פסיכולוגיה עברית

×Irina Lemeshinsky
Uma © Irina Lemeshinsky
זכור אותי
 

זמן שיגעון

רננה אלרן

תאטרון ההיסטריה: גוף, נפש, חברה

רננה אלרן | 2/11/2013 | הרשמו כמנויים

פרולוג
בוקר טוב קהל נכבד וברוכים הבאים לתיאטרון ההיסטריה.
אני הולכת לספר לכם היום ביעף על אנטומיה של גירוש – על ההיסטריה הנשית וגלגוליה.
המסך עולה.

מערכה ראשונה - גוף
אמצע המאה ה-19. על הבמה נמצאות נשים – נשים ויקטוריאניות, יפות וענוגות, בורגניות. חנוקות במחוכים. הן "המלאך שבבית" (“The Angel in the house”): בנות, אחיות, רעיות, אמהות.
הן מגיעות לרופא ומתלוננות שהן סובלות. הן סובלות מעילפון, עצבנות, חוסר שינה. מתחושות של כבדות בבטן, התכווצויות שרירים ושיתוקים שונים ומשונים. הן מאבדות את יכולת הדיבור ואת יכולת הראייה. קשה להן לנשום. כואב להן הראש וכואב להן הלב.
הרופאים אומרים: היסטריה. כמעט ולא היה סימפטום שלא היה יכול להתאים להיסטריה.
(ההיסטריה תוארה כבר בימי קדם על ידי היוונים. בדיאלוג מאת אפלטון מתואר הרחם הנודד בגופה של האישה וחונק אותה כאשר הוא מגיע אל החזה וגורם למחלה. שמה של האבחנה נגזר מהמילה היוונית לרחם – hystera).
הרופאים אומרים: זו מחלת עצבים ומציעים מגוון של טיפולים שונים: עיסוי לרחם, זרמי חשמל, תזונה עשירה בברזל, אמבטיות מים, טיולים באוויר הפתוח, שהות באתרי מרפא, מנוחה מלאה במיטה. הרופאים גם ממליצים על הימנעות מפעילות מעוררת או אינטלקטואלית, בפרט כתיבה.

מערכה שנייה - נפש
הנוירולוג הצרפתי ז'ן-מרטין שארקו, ראש המחלקה למחלות עצבים בביה"ח סלפטרייר בפריס. הוא מאמין שההיסטריה היא הפרעה נוירולוגית שמקורה בחולשה מולדת במערכת העצבים, ומפתח שיטת טיפול באמצעות היפנוזה.
שארקו עומד באולם גדול מול קהל תלמידיו. כולם רופאים. כולם גברים. לצידו עומדת מטופלת היסטרית. נגלה לכם שיש לה שם. שמה של המטופלת הוא בלאנש וויטמן והיא מכונה "מטופלת המחמד" של שארקו. הוא מדגים בפני קהל הצופים את הסימפטומים השונים מהם היא סובלת, ובאמצעות טכניקה היפנוטית ברצונו מוסיף סימפטומים וברצונו מחסר. עבודתו מכשירה את הקרקע להבנה של היסטריה כהפרעת גוף-נפש.

וינה. נוירולוג צעיר בשם זיגמונד פרויד יוצא בהמלצתו של יוזף ברויאר, נוירולוג ותיק ומוערך, להשתלם אצל שארקו הגדול בבית החולים בפריס. פרויד נשבה בקסמי ההיפנוזה ובשובו לוינה מצטרף אל ברויאר ועובד תחת חסותו בקליניקה פרטית שהתמחתה בהפרעות מוח ועצבים. ברויאר ופרויד מפרסמים יחד בשנת 1895 את הספר "מחקרים בהיסטריה" ובו הם כותבים חמישה תיאורי מקרה של טיפול בנשים היסטריות. (ותודה לאחד הקוראים שלי שהעיר שאת הטכניקה של "ניקוי ארובות" הציעה למעשה אחת מהנשים ההיסטריות, אנה או., הלוא היא ברטה פפנהיים שלימים ייסדה את העבודה הסוציאלית).
פרויד ממשיך ומפתח את רעיונותיו אודות מקומה של המיניות, ובפרט הפיתוי, בהיווצרות ההיסטריה ומתרחק בהדרגה מההיפנוזה אל עבר פיתוח הטכניקה הטיפולית שאותה יכנה לימים פסיכואנליזה.
בעקבות עבודתו של פרויד ההיסטריה השלימה את תהליך ההתמרה מהפרעה נוירולוגית שהובנה כמתרחשת במישור הגופני וטופלה בהתאם, אל תופעה פסיכוגנית, כלומר כזו שנגרמת על ידי גורמים נפשיים ואף ניתנת לטיפול באמצעים המשפיעים על הנפש.

