פסיכולוגיה עברית

×Irina Lemeshinsky
Uma © Irina Lemeshinsky
זכור אותי
 

משחק במילים

רועי סמנה

הפוסט שאסור לכם לפספס!!

רועי סמנה | 1/3/2014 | הרשמו כמנויים

מילת הבאזז בתקופה האחרונה היא FOMO, קיצור ל-Fear Of Missing Out, או בעברית: הפחד להחמיץ. המדובר בתופעה, חדשה לכאורה אבל בעצם עתיקת יומין, של חשש אובססיבי לפספס חוויות, אירועים והזדמנויות. התופעה עלתה לכותרות בהקשר לשימוש ההולך וגובר בטלפון הסלולרי וברשתות החברתיות, ששטף העדכונים בהם על החוויות הרומנטיות/רוחניות/תרבותיות אותם עוברים ממש עכשיו מכרינו, עלול לעורר בקלות את התחושה שבכל רגע נתון אנחנו מפספסים משהו מוצלח יותר, מעניין יותר, ומספק הרבה יותר ממה שאנחנו חווים כעת.

כאמור, הפחד עצמו הוא לא תופעה חדשה. חוה אימנו הייתה ככל הנראה בת האנוש הראשונה שסבלה מ-FOMO והאופן הויראלי בו עורר הנחש את תשוקתם של כל אנשי העולם (אומנם מעטים בזמנו) לפרי עץ-הדעת מעיד עד כמה הפחד להחמיץ הוא קמאי. דוגמא עדכנית יותר, אך עדיין כזו שהקדימה את עידן האינטרנט, ניתן למצוא בשירו מ-1915 של רוברט פרוסט, 'הדרך שלא נבחרה'. בשיר (תרגמה אותו יפה עדנה אולמן-מרגלית) מתואר המשורר כמצוי בצומת בה עליו לבחור מבין שתי דרכים מצודדות שקשה להכריע ביניהן (שתי דרכים נפרדו ביער עבות// לא שתיהן בשבילי; הצרתי על כך// נעצרתי מולן לזמן ממשך). בסופו של שיר הוא נאלץ לבחור באחת ולוותר על האחרת ונותר, גם אחרי שנים רבות, עם תחושה חמצמצה של צער על הדברים שיכול היה לחוות לו היה בוחר בדרך השנייה (ברבות הימים, בשנים הבאות// אאנח בחזרי לספר איך אי-שם// משתי הדרכים שביער עבות// בחרתי בזו שהלכו בה פחות).

פרסומאים עשו מאז ומתמיד שימוש בפחד מהחמצה. "הזדמנות אחרונה/ חד-פעמית/ שאסור לפספס" קורצים לנו שלטי החוצות והבאנרים, ומי לעזאזל מוכן לשאת כל חייו חרטה על הדרך שלא נבחרה כשאפשר בכמה מאות (או מאות אלפי) שקלים לעשות 'וי' ולהמשיך הלאה. הבעיה היא שלא את כל ההזדמנויות אפשר לרכוש בכסף ואלו ממילא הולכות ומתרחבות, הולכות ונפרשות בפנינו באופן נגיש ומגרה וזמין לכאורה מאי פעם. וכך, בשל הפחד לפספס, אנשים רבים בתוכנו, נקרא להם פומו-סאפיינס (FOMO-Sapiens), נוטים לירות לכל הכיוונים, לזפזפ בין בני-אדם וחוויות. הפומו-סאפיינס מתקשים לשאת עמימות ואינם מסוגלים להמתין שדברים יבשילו, כי ברגע זה ממש מתחרים על ליבם או על תשומת ליבם אינספור אנשים וחוויות אחרות. הבעיה עם זפזופ היא שהוא לא מאפשר לך באמת להתמקד. אתה לא יכול להתמסר לרגע הזה כשאתה עסוק ברגע שאחריו או מלפניו או מצדדיו.

