עבר גלגולים, השיר הזה כבר איננו חשש סכנה, גם אז בעצם הוא לא היה רק חשש סכנה, כמה כוח היה בלומר את המלים ההן לפני כל הכיתה, השיר הזה הוא שלי ושלך, דליה, אבל הוא יכול להיות גם שלה. אני לא יודעת, דליה תאמר, אני לא בטוחה, ותבקש שתקרבי אליה את המאפרה. היא תנשוף את העשן מתוכה ותאמר: ומה תעשי אם תהיה שם דמעה? דמעה, מה הבעיה בדמעה, תשאלי, דמעה שלךְ, היא תדייק, לא שלה. את יודעת, דליה, פרנצי אמר שהגורם המרפא בטיפול הוא ערבוב הדמעות של המטופל והמטפל שיוצרות מן אחדות שאפשר אולי למצוא רק ביחסי אמא וילד. דליה תביט בך מסויגת ותקשה עוד: הדמעה שלך, אם תהיה, על מי היא תהיה בעצם? עליה? עליך? – תמיד דמעות על אחר נוגעות בנו במשהו מתוכנו, נכון? תשיבי לה, זה העניין הזה עם אמפתיה, להרגיש בעצמי משהו ממה שהאחר מרגיש, לשאת אותו בתוכי; הדמעה תהיה עליה ועלי, וגם על הדבר ההוא שיִנָּגע שם בין שתינו ברגע ההוא, הדבר הזה שהשיר שלך יִצוֹר בינינו, ואת יודעת מה, היא בוודאי תהיה גם עליך. כן, דליה תהנהן, ותוסיף: "וראיתי אני אֶת דמעת העשוקים/ הולכת ונמוגה על לֶחְיָם. / (...)/ ועל שפת הכנרת היו מתרחֲצים/ ורוח לא נשב על הים./ ולא היה מי שיֵלך על הגלים/ רק המון סירות ומשחקים./ וראיתי אֶת דמעת העשוקים". כן, תאמרי לה, כשאת עוצרת ורואה את דמעת העשוקים על שפת הכנרת, בינות לסירות ולמשחקים, זה משום שאת מכירה את הדמעה מתוכך, את יודעת אותה. אכן יודעת, היא תיאנח, תיקח עוד שאיפה מן הסיגריה ותאמר: "סורְגֵי החלון נחרתו בעורי./ לא תאמיני שעברתי את זה./ ממש לא הייתי חייבת/ לעמוד בזה במובן אנושי./ בי' בטבת הוטל המצור/ בי"ז תמוז הובקעה העיר/ בט' באב נחרב הבית./ בכל אלה הייתי לבד". אֶת המלים האלו היא תגיד בקול הרועד אך הבוטח שלה, עם השי"ן השורקת, מניחה מילה אחר מילה בחלל ביתך, ואז תקום, תחליק בידה על שמלתה האדומה. עוד מעט כבר שחר, היא תאמר לך, אל תאבדי זמנךְ לְבַטלה, רוב המלים אין בן ממש, תחייך אליך חיוך חם, כזה של נפש בנפש, ותלך לה. רגע לפני שתצא את הבית היא תסתובב אליך, תביט לתוך עיניך ותוסיף: "היסטוריה של הפרט" קראתי לשיר ההוא, שמתוכו ציטטתי לך. היסטוריה של הפרט.