קאט
בשלב הזה אני מבקשת לעצור לרגע ולהצביע על כך שיש קול נעדר על הבמה. קולה של האישה ההיסטרית. בדרמה של האישה ההיסטרית אין מילים – הגוף הוא שמדבר. היא איננה אומרת שהיא מרגישה מחנק בחייה אלא חווה קשיי נשימה. היא איננה אומרת שקולה לא נשמע אלא מאבדת את יכולת הדיבור. הסיפור שלה איננו מסופר.

מערכה שלישית - חברה
בשנת 1892, סופרת צעירה בת 32 מפרסמת במגזין אמריקאי סיפור קצר בשם "נייר הקיר הצהוב". זהו סיפור על אישה צעירה שסובלת מחולשת עצבים לאחר לידה ועוברת עם בעלה הרופא אל בית כפר במטרה לנוח ולהחלים (rest cure). נייר הקיר הצהוב שמצפה את קירות חדרה הולך אט אט ותופס מקום הולך וגדל ביום יום שלה. נייר קיר – פרט יומיומי חסר כל חשיבות או תוכן עובר מן הרקע אל חזית התמונה. נייר קיר – דבר ביתי ומוכר שהופך בהדרגה לאל-ביתי, מקור של אימה ורדיפה.
זוהי נובלה שמזמינה קריאות שונות. אפשר לקרוא בה קריאה פסיכולוגית ולעקוב אחר אישה היוצאת מדעתה, כאשר קו הגבול בין דמיון למציאות הולך ומטשטש עד שהיא עצמה נעשית האישה שמאחורי נייר הקיר הצהוב.
אפשר גם לקרוא בנובלה מנקודת מבט מגדרית כסיפור על דיכוי נשים ועל האופן שבו הנשים מפנימות את הדיכוי אך בו בזמן גם מוצאות דרכים לחתור תחתיו ולצאת לחופשי. אם אפשר לקרוא לשיגעון חופש...

אני רוצה להציע לכם לראות את הנובלה "נייר הקיר הצהוב" בתור תחילתה של התמרה נוספת שעברה ההיסטריה. מהפרעה עצבית שמקורה בגוף ההיסטריה עברה התמרה ובעקבות פרויד החלה להיות מובנת כהפרעה שמתרחשת בזירה הנפשית. סיפורה של שרלוט פרקינס-גילמן לוקח צעד נוסף וממקם את ההיסטריה לא במרחב הגופני או הנפשי אלא בזירה החברתית. היא סובלת מהרופאים שיודעים יותר טוב ממנה מה היא צריכה; מבעלה שקורא לה "אווזונת קטנה" ושומר עליה שלא תתרגש ובפרט שלא תעסוק בפעילות מעייפת כגון כתיבה. הקירות של עולמה סוגרים עליה והיא מנסה לקלף אותם ולצאת לחופשי. זוהי אבן ראשונה שמושלכת על קיר הזכוכית של ההיסטריה.

http://www.library...r.pdf

אפילוג
סופה של ההיסטריה היה להיעלם מעולם האבחנות הפסיכיאטריות. אמנם לא לגמרי, שכן התופעות השונות התגלגלו הלאה ומצאו את דרכן אל תוך ההמשגות של הפרעות אחרות, אבל אין כיום יותר אבחנה מוגדרת שכזו. כמו רוח רעה ההיסטריה התגלגלה אל הגוף, ומשם אל הנפש, ולבסוף הובנה כמחלה של החברה. ואז כמו רוח רעה, או כמו דיבוק, היא גורשה וירדה מעל בימת ההיסטוריה.