שני התחומים העיקריים בהם הפחד להחמיץ זוקף את ראשו הם, איך לא, אהבה ועבודה. והנה, לאחרונה, במהלך חיפוש קדחתני בין תחנות הרדיו אחר שיר שיקלע למצב-רוחי, שמעתי פרסומת של מטפלת המציעה את שירותיה הנבואיים ומבטיחה ליידע בני זוג מתלבטים, כבר לאחר פגישה בודדת אחת (!), על סיכוייו של הקשר שלהם לשרוד. כמה קל ונוח לקבל תשובה ודאית מדמות סמכותית ולחסוך את הלבטים הארוכים והמייסרים של הנבירה העצמית והזוגית, שלא לדבר על הזמן שהיה עלול להתבזבז במערכת היחסים חסרת התוחלת ויכול להיות מושקע כעת באפיקים אנושיים סולידיים יותר.

חז"ל אמרו שהעשיר הוא זה השמח בחלקו, אבל נשמת הפומו-סאפיינס היא נשמת אביון ודל. אם להשתמש בשפה קלייניאנית, אלו אנשים המצויים בעמדה פרנואידית-סכיזואידית של חיפוש חמדני וחסר סבלנות אחרי השד המושלם, השופע והמזין ביותר ומתקשים להכיר בפגימות ובחלקיות (המדכאת לעיתים, אין מה לומר) של המציאות, מתקשים להתאבל על אובדן גן העדן. הם סובלים מחוויה מטנטלת (כלומר tantalizing) שבה ככל שהם מתקרבים לאובייקט הנחשק הוא רק הולך ומתרחק מהם. השד הטוב הוא לעולם לא טוב-דיו, ה"כמעט טוב מאוד" הוא פשוט "לא מספיק".

ביון האמין שהטיפול הפסיכואנליטי מפריע לחלק הפסיכוטי של האישיות, זה השונא את המציאות הנפשית המתסכלת, על-ידי כך שהוא מטיל ספק בסיפוק שנותנת ההלוצינציה (על השד המושלם) לעומת המציאות. אך בעולמנו רווי האפשרויות הטיפוליות ישנה תמיד, ממש מעבר לפינה, שיטה קלה יותר, מהירה יותר ומתסכלת פחות מזו שמציעה הגישה הפסיכואנליטית. וזו, אולי הפעם, תמלא את כל מחסורנו.


לקריאה נוספת

סימיניגטון, ג' וסימינגטון נ', החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תל-אביב: תולעת ספרים, 2000.

קליין, מ., (1940), אבל ביחס למצבים מאנים-דפרסיביים. בתוך: י. דורבן (עורך), כתבים נבחרים. תל-אביב: תולעת ספרים, 2002.

קליין, מ., (1952), מסקנות תיאורטיות אחדות על-אודות חייו הרגשיים של התינוק. בתוך: י. דורבן (עורך), כתבים נבחרים. תל-אביב: תולעת ספרים, 2002.

פרוסט, ר., (1915), הדרך שלא נבחרה.
נדלה מ: http://www.haaretz...45983

Grohol, J.M., FOMO Addiction: The Fear of Missing Out.
Retrieved from http://psychcentra...g-out/

עוד בבלוג של רועי סמנה

נסיבות החיים הביאו אותי לעקור לפני כשנתיים מאהובתי הכעורה והיפהפייה תל-אביב לעיר ירוקה אך צחיחה בשרון....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי סמנהרועי סמנה18/11/2016

לליאור. תודה ליאור על התגובה המפורטת והמושקעת. הפוסט הזה, כמו יתר הפוסטים בבלוג שלי, לא מתיימר ליותר מאשר טבילה קלה במים העמוקים, ריפרוף קצר שנועד לעורר מחשבות נוספות. יש כמובן יותר מהסבר אחד לתופעת ה-fomo ובהרצאה שלי בנושא, איתה אני מופיע ברחבי הארץ בשנה האחרונה, אני מתייחס לכמה הסברים אפשריים אחרים המתקשרים לתיאוריות פסיכולוגיות ופסיכואנליטיות שונות.

רועי

ליאור בכרליאור בכר18/11/2016

הי רועי, הגעתי אל מאמר שלך באיחור קצת,. אני רואה שהוא מ 2014… הקיצר יש בו משהו שתפס אותי. זה לא תחושת ההחמצה כפנומן, ולא הריק הפנימי הקשור אליה, שנרמז שם. אלה קיימים כמובן ומצא חן בעיני איך שתיארת אותם. מה שתפס אותי זה השימוש בהם כהסבר לתופעה. אז אתייחס רק לאותו חלק קטן של המאמר, בעצם משפט, שנוגע לזה, שאומר שתופעה מסויימת התפרסמה בהקשר לשימוש הגדל באינטרנט.

