פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לקראת מסע או על דגים שקפצו מן הבריכה

לקראת מסע או "על דגים שקפצו מן הבריכה"

שרה איוניר | 9/10/2010 | הרשמו כמנויים

תמיד כשהחיים מתחילים ללכת יותר מידי בקו ישר, אני מרגישה שאני צריכה לעשות איזה "טוויסט". לפעמים זה קורה באופן ספונטאני, דרך שינויים בלתי צפויים, ולפעמים באופן יזום. הפעם זה קצת משניהם. ונסיעה לעוד כינוס מקצועי, הפעם לכינוס הפסיכואנליטי הראשון של IPA אסיה, שיתקיים בבג'ייגין-סין, הפכה למסע עם אופק לא ברור. לא בדיוק מסע תרמילאים, למרות שאני שומעת שזה נכנס לאופנה אצל קשישים כמוני, אבל משהו אחר, שאיננו נכנס עדיין לשום קטגוריה. וזה בדיוק העניין שאין לו קטגוריה, וכאן מתחיל העניין.

ובעוד אני מתחילה לטוות את רקמת המסע, ממקומות, שמות של אנשים, ערים, אתרי אינטרנט וספרי הדרכה לטיולים באסיה, ומתחילה לפרום ולשחרר את הקשרים והחיבורים כאן, מגיע אלי החלום הבא:
אני ליד בריכת דגים בגינתי, ורואה שמספר דגים גדולים קפצו מתוך הבריכה. הם מפרפרים במין מקווי מים רדודים באזורים אחרים בגינה. אני ניגשת לאסוף אותם בידיים כדי להחזירם לבריכה ורואה שהם מאד תשושים, חצי מתים. אני אוספת שניים מהם בידיים, אבל זה חלקלק, ודוחה ומאד לא נעים. אני מבקשת ממישהו שעומד ליד הבריכה שיזרוק לי את הרשת, כדי שאוכל להמשיך לאסוף את הדגים ולהחזירם לבריכה. אני מאד דואגת פן ימותו כשהם מחוץ לבריכה.

אם יש למישהו רעיונות לפירוש החלום, אקבל בשמחה.
לעצמי הבנתי שאני עסוקה בחלום במה שקורה כאשר אני מוציאה את עצמי מן הבריכה המוכרת, שם אני שטה בבטחה עם ידידי הדגים במגרש הביתי. האם אתקל במים רדודים, ואאבד את החמצן שלי? האם ארצה מהר מידי להחזיר את עצמי לבריכה הביתית או שאחפש מקורות מים אחרים בהם אוכל לשחות? האם ארים עצמי במו ידי, גם כשמצב של עילפון חלקלק דוחה אותי, או שאבקש עזרה של מישהו עם רשת דגים?

בעיקר הטרידה אותי השאלה האם אני יוצאת למסע אבל בעצם נשארת בגינה המוכרת, שהרי בחלום, גם כשהדגים קפצו, הם לא הרחיקו לכת, ונשארו בתחום הבטוח של הגנה. לצאת למסע אבל להישאר בבית יכול להתקיים בהרבה צורות: לצאת תמיד רק למסלולים מוכרים, לשם הציוד הטבעי שלנו מתאים. או לקחת את כל הבית על הגב. או באופן פחות מטאפורי, לצאת עם התפיסות והעמדות והפחדים המוכרים לנו, מבלי לאתגר אותם.

בתכנון המסע שלי, אני מוצאת עצמי נעה בין הנטייה המורגלת לסגור דברים מראש, להבטיח שיהיה סיור, בתי מלון, טיסות, הסעות. זה בא ממקום פרקטי כזה, שלא רוצה יותר מידי עניינים ארגוניים כשאני כבר בנסיעה. ואולי זה תרוץ, אולי זה בא פשוט משום שאני רוצה ללכת על בטוח, לא להיתקל בבלתי צפוי. זוכרת את הנסיעה הראשונה שלי בגיל 20 ללונדון, פריז, רומא. בלונדון ברחתי מבית חברתי סוזן, מחמת אימה השתלטנית שרצתה להחיל גם עלי את חוקי הבית שמגדירים שעת שובי בלילה. מצאתי עצמי מתגלגלת משוטטת בהייד פרק ללא מקום לשים ראשי בלילה הבא, עד שפגשתי מכר שחי בשכנותי בירושלים, אשר הציע לי לישון בדירתו, באיזה חדר עלוב בדרום העיר. ובבקר, לאחר שבעלת הבית גרשה אותי, מצאתי עצמי בלילה הבא ב- YMCA באולם אחד עם 20 בחורות מכל הגזעים שבעולם. ואחר כך בפריז, מגלה שידידי מן הגרעין, אצלו קבעתי להתארח, נעלם, ואני נעה ברחבי פריז עם מזוודה ענקית, לפני דור המזוודות על גלגלים. אני עוברת ממלון מעופש אחד למשנהו, ברגל, עד שמוצאת את המלון, ספק אכסניה ספק בורדל לא מאורגן, ובסוף נהנית מעצמי עד בלי די.