תם אך לא נשלם. ההצגה עדיין נמשכת. השחקנים אמנם משתנים וכך גם התפאורה - הפרעה אחרת תופסת את מקומה של ההיסטריה הנשית והופכת להיות סמל של תקופה. הפרעת אישיות גבולית. אנורקסיה. הפרעת זהות דיסוציאטיבית (המכונה גם "פיצול אישיות"). דיכאון. כולן הפרעות שבהן אחוז הנשים המאובחנות גדול בהרבה מאחוז הגברים המאובחנים. מבחינה סטטיסטית אלו הפרעות נשיות. אבל זו לא רק סטטיסטיקה. אלו הפרעות שמגלמות בתוכן את "רוח הזמן", את התפיסות של התרבות לגבי מהי אישה, מהו גבר ומה מקומם בתוך החברה. הקו הדק שנמתח בין תבונה לבין שיגעון הוא קו שבאמצעותו החברה מגדירה את גבולותיה וחושפת את ההבניות לגבי מהו אדם, מהן זכויותיו וחובותיו, ומהם הגבולות שכאשר הם נחצים החברה מסמנת את משיג הגבול בתור מי שסובל או סובלת מהפרעה נפשית. במובן זה תהליך ההתמרה מן הגוף, אל הנפש ולבסוף אל החברה הוא קריטי. בתהליך זה ההפרעה מובנת כמחלה ביולוגית, לאחר מכן היא מתפרשת כמאבק פנימי המתרחש בזירה הנפשית האינדיווידואלית ולבסוף היא מתחילה להיות מובנת לא רק כמחלה של הפרט אלא כחולי חברתי. האפשרות להעביר את ההפרעה אל הזירה החברתית והציבורית היא זו שגם מאפשרת לחברה להתחיל להתמודד עם השדים שלה.

עוד בבלוג של רננה אלרן

חזרתי בשבוע שעבר מכנס של ISPS בוורשה. ISPS הוא איגוד בינלאומי שמורכב מאנשי מקצועות בריאות הנפש, מתמודדים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גיסי שריגגיסי שריג8/11/2013

"המחאה הגברית" וקולה של האישה על-פי אדלר. תודה על פוסט משמעותי, המעלה סוגיה שעדיין איננה מובנת מאליה. בהמשך לפוסט, אני מבקשת להביא כאן רעיון של אלפרד אדלר. כאשר עדיין פיתח את הגותו לצד פרויד באותה וינה המוזכרת בפוסט, השמיע אדלר קול מחאה נגד תפיסת העליונות המיוחסת תרבותית-חברתית לגבריות, וראה בה אחד הגורמים לנוירוזות של נשים ושל גברים כאחד; הוא כינה זאת "masculine protest". מאוחר יותר הוא ראה במגוון של סימפטומים (כמו היסטריה) דרכי מילוט מקובלות-חברתית ממה שהוא כינה "משימות החיים": עבודה, אהבה, חברה. את הצורך במילוט תיארה הכותבת בצורה כל כך נוגעת ויפה כאן.

מיכל פרקלמיכל פרקל2/11/2013

מרתק ונוגע. סקירה מרתקת, כתוב כל כך יפה ומענין.
לא פעם מצאתי עצמי חושבת על ההיסטריה בפן החברתי - נשים, גברים, פוליטיקה, תקרת הזכוכית, רפואה, ידע.
מי אוחז בידע?
תודה רננה, וקראתי את הספור בשקיקה ובהשתאות איך כבר אז כתבו כל כך מדויק את הפסיכוזה ואת כל הדינמיקה של מקום האישה בחיים המשפחתיים, חברתיים. מסמך חשוב

פרי הפלטיפוספרי הפלטיפוס2/11/2013

קולה של האישה וקולו של המחקר - שתי הערות. 1. קולה של האישה הוא הקול שהמציא את הפסיכואנליזה וקרא לה "טיפול בדיבור" (ברטה פפנהיים - אנה או). זה נכון שפרויד היה זה שהביא לידיעתנו את החשיבות של הייצוג הנפשי בדיבור וההיפך אבל מי שהבינה את זה לראשונה היתה אישה.
2. גם הגברים לא ממש נהנים בימינו ומחקרים חדשים מראים שגברים ונשים סובלים כנראה באותה המידה. מדיכאון למשל :
http://www.clalit.co.il/HE-IL/General/mental+health/depression/articles/male_vs_female_depression.htm?utm_source=newsletter&utm_medium=email&utm_campaign=oct30_2013

גיא פרלגיא פרל2/11/2013

סקירה מבריקה. תודה רבה. וברשותך, הרהור יונגיאני. אולי אחד מתפקידיה של המיתולוגיה הוא לאפשר את התהליך הזה - היא ממקמת את ההפרעה במישור החברתי, הקולקטיבי, שמעבר לגוף ולנפש הפרטית. כך, כפי שהצעת, פוגשת החברה את צלליה, ובמקביל גם הפרט פוגש את צלליו בהקשר לגיטימי.