התופעה היא, שלאחרונה אנשים נוטים להתחבר באופן קצר-טווח יותר ויותר, ומרובב - מלשון ריבוי אובייקטים - יותר ויותר, עם אנשים, עם רעיונות ועם פרוייקטים. איכשהו מתאים לי לקרוא לזה תופעת האטרף.

ההסבר שמוזכר לתופעה - במלים שלי - הוא פחד מהחמצה שנובע מריק פנימי כאשר גם הפחד וגם הריק אינם חדשים אבל האופן שבו הם מתבטאים לאחרונה הוא חדש וכך לפני איזה שש-שבע שנים הוא זכה לשם - FOMO. סבבה. הבעיה שלי אינה בהסבר עצמו אלא באקסקלוסיביות שנרמזת ממנו. פשוט נראה לי שקיימים עוד הסברים אפשריים.

נקרא להסבר אחד הסבר המשחק. היעדר העכבות שהרשת מציעה, מאפשר לאנשים להיות כמו ילדים בגנון. וכך, להתחיל עם ארבעה בני זוג באינטרנט, זה כמו ילד בגנון שהמשחקיות שלו מתבטאת לא רק במשחק עצמו אלא באופן המעבר ממשחק למשחק ומחבר-למשחק אחד לשני. בחזרה למבוגרים, אנחנו יכולים לאמר, ובצדק, שמשחק כזה הוא רע, אגואיסטי, מחליא, פתטי ופסול - אבל הוא מספק הסבר לתופעת האטרף מבלי להזדקק לקיומם של פחד מהחמצה וריק פנימי.

להסבר אחר נקרא הצורך בחיבור. אדם מרגיש חי כשהוא מרגיש שמשהו מתרחש. כל היכרות חדשה משמעה שמשהו רגשי קורה, ממש ״כעת״, וזה גורם לאדם להרגיש יותר חי בהשוואה למצב יותר רוטיני עם פחות חידושים. לפי ההסבר הזה, האדם לא ייטה לכיוון החידוש רק בגלל שהוא ריק בפנים. הוא פשוט יבחר מצבים שבהם הוא יחוש ״יותר״ חי.

עוד הסבר אפשרי קשור בכלל לתפיסה (perception) ולא לעומקי הנפש. לפי זה, התנהגות הגברבר הדביק שמתחיל עם חמש נשים בו זמנית בטינדר אינה שונה מזו של אותו דולפין חביב - ויסלח לי הדולפין על ההשוואה - שמסתכל על להקה ענקית של דגי אנצ׳ובי ומתקשה לבחור. וכך, הנסיון להתקשרות קצרת טווח נובע מבילבול תפיסתי בכלל. כשבאפליקציה אחת מול העיניים רואים ים של אופציות זמינות ודומות, ייתכן שיש קושי פרצפציונאלי לבחור, שיתבטא בהתנהגות אטרפית.

ואולי ההסבר הוא בכלל אותו אופורטוניזם שיובל הררי הצביע עליו באחת ההרצאות הראשונות בסדרה על הסטוריה עולמית כשדיבר על המאפיינים של התנהגות ההומו ספיינס בעבר. לפי זה, ברובד די עמוק, אנחנו להקה ענקית של אופורטוניסטים.

אז הנה יש לפחות חמישה הסברים להתנהגות ההתקשרות קצרת הטווח מרובת-האובייקטים, וארבעה מתוכם לא מחייבים קיומם של פחד מהחמצה וריק פנימי.

ובטח שלגבי כל אחד מההסברים ניתן לאמר שהאינטרנט מחזק את התופעה, ושהוא עלול לגרום לתחושת ריק פנימי ותלות בחידושים. אבל עדיין זה לא מחייב קיומו של פחד וריק פנימי מלכתחילה. להיפך: זה מרמז שהתנהגות האטרף היא זו שעלולה ליצור את הריק, שמצידו אכן בהמשך יכול לחזק את אותה, אבל הוא לא תנאי להופעתה.

