פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
נשמה משקמת | מאת שלומית מירון

נשמה משקמת | מאת שלומית מירון

חברי הקהילה | 3/10/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

"אני לא יורדת," היא אמרה פתאום. בדיוק התקינו את תמצית השכחה שהיא אמורה לספוג. הצבעים זהרו מבעד לבועה השקופה. תכלת זרחני עם בועות סגלגלות שמנסות לשווא להיטמע בתוכו כמו שמן במים.

מראה יפה ומחריד. מחריד, משום שעורר בה פתאום את אותו כאב אנושי שלא מרגישים פה כמעט אף פעם, חוץ מאשר ברגעים הראשונים שבהם חוזרים חזרה - חבולים וממוטטים.

אבל זה לא היה אופייני, בכלל לא אופייני, שאחרי כל התהליך הזה, כל ההכנות וההבנות והתרגילים וההחלטות, היא תשכח פתאום מאיפה באים ולאן עתידים לחזור, ותיתקף במין אימה שכזאת.

אני לא יורדת, התחרטתי! היא אמרה שוב מול מבטם המזועזע, שהרי הכול שם למטה מוכן וערוך לכבודה. יש גוף, יש אימא, יש אבא, יש אהוב, יש ילדים. אפילו אויב יש.

לקחת על עצמך. התחייבת. את בטח זוכרת את הסיפור של האחרונה שהגיעה לקבוצה שלנו. היא לא הייתה אמורה להגיע. היא נפטרה בגלל שמישהי, שהבטיחה לתרום לה מח עצם, התחרטה, ועוד אחרי שהכינו אותה וניתקו אותה מכל ההגנות. את שמעת איך הילדים הקטנים שלה ובעלה התחננו. את יודעת איזה ייסורים מחכים עכשיו לכולם, במיוחד לזו שהתחרטה.

זה לא אותו דבר.

זה ממש אותו דבר. יש שם אנשים למטה שגורלם תלוי בך. את הרי יודעת - חלקם באו רק בשבילך. מה פתאום התחרטת?

היא בכתה. פתאום הציפו אותה כל התחושות האנושיות האלה - הפחד, חוסר האונים, הייאוש והצער שלא נגמר. היא לא תעמוד עוד פעם בצער הזה.

אני לא אעמוד עוד פעם בצער הזה, היא אמרה, למרות שהם כבר שמעו את מחשבותיה. שמעו ולא הבינו – ממתי לנשמה, ועוד כזאת ותיקה, יש כאלה תחושות. זה אנושי לעזאזל. אנושי לגמרי. לא רלוונטי לכאן. באמת! תתעשתי!

הצער פרץ ממנה כמו מאחרון האנשים עלי אדמות. אני כבר זקנה למשחק הזה, היא אמרה, אין לי כוחות נפש, באמת.

ממתי נפש צריכה כוחות נפש? הם באמת לא הבינו. הרי זה מה שאת - כוח נפש.

אני פשוט יודעת שלא אעמוד בזה שוב. אני מצטערת. אני לא רוצה להגיע לכאן כמו בפעם שעברה לפני הזמן. לא רוצה לאכזב.

את לא תאכזבי. איך אפשר לאכזב כאן? את הרי יודעת שהכול משחק.

לא רוצה לאכזב את עצמי. אני מותשת רק מלחשוב על האכזבה.

זה הרף עין שעובר, לא?

לא. הנה, הוא נשאר. הוא חוזר. הוא מחכה לי. הוא כואב. הניחו לי, בבקשה.

תשמעי, זה הרי לא העניין שלנו. בך מדובר. מה תעשי פה? תתקעי? לא תעשי דבר? הרי את יודעת - אין חיים בלי תנועה.

היא שתקה. צבעיה נעכרו עד כי בקושי ניתן היה לזהותה. רטט טורדני נקרש סביבה. הם הבינו עכשיו. הם ניסו לעזור.

אולי את רוצה משהו פחות מורכב, פחות מתוסבך, אולי תרדי כאיזו חיה?