את תצאי למרפסת, מהורהרת, תשקעי בערסל. בי' בטבת הוטל המצור, בי"ז תמוז הובקעה העיר, בט' באב נחרב הבית: היסטוריה של הפרט. כולנו חלק מהכל, מחורבן, ממלחמה, מתקווה לאהבה וליצירה ולבניה ולאיחוי, מן האנושי. ומהו טיפול אם לא מפגש רב-שכבתי של נפש המטופלת עם נפש המטפלת והתהוות הקשר העדין שנרקם שם בין שתיהן, שממשיך להיוולד ולהירקם מפגישה לפגישה. ותחשבי על אוגדן, שדיבר על מפגש נפשות בשפה ייחודית, חד-פעמית, הנוצרת בין כל זוג אנליטי, בין מטפל ומטופל ספציפיים, שפה שהיא אחת מן הדרכים להמציא את הפסיכואנליזה מחדש עם כל מטופל ומטופל. תחשבי על הדברים שלו באשר למקום התרחשות הטיפול: באזור החפיפה שבין החלימה של המטופל לזו של המטפל . אחת מן השפות הייחודיות הנוצרת בכל מפגש טיפולי, תמשיכי לחשוב על דבריו, היא "דיבור שהוא חלימה", דיבור פּרוּם, משייט, הכולל בתוכו אסוציאציות חופשיות, תהליכי חשיבה ראשוניים ודיבור על נושאים העשויים להיראות ממבט ראשון כ"לא אנליטיים" כמו דיבור על ספרים, שירה, סרטים... בדיבור החלימה המתהווה בין המטופל למטפל, הוא אמר, משתתף המטפל בחלימה שחולם המטופל את החלומות שלא חלם קודם לכן. כך מאפשר המטפל למטופל לחלום את עצמו באופן מלא יותר אל תוך הקיום . לחלום את עצמו אל תוך הקיום, איזה יופי של משפט, תחשבי. המיזוג בין החלום לבין המציאות, הידיעה שאפשר ומותר לחלום, חלום שמוליד עצמי בעזרת מטפלת-מיילדת-חולמת.