בלי קשר לנכונותו האפשרית של הסבר ה FOMO, אולי זה לא מקרה שהוא קיבל את דחיפת הפירסום הגדולה כמה שנים אחרי שכתבו עליו לראשונה, אחרי שהוצג ב TED, התווך החפוז והסקסי שיש לי לעתים הרגשה שהוא קצת הפך להיות לרעיונות מה שטינדר הוא ליחסים.

תודה!

רועי סמנהרועי סמנה27/3/2014

תודה לכל המגיבים. אני שמח שהפוסט עורר דיון ואסוציאציות ומודה לכל מי שטרח והקדיש מזמנו כדי להתייחס, בין אם בקצרה או באריכות, בין אם בביקורת או במחמאה.

נתראה בפוסט הבא,
רועי

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח15/3/2014

עמית-אהבתי את השירים. וזה לקח אותי דווקא לשיר של Madeleine Peyroux שנקרא "This Is Heaven To Me"
על היכולת לשאת בחירות ללא תחושת החמצה. לשמוע אחרים מכתירים מקומות אחרים כ"מקומות טובים יותר", ובכל זאת להסתפק במה שיש, כי מה שיש הוא כבר גן עדן. https://www.youtube.com/watch?v=GgFqvteVrMI

When I hear them say
There's better living
Let them go their way
To that new living
I won't ever stray
'Cause this is heaven to me

Long as freedom grows
I want to seek it
If it's yes or no
It's me who'll speak it
'Cause the Lord, he knows
That this is heaven to me

If you've got your hands
And got your feet
To sing your song
All through the street
You raise your head
When night is done
Shout your thanks up to the sun

So when I hear them say
There's better livin'
Let them go their way
To that new livin'
I won't ever stray
'Cause this is heaven to me
'Cause this is heaven to me



עדי גרנטעדי גרנט10/3/2014

פוסט חשוב ומעניין רק חבל לקנח בהצהרה כזו..... "אך בעולמנו רווי האפשרויות הטיפוליות ישנה תמיד, ממש מעבר לפינה, שיטה קלה יותר, מהירה יותר ומתסכלת פחות מזו שמציעה הגישה הפסיכואנליטית. וזו, אולי הפעם, תמלא את כל מחסורנו."

גם גישות טיפוליות שאינן מהזרם הפסיכואנליטי עשויות לתסכל, הן לא תמיד קלות למטופל נהפוך הוא, ונכון, הן עשויות להיות קצרות טווח.

אילה אילוזאילה אילוז10/3/2014

על שם המאמר ועל השירים שהביא עמית. יש משהו בשם המאמר שמעורר התנגדות. הייתי ממש צריכה לעשות מאמץ כדי להתגבר על השיווק האגרסיבי, למרות שאני מבינה את הסיבה שבגללה בחרת בו, רועי.
והכי דיברו אל לבי השירים שהביא עמית. ההרתמות (תרתי משמע) של חיינו למולך הממון, והפערים בין החלום לבין המציאות, בלי קשר לטכנולוגיה או להצפת האפשרויות.

שולה מודןשולה מודן8/3/2014

כותבת מיד כדי לא להחמיץ. הי רועי, כמה נכון וכתוב מעניין.
רוצה לדבר איתך,שולה מודן

תמי קויפמןתמי קויפמן8/3/2014

תודה רועי. על שהארת מרחב שלם שבו הקיום הוא מרדף אחרי ה"דבר הבא" או "הדשא של השכן ירוק יותר" או "אם רק הייתי יכול..." או "עוד ....ויהיה מושלם" ועוד כהנה וכהנה מחשבות ותחושות . מסכימה בהחלט שחיים עם חוויית החמצה מתמדת הם חיים של סבל מתמשך ותודה שהארת מקום זה בחיי הנפש של כולנו

עמית פכלרעמית פכלר7/3/2014

שני שירים. לפני שהשקל ייגמר / אריאל הורוביץ

מוכן לפעולה סוס צעצוע עומד
ילדה קטנה בחריץ הצוואר שמה שקל אחד וזה עובד
בשתי עיניו מבט נועז נורות חשמל מהבהבות
והוא דוהר מהמרכז המסחרי אל ערבות

והילדה שנבהלה רוצה לרדת עכשיו
אבל אבא שלה מחזיר אותה לאוכף
וזה העיר אותו פתאום לשמוע אותו אומר:
"כדאי לך להמשיך לדהור לפני שהשקל ייגמר"