מה חיה?! אני עוד זוכרת את עצמי בפעם האחרונה בתור עופר, נטרפת על ידי אריה. הוא אפילו לא מיהר. קרע אותי - נתח, נתח. יצאה לי הנשמה עד שיצאה נשמתי.

ובסך הכול בת כמה הייתי? בקושי בת חודשיים.... אימא שלי ניסתה להסתיר אותי. היא לא הספיקה. מסכנה, היא הייתה צריכה לחזות במראה הזה. היא...

הרטט סביבה גבר. זיכרונות פרצו והגיעו עד אליהם. גם צבעם החל להשתנות. זה היה מסוכן.

בסדר, בסדר, הם ניסו כמיטב יכולתם, לא חיה כזאת. דג. אולי פשוט תהיי דג חופשי בים הפתוח.

שכחתם, אה? אני היית דג! הייתי! שעות פרפרתי בסל מסריח עם עוד עשרות דגים כשקרס נעוץ לי בחך, אפילו להרוג אותי לא טרחו - החבר'ה האלה שהלכו לתפוס שלווה בים. יומיים. יומיים גססתי. כי החליטו שלא ישר מבשלים אותי. קודם נותנו לי לשוט קצת, פצועה, באמבטיה, כדי שהילדים ייהנו ממני לא רק כאוכל, אלא גם כחיית מחמד. לא. בבקשה. רק לא להיות נתונה לחסדי האדם.

תשמעי, אז אולי פשוט תהיי עץ. גם אפשרות.

כן, אפשרות ששמעתי עליה כאן מעצים שנתלשו באחת בצונמי, בסערות וברעידות אדמה או שנשרפו חיים בברק פתאומי. הם מגיעים הנה בקבוצות ענקיות. לא, בבקשה, רק אל תפקירו אותי לאכזריות השמיים והאדמה.

טוב, תישארי פה, אבל זה לא הרעיון, את יודעת. לא בשביל זה נבראנו.

אני יודעת, אני יודעת. אני פשוט רוצה לנוח עוד קצת.

תנוחי, מה זה משנה, זה לא שיש פה זמן. מה המשמעות של עוד קצת?

נכון.

אז?

נראה שאין ברירה, אה?

כן, זה המשחק. ואת הרי כבר יודעת - חוזרים לפה צ'יק צ'אק. זריקה קטנה וזה עובר. תחשבי על זה כמו על חיסון.

החיסון הזה מחליש אותי.

די, די, נו. כולם פה עוברים את אותו דבר. בשביל זה אנחנו פה, לא?

האנחה שלה הייתה קורעת לב, אפילו הם כבר לא היו בטוחים במה שהם אומרים. לפתע הם הבחינו – הצבעים שלה החלו להתבהר.

אתם יודעים מה, היא אמרה החלטית, אני אשאר פה במחלקת השיקום. אני אקבל את הנשמות הפצועות.

מה...הרגע אמרת שקשה לך עם כל העצב והכאב הזה. את יודעת כמה כאב ועצב ביחד תפגשי?!

אני יודעת, אני יודעת, אבל אני מרגישה שדווקא זה יעזור לי, ירגיע אותי.

את בטוחה שזה בשבילך? יש שם מראות ממש קשים.

אני רוצה לנסות.

אם את מתעקשת...

אני מתעקשת.

בסדר. אז זה מה שיהיה.

תודה.

ושלא תשלי את עצמך. זה לא יהיה פשוט.

גם קודם לא היה.

לא תפטרי מהכאב.

אני יודעת.

שיהיה בהצלחה!

עוד בבלוג של חברי הקהילה

הילד שקיבלתי היום היה קטן וחום. קוראים לו נחום. אני צריכה ללמד אותו לשחות. נכנסנו למים. אבל היו לו...
שוב הנעליים האלה בסלון. תמיד נעליים בסלון. מה כל כך קשה, מה?! היא אספה אותן בהפגנתיות. מרפקיה שולחים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

בתיה שמיבתיה שמי5/10/2014

מדהים.. ומעבר למדהים. יופי קסום והבנה הכי לעומק, תודה.