הפוסט שאסור לכם לפספס!!
רועי סמנה | 1/3/2014 | הרשמו כמנויים
מילת הבאזז בתקופה האחרונה היא FOMO, קיצור ל-Fear Of Missing Out, או בעברית: הפחד להחמיץ. המדובר בתופעה, חדשה לכאורה אבל בעצם עתיקת יומין, של חשש אובססיבי לפספס חוויות, אירועים והזדמנויות. התופעה עלתה לכותרות בהקשר לשימוש ההולך וגובר בטלפון הסלולרי וברשתות החברתיות, ששטף העדכונים בהם על החוויות הרומנטיות/רוחניות/תרבותיות אותם עוברים ממש עכשיו מכרינו, עלול לעורר בקלות את התחושה שבכל רגע נתון אנחנו מפספסים משהו מוצלח יותר, מעניין יותר, ומספק הרבה יותר ממה שאנחנו חווים כעת.
כאמור, הפחד עצמו הוא לא תופעה חדשה. חוה אימנו הייתה ככל הנראה בת האנוש הראשונה שסבלה מ-FOMO והאופן הויראלי בו עורר הנחש את תשוקתם של כל אנשי העולם (אומנם מעטים בזמנו) לפרי עץ-הדעת מעיד עד כמה הפחד להחמיץ הוא קמאי. דוגמא עדכנית יותר, אך עדיין כזו שהקדימה את עידן האינטרנט, ניתן למצוא בשירו מ-1915 של רוברט פרוסט, 'הדרך שלא נבחרה'. בשיר (תרגמה אותו יפה עדנה אולמן-מרגלית) מתואר המשורר כמצוי בצומת בה עליו לבחור מבין שתי דרכים מצודדות שקשה להכריע ביניהן (שתי דרכים נפרדו ביער עבות// לא שתיהן בשבילי; הצרתי על כך// נעצרתי מולן לזמן ממשך). בסופו של שיר הוא נאלץ לבחור באחת ולוותר על האחרת ונותר, גם אחרי שנים רבות, עם תחושה חמצמצה של צער על הדברים שיכול היה לחוות לו היה בוחר בדרך השנייה (ברבות הימים, בשנים הבאות// אאנח בחזרי לספר איך אי-שם// משתי הדרכים שביער עבות// בחרתי בזו שהלכו בה פחות).
פרסומאים עשו מאז ומתמיד שימוש בפחד מהחמצה. "הזדמנות אחרונה/ חד-פעמית/ שאסור לפספס" קורצים לנו שלטי החוצות והבאנרים, ומי לעזאזל מוכן לשאת כל חייו חרטה על הדרך שלא נבחרה כשאפשר בכמה מאות (או מאות אלפי) שקלים לעשות 'וי' ולהמשיך הלאה. הבעיה היא שלא את כל ההזדמנויות אפשר לרכוש בכסף ואלו ממילא הולכות ומתרחבות, הולכות ונפרשות בפנינו באופן נגיש ומגרה וזמין לכאורה מאי פעם. וכך, בשל הפחד לפספס, אנשים רבים בתוכנו, נקרא להם פומו-סאפיינס (FOMO-Sapiens), נוטים לירות לכל הכיוונים, לזפזפ בין בני-אדם וחוויות. הפומו-סאפיינס מתקשים לשאת עמימות ואינם מסוגלים להמתין שדברים יבשילו, כי ברגע זה ממש מתחרים על ליבם או על תשומת ליבם אינספור אנשים וחוויות אחרות. הבעיה עם זפזופ היא שהוא לא מאפשר לך באמת להתמקד. אתה לא יכול להתמסר לרגע הזה כשאתה עסוק ברגע שאחריו או מלפניו או מצדדיו.
שני התחומים העיקריים בהם הפחד להחמיץ זוקף את ראשו הם, איך לא, אהבה ועבודה. והנה, לאחרונה, במהלך חיפוש קדחתני בין תחנות הרדיו אחר שיר שיקלע למצב-רוחי, שמעתי פרסומת של מטפלת המציעה את שירותיה הנבואיים ומבטיחה ליידע בני זוג מתלבטים, כבר לאחר פגישה בודדת אחת (!), על סיכוייו של הקשר שלהם לשרוד. כמה קל ונוח לקבל תשובה ודאית מדמות סמכותית ולחסוך את הלבטים הארוכים והמייסרים של הנבירה העצמית והזוגית, שלא לדבר על הזמן שהיה עלול להתבזבז במערכת היחסים חסרת התוחלת ויכול להיות מושקע כעת באפיקים אנושיים סולידיים יותר.
חז"ל אמרו שהעשיר הוא זה השמח בחלקו, אבל נשמת הפומו-סאפיינס היא נשמת אביון ודל. אם להשתמש בשפה קלייניאנית, אלו אנשים המצויים בעמדה פרנואידית-סכיזואידית של חיפוש חמדני וחסר סבלנות אחרי השד המושלם, השופע והמזין ביותר ומתקשים להכיר בפגימות ובחלקיות (המדכאת לעיתים, אין מה לומר) של המציאות, מתקשים להתאבל על אובדן גן העדן. הם סובלים מחוויה מטנטלת (כלומר tantalizing) שבה ככל שהם מתקרבים לאובייקט הנחשק הוא רק הולך ומתרחק מהם. השד הטוב הוא לעולם לא טוב-דיו, ה"כמעט טוב מאוד" הוא פשוט "לא מספיק".
ביון האמין שהטיפול הפסיכואנליטי מפריע לחלק הפסיכוטי של האישיות, זה השונא את המציאות הנפשית המתסכלת, על-ידי כך שהוא מטיל ספק בסיפוק שנותנת ההלוצינציה (על השד המושלם) לעומת המציאות. אך בעולמנו רווי האפשרויות הטיפוליות ישנה תמיד, ממש מעבר לפינה, שיטה קלה יותר, מהירה יותר ומתסכלת פחות מזו שמציעה הגישה הפסיכואנליטית. וזו, אולי הפעם, תמלא את כל מחסורנו.
לקריאה נוספת
סימיניגטון, ג' וסימינגטון נ', החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תל-אביב: תולעת ספרים, 2000.
קליין, מ., (1940), אבל ביחס למצבים מאנים-דפרסיביים. בתוך: י. דורבן (עורך), כתבים נבחרים. תל-אביב: תולעת ספרים, 2002.
קליין, מ., (1952), מסקנות תיאורטיות אחדות על-אודות חייו הרגשיים של התינוק. בתוך: י. דורבן (עורך), כתבים נבחרים. תל-אביב: תולעת ספרים, 2002.
פרוסט, ר., (1915), הדרך שלא נבחרה.
נדלה מ: http://www.haaretz.co.il/misc/1.845983
Grohol, J.M., FOMO Addiction: The Fear of Missing Out.
Retrieved from http://psychcentral.com...-missing-out/