קורה מה שצריך לקרות
אין זמן להצטער
רק לדהור ולדהור
לפני שהשקל יגמר

עכשיו הסוס דוהר רחוק בדמיונה הילדותי
וכשעיני נעצמות הסוס לוקח גם אותי
שדות פרוסים ירוק וחום ובמרחק יש איזה כפר
וכל מה שהלך עקום ילך עכשיו ישר

מתוך הכפר עולה אישה לבושה לבן
ואני לא מכיר אותה והיא מכירה אותי מזמן
אני אפילו לא שואל והיא עונה ‚עוד לא מאוחר'
ואז אני לא יודע איך - היא שמה לי שקל בצוואר

Crossroads / Don McLean

I've got nothing on my mind: Nothing to remember,
Nothing to forget. And I've got nothing to regret,
But I'm all tied up on the inside,
No one knows quite what I've got;
And I know that on the outside
What I used to be, I'm not anymore.

You know I've heard about people like me,
But I never made the connection.
They walk one road to set them free
And find they've gone the wrong direction.

But there's no need for turning back
'Cause all roads lead to where I stand.
And I believe I'll walk them all
No matter what I may have planned.

(מומלץ לחפש גם את המשך השיר של דון מקליין)


dvora ashkenazidvora ashkenazi7/3/2014

לא פספסתי ( :. רועי, מאמר מצויין ומרתק ומתאר הייטב את מצבנו בעולם עמוס בגירויים.
תודה

רועי סמנהרועי סמנה2/3/2014

לצבי - על קטנים וגדולים. צבי היקר,
אני יכול רק לשמוח (בשבילך) ולקנא (בשבילי) על כך שכנראה מעולם לא חשת תחושות כמו החמצה וחרטה, לא התקנאת בזולתך או באופן כללי הרגשת שהחיים קורים במקום אחר מזה שאתה נמצא בו. בעיניי אלו לא תחושות פעוטות, גם אם התייחסתי אליהן כאן בנימה הומוריסטית במקצת, והן מלוות רבים ממטופליי וגם אותי בתקופות שונות. יתכן שהן ליוו אפילו את קליין, ביון ופרוסט, לך תדע. על כל פנים, את הכתיבה על הנושאים הגדולים והחשובים יותר אני משאיר לאחרים.
בידידות, רועי

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח2/3/2014

לתפוס את הדקות של החוויה האנושית. מתוך החוויה שלי עצמי ושל מטופליי, אין הפחד להחמיץ תופעה קטנה כלל אלא דקות של החוויה האנושית. הוגים ותאורטיקנים שונים התייחסו להחמצה באופנים שונים בהקשר למציאות ולפנטזיה. גם תרבות המזרח מתכתבת עם זה בכל מיני דרכים מעשירות דרך מושגים כמו ריקות, מלאות, תשומת לב, היאחזות ועוד. לי בא להגיד שההחמצה היא טבע המציאות, והדרך להמשיך ולחיות בעולם שכזה היא באמצעות משמעות בחירת הדרך

צבי גילצבי גיל2/3/2014

באמת?. רועי היקר! תגיד, נגמרו כבר כל תחלואי האנושות שהתחלנו לטפל באנשים שמפחדים להחמיץ? תגיד, אתה לא מחמיץ כאן משהו?

וכן - אתה באמת רוצה להגיד שביון, קליין ואף פרוסט כתבו על ה-FOMO? או שזה בעצם גיוס של שמות גדולים לתופעה קטנה?

שלך, צבי

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח1/3/2014

פוסט נפלא. רועי, פוסט נפלא. ההתאמה בין הכותרת לתוכן הפוסט מעלה חיוך. עצם זה שציינת (במכוון?) את ה"חיפוש קדחתני בין תחנות הרדיו אחר שיר שיקלע למצב-רוחי" גרם לחשוב על ההדהוד של ה-Fear Of Missing Out בכולנו, כמו גם ההתכתבות של "הפרעה" זו עם הצורך האנושי לדייק לעצמנו את עצמנו.

סילביה איילוןסילביה איילון1/3/2014

ממש חשוב. רועי בוקר נפלאה לכם,
תודה רבה רבה
שבת שלום .............................
שבוע מצויין.............................