תחשבי עליה. עד כמה הילדוּת שלה אפשרה לה לחלום. תרצי להביא לה שיר על ילדוּת. דמותה של דליה עדיין תִּשְׁרֶה עליך: "חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורָדות/ והים למטה שכשך והכחיל מן השמש./ בַּשָּׁמַיִם פרחו עננים כמו שושני נהר/ ואנחנו היינו עוד יְלָדוֹת./ (...)/ "והייתי יוצאת בשמש אל השדה הקרוב/ ואוהבת את העננים והוגה בהם סיפורים/ והיתה לי שְׁהות רבה להרהר בצער/ מראשית הסתו האפור ועד סוף הקיץ הצהוב." אבל לה לא היתה שהות, תחשבי על הדיבור המהיר שלה, המתקשה להשתהות, בכל פעם שתרשה לעצמה להרפות משהו, להאט את קצב נשימתה, להיכנס לתוך סיפור או התרחשות או מחשבה שתספר לך – היא תקטע את עצמה, כמו קופצת לצליל שעון מעורר לא מותאם, חזק מדי, שבא מהר, באופן פתאומי ומוקדם. מה שהות, תכעסי על עצמך, של מי השיר הזה בכלל, של מי לעזאזל השיר הזה, איפה היא בתוכו, הוא שלה באיזה אופן, או שהוא רק שלך, שלך ושל דליה? אבל הדמעה, תחשבי, דמעת העשוקים, והיסטוריה של הפרט, והדמעה שלך היא הדמעה שלה; ואז שוב הקול הכועס: מי אמר?! מי אמר שאת יכולה להרגיש אותה עד הסוף? מי אמר שהדמעה שלך היא שלה והדמעה שלה היא שלך, מה את בכלל יודעת על הדמעה שלה. אני יודעת משהו על דמעות, תעני לעצמך, ומילותיה של דליה יחלצו לעזרתך: "שום דבר אנושי אינו זר לי". שום דבר אנושי אינו זר לי, תלחשי לעצמך, ותחבקי את ידייך אליך, בשמיים תראי את ניצני הבוקר שמפציע, ואז תיזָכרי בשורות ההן: "לאיזה חיק יפלוט אותי הבוקר הזה/ (כמו ים סוער פולט סחורה/ שנשמטה מֵאֳנִיָּה בשעת סופה)./ כך היתה חושבת מילי/ לו יכלה/ למזוג לתוך מילים/ אֶת מה שהיא יודעת בגופה:/ היא עולה ויורדת, עולה ויורדת/ על גלים של מה שמכונה העולם,/ מושיטה ידיה לְפָנים,/ מהראש דרך האגן אל הרגלים/ היא מתפתלת/ כמו בַּקָּשָׁה". מילי. כן, תגידי לעצמך, תביאי לה את מילי. הקטע עם היער יתאים כל-כך: "מילי רצה יחפה ביער./ שלג ביער וחושך/ ויש בו קולות של זאבים ותנים,/ כמו בכל יער./ היא רצה מן היער/ ואליו. היא נמצאת שם לבד/ אבל בין העצים יש אנשים מפעם./ הם שוכבים מוטלים על האדמה/ מרוב שאין להם כבר כוח לזוז,/ מרוב שהם רעבים ומותשים./ למילי יש סַלְסִלָּה עם עוגה,/ היא מחלקת לכל אחד פירור,/ רוצה שיספיק לכולם./ תודה, מילי, הם אומרים,/ אפשר עוד, מילי,/ מילי, תביאי לנו אוכל, מילי, מילי,/ אל תלכי. מילי, תצילי אותנו./ מילי מנסה ככל יכולתה./ הסלסִלה של מילי נשארת ריקה,/ לעצמה לא השאירה פירור./ קר לה נורא וכפות הרגליים שלה כואבות מן הקור/ והיא רעבה אבל היא רצה ורצה./ איך אפשר לצאת מהיער הזה,/ היא חייבת לצאת משם, היא חייבת להגיד שלום/ לכל האנשים האלה וללכת./ הרגליים שלה נִטָּעות בַּמָּקוֹם". דרך הפרגמנט הזה, את יודעת, היא תוכל לדבר אֶת היער שלה, אבל עוד לפני כן – היא תוכל להכיר בזה שהוא שם, לקרוא לו יער. ואחר כך לתאר אותו, לדבר את רצונה לנוע הלאה ממנו ואת התנועה הזאת שמשיבה אותה שוב ושוב, בעל כורחה, בחזרה אליו. אֶת הדברים שמשאירים אותה שם היא תוכל לדבר, אלו שמגיחים לנטוע את רגליה במקומן דווקא כשהיא מתכוונת להפנות מבטה. אבל איך תוכלי להביא לה אֶת הקטע הזה, איך תוכלי להביא לה אֶת מילי, הלא אַתְּ היא זו שכתבה אותה. אֶת "גאווה" של דליה התלבטת אם להביא לה, אז שיר שלך? השתגעת? עליך לשים את הגבול. אזור חפיפה בין חלומות, ערבוב הדמעות, הכל טוב ויפה, אבל שיר שלך, באמת? לא, עד כאן. פה עובר הגבול. כאן עוברת גדר ההפרדה. יש היא, יש את. ואת לא יכולה להביא לה את הטקסט הזה מבלי לומר שאת כתבת אותו, זה ברור. אם את מביאה – אז תביאי, עד הסוף. ותתמודדי עם מה שזה יעלה. תודי שגם לך יש יער, מה קרה? מה כל כך קשה להודות בזה? לכולנו יש יער הרי, ולפעמים אפילו כמה, ואנחנו רוצים לצאת מהיערות האלה ולא רוצים, ויכולים לצאת מהם ולא יכולים, ואובדים בתוכם ומשחקים שם מחבואים עם עצמנו ותופסת, וברגעים היפים מצליחים להקים לנו בקתה, לא הרחק מן היער, אלא דווקא בתוכו, בקתה חמימה ומוארת, ויכולים לצאת מתוכה אל היער, הפעם בלי חשש, בידיעה שנוכל לסייר שם ולשוב חזרה. ועדיין – לא. להביא לה טקסט שלך זה פשוט לא מתאים. זה לשים אותך במרכז, זה להעמיד אותה במצב בעייתי מאד: אם היא תשנא אותו למשל, אֶת הטקסט הזה על היער, עד כמה היא תוכל להרגיש חופשיה להגיד לך? עד כמה היא בכלל תרגיש חופשיה להרגיש? עד כמה היא תרגיש חופשיה לשוטט באמת ביער שלה כשהיא יודעת שזאת את שכתבת על יערות אחרים? לא, לא, זה לא בא בחשבון. תביאי לה יער אחר. כן, יער אחר. מה, חסרים יערות? – היער ההוא של לאה מ"שירֵי האשה הזרה" יעבור לך בראש, היער אשר לִמְדָהּ לנשום. לפעמים יערות מלמדים אותנו לנשום. עם אוויר הבוקר הקריר, הנקי, תקראי את השיר הזה ותנשמי אותו ולתוכו: "אני ירוקה ורוויה כמו שיר שעבר בעשב/ אני עמוקה ורכה כמו קן ציפור./ אני מתמול שלשום,/ מיער אשר לִמְּדַנִי לנשום/ מִלֵּאוּת אוהבים חבוקים ישנים בָּעֵשֶׂב.// אני מִשָׁם - / מכפר הרוחות הקטנים,/ על גבעה אחרונה שָם עמדה טחנת הרוח/ ושמיים תלו על כנפהּ עננים מהולים בעשן./ והלך הרוח ובא הרוח./ אני מכפר המקיש בכפות של עֵץ/ אני מִשָם".