כך אני נעה בין הרגיל והבטוח, לבין הלא מסומן, נותנת לציווי של הקב"ה לאברהם, להשתלט על תודעתי: "לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". ראשית דבר, לך לך. לא סתם לך, אלא לך לך, אל עצמך, ובעבור עצמך. ולצורך זה יש להיפרד ממקום פיזי נוח, מן המולדת שם קיבלת את עיצובך ואפילו מבית האב, מקור השורשים וההמשכיות. ולאן? לא ברור, יראו לך בהמשך הדרך.

אני מאמצת פסוק זה כמנטרה. המסע הפנימי הזה אינו מתחיל ביעדים מוגדרים ומסלולים מסומנים. אני אוהבת את מטבע הלשון "מסלול לא מסומן", שלקוח משירו של מתי כספי "ברית עולם" המספר על ברית בין איש לאשתו "...יום, יום וליל, כל הזמן במסלול אחד, לא מסומן". המסע הפנימי הזה שלי, מתחיל ב"לך לך", ובלהשאיר דברים מאחור.

כל יום נפרדת מחוט נוסף בצמה של חיי. פרידות מתלמידים וממטופלים שכבר לא אראה, שיעור יוגה אחרון ופרידה ממורתי, פרידה מן האנסמבל הקולי בו אני חברה, נפרדת מן הכינוס האחרון בו היצגתי, מן הארגונים בהם אני חברה, ואחר כך מחברותי, מילדי ונכדי, והכי קשה מאמי הקשישה. עם כל פרידה יותר ויותר קלה ומשוחררת. החברים החדשים שלי הם שמות של מקומות שעד לפני שבועיים לא הייתי מסוגלת לבטא אותם, כמו הערים והאתרים בהם אבקר - דהטונג, שיאנג, פינגיאו, צ'נדו. כל אלה בסין. ואחר כך לואנג-פראבנג בלאוס. ואחר כך השקט... הלא ידוע...

אני מוצאת עצמי מתבוננת במשך שבוע בפליאה בשני התיקים האדומים שקניתי, תרמילי מסע עם כתפיות. האחד קטן והשני בינוני, כשאני שואלת את עצמי איך אכניס עצמי לכאן לשלושה חודשים. פתאום אני מבינה, ש"לך לך", זה גם מחפצים. שאלות כמו "מה תיקח איתך לאי בודד" מתחילות להדהד במוחי, ואני מבינה שההחלטה מה לקחת כשהנפח והמשקל מוגבלים, היא כבר צעד במסע.

פנקס קטן בכריכת עור חומה ומחשב נייד יהיו עדי, וממעל יראו לי את המקום.


עוד בבלוג של שרה איוניר

כמו בכל שנה גם השנה, השתתפתי בסמינר בין לאומי בנושא הקונפליקט הישראלי-‏פלשתינאי-יהודי-ערבי. הסמינר...
הילדה צעקה לעבר אמה: "למה ילדת אותי, למה הבאת אותי לעולם, למה שיקרת לי ולא סיפרת למה אני לוקחת כל החיים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ברכה מושנובברכה מושנוב18/10/2010

פרידה מן העבר. שרה אני אחת מתלמידותיך שנפרדת מהן בעבר
את אותי שכחת כבר אך אני לא אותך כי מורה הוא לכל החיים עודדת אותי ואמרת לי שאצליח בתפקידי ...אני עדיין עובדת על זה ...
מעניין היה לי לקרוא על הנסיעה בהתרגשות הקודמת ליציאה .זכורה לי אחת מנסיעותיך להודו לנוח להמלט לכתוב ....מאמרים ..
תמיד יצאת וידעת להנתק מן החיים ... גם הפעם את חופשייה כדג שאין לו גבולות שוחה לפעמים נגד הזרם וממשיך לשרוד גם מחוץ למים כזו את עם דם קר חלקלקה לפעמים וחופשיה לעשות ככל העולה על דעתך .ומדוע תקראי לעצמך קשישה ??
בלי בנעימים ,מלאי את תרמיליך בידע חוויות ואוצרות תרבות עתיקה המשיכי לגדל דור תלמידים חדש.עם אנרגיות חדשות מן המזרח.