את תביאי את השיר לפגישה שלכן, הוא יונח ביניכן על השולחן, תשאלי אותה אם היא רוצה לקרוא או שאת. היא תבקש שתקראי לה. היא תשקע בכורסא, תראי אותה מפליגה לשָם שלה, לגבעות ולרוחות, לעננים המהולים בעשן. תציעי לה לכתוב. היא תכתוב ותקרא בפניך, תספר לך, תיקח אותך אִתָהּ להפלגה, לטיפוס על גבעה, למעוף עם רוח, לסבך ענפים. ואז באחת הפגישות פתאום היא תאמר לך: גם את. גם אני מה? תשאלי; גם את, היא תחזור, גם את משָם, מהכפר ההוא, הכפר שלי, הכפר המקיש בכפות של עץ. אנחנו שתינו. לְמָה את מתכוונת, תתעקשי לדייק, והיא תשרטט אֶת הקִרבה ביניכן, אֶת הדברים שמרגישה בהם דומה, שמנחשת שדומה, את המקומות שבהם הייתן יכולות להיפגש במקרה, כמו על גבי עמודים מסוימים בספרים של דליה ולאה ותרצה. מבטיכן יתלכדו ברגע ההוא, אולי אפילו תהיינה שם דמעותיים, אחת שלה, אחת שלך, ערבוב הדמעות ההוא של פרנצי, רגע חשוף של מפגש. הנה דווקא מתוך "שירֵי האשה הזרה", תחשבי, נולד רגע של חסד. אחרי הרגע ההוא היא תדבר באופן אחר, משהו יפָּתח שם, יאפשר לעצמו. הנה היא חולמת את עצמה לתוך הקיום. מצחיק, תחשבי, דווקא כשחיפשתי יער אחר, לא שלי. דווקא כשרצית להציב גדר הפרדה והרחקת נדוד ל"שָם" של לאה, היא תחפש אותך ב"שם" ההוא, תחפש אותך ממשית בתוכו, חיה, נעה. והיא תמצא אותך שם, מקישה יחד אִתהּ בכפות של עץ. לא גדר הפרדה היא היתה צריכה ממך אלא פגישה חיה, תנועה משותפת, מתהווה, שתאפשר לה לפגוש את עצמה דרכך, להרגיש מובנת יותר, קרובה יותר, זרה פחות, שייכת.
מעתה, תדעי, זה כבר לא סיפור שאתן כותבות יחד; אתן כותבות שיר עכשיו, שיר חי ומתנגן נכתב ומושר ביניכן, מלווה בהקשה; בהקשת כפות העץ ובמקצב השַקת פעימות הלב של האני והאת, פעימות הלב של אנחנו.
*
קישור להרצאה המצולמת: https://www.youtub...JMHOE

*
שמות השירים הנזכרים (לפי סדר הופעתם בהרצאה):

רביקוביץ, דליה. "גאוה". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 118
רביקוביץ, דליה. "כל משבריך וגליך". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 139
רביקוביץ, דליה. "היסטוריה של הפרט". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 249
רביקוביץ, דליה. "חלומותיה של תרצה". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 63
רביקוביץ, דליה. "תמונה". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 28
רביקוביץ, דליה. "תכונות אנושיות". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 154
גרנות, ליאור. "מילי קמה בבוקר – 2". מתוך: שׂמה והולכת (2012). תל-אביב: קשב לשירה, עמ' 10
גרנות, ליאור. "עוד על המפלצות – 10". מתוך: שׂמה והולכת (2012). תל-אביב: קשב לשירה, עמ' 51-52
גולדברג, לאה. "שירי האשה הזרה-א.". מתוך: שירים ג (2010). תל-אביב" ספריית פועלים, הקיבוץ המאוחד, עמ' 28

ביבליוגרפיה:
אוגדן, תומס. (2009) [2013]. לגלות מחדש את הפסיכואנליזה. תל-אביב: הוצאת תולעת ספרים.
פרנצי, שנדור. (1932) [2013]. היומן הקליני. תל-אביב: הוצאת עם-עובד.




עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

'השכם בבוקר אשה יוצאת מביתה, נוסעת ברכבת. מסתכלת מבעד חלון הרכבת. חולמת את חלון הרכבת. חיה דרך חלון הרכבת,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.