עינת גבעעינת גבע11/10/2010

חלומות מקסימים אותי... החלום ומה פשרו? עינת גבע, מכון אדלר.. שרה שלום,
שרה שלום רב,
חלומות מקסימים אותי, החלום שלך איתגר את מחשבתי.
ומה העליתי בחכתי?
הדגים משל לדעות, מחשבות רעיונות חדשים.
המייצגים את משאלת הלב שלך להביא איתך לכנס בסין נקודות מבט רעננות, מקוריות, כאלה ש"יוצאות מהקופסא" ומחדשות. אלא, שאינך בטוחה כלל ועיקר שהפעם באמתחתך חידושים והמצאות.
התחושה של more of the same "" .מפעמת בקרבך ולא נותנת מנוח.
בהמשך את מנסה לאסוף את הרעיונות ולהחזירם לברכה- למקווה המים, לבאר, למעיין ממנו נבעו/ נובעים מחשובות ורעיונות מהפכניים /אחרים. משם אולי תבוא הברכה, הבריכה היא מקור התקווה.
את מוצאת את עצמך במקום הרגיל והבטוח. הלב מבקש את המפתיע, הבלתי צפוי (אלא שהלא מוכר מאיים, בדומה לנסיעה הראשונה בגיל 20 (ואולי עוד קודם) וממנו כדאי להתרחק.
את משקיעה מאמץ עילאי להחזיר אותם, נאחזת בהם "ורואה שהם מאד תשושים, חצי מתים" הם פאסה, ארכאיים, ישנים נושנים, אינם מתאימים עוד. את מנסה להיפרד מהם (כמו מאנשים וחפצים נוספים כפי שמתואר בפוסט). בתוך תוכך את יודעת שהפרידה היא בלתי נמנעת. רק שחרור מהם עשוי להוליד רעיונות חדשים. יחד עם זאת, את מבינה שהם יכולים להיות תשתית, השראה . לכן, את מרגישה שאינך צריכה לוותר עליהם לגמרי.
אי לכך, את מנסה להחזירם לברכה. את יודעת ומוכנה להיעזר, אולי כאן טמון זרע הפתרון, יכול להיות שרעיון חדש יהיה פרי של שיתוף פעולה, של עבודת צוות. שותף שיעזור, שיאיר פתח לנבטי מחשבה חדשה.
את מבינה שפרידה אינה התרופה הבלעדית לכל התקדמות.
מסתבר לך, שפלטפורמת הידע, המחשבות והרעיונות שאספת ביזע ובעמל רב עד היום הם מקור השראה משמעותי להמשך.
טוב שהצטיידת למסע ב פנקס קטן בכריכת עור חומה ומחשב נייד הם אכן יהיו עדייך לרעיונות החדשים שימשיכו להבקיע וכך תמשיכי לנוע בין הרגיל והבטוח, לבין הלא מסומן.
מברכת אותך למסע מניב, מעניין ופורה
עינת גבע, מכון אדלר.


גלית ארדגלית ארד9/10/2010

דגים נופלים מהשמיים. שרה שלום,
האסוציאציה שעלתה בי לדברים שכתבת ולחלום שתיארת היתה מתוך הספר "קפקא על החוף" של מורקמי. הספר מקסים בעיני ומתנהל באיזורים שבין מציאות לפנטזיה. הוא מתאר מסעות של נער ושל קשיש פגוע. דגי מקרל נופלים מהשמיים כגשם, בקטע דמוי חלום שמתואר באופן ממשי ביותר.
הפחדים לקראת היציאה למסע (מסע מכל סוג שהוא) גלויים וברורים, אבל ניראה לי שבצידם יש גם מישאלות וכמיהות למצוא משהו (פנימי ו/או חיצוני), אולי משהו שאבד או שמעולם לא היה, למצוא, להחזיק ולהשיב אותו ל"בריכה" שבנפש.
שיהיה לך מסע פורה, מהנה ועשיר.
גלית ארד