הכחשת השואה בעולם הערבי, מדוע?

dudi goldman13/4/2013

עפר, תודה על רשימות מרחיבות דעת. עפר, תודה על הרשימות שלך, שמרחיבות את הדעת ועוזרות להשיג מעט יותר פשר.
תודה, דודי

עפר גרוזברד12/4/2013

רחל, תודה. ראשית, תודה על הפרגון. חממת את לבי במיוחד בהבאת דוגמה ממקור כל כך אוטנטי - בן זוגך.
באשר לשאלתך היפה - האם הצד השני ילדותי יותר מאתנו? אנסה להשיב:
המטלה ההתפתחותית של ילד בן תרבות המערב היא בדרך כלל נפרדות, מיקוד שליטה פנימי וחשיבה עצמאית. בסט כזה של ערכים אזי מובן שתלותיות, חוסר יכולת לקחת אחריות וכמובן הכחשת עובדות מיוחסים לשלבי התפתחות מוקדמים יותר ומפותחים פחות. אולם המטלה ההתפתחותית של בן תרבות המזרח היא לעתים קרובות דווקא אינטגרציה בקבוצה ולא עצמאות (ודאי בתרבויות קולקטיביות מובהקות). על פי סט זה של ערכים אנו, בני המערב, הננו אגוצנטריים, לא רואים את האחר, קרים, מרוחקים, מתנשאים וכדומה. וכך אכן נראים לעתים קרובות בני מערב לבני המזרח. היכולת של שני הצדדים להיות ערים לסט הערכים של הצד השני הוא אחד המפתחות החשובים לבניית הגשר הבין תרבותי.

רחל בר-יוסף-דדון12/4/2013

ובמחשבה שניה. הכחשת השואה אינה דבר קל ערך. כשחשבתי על מה שכתבתי, כמה שעות אחרי שכתבתי, הרהרתי לעצמי: כל ההסברים הפסיכולוגיים שוב מעמעמים את ההבדל בין טוב לרע. בין מוסרי ללא-מוסרי. להכחיש רצח עם, גם אם זה כדי להיות בסדר עם עמך, זה מרגיש מוסרית, באופן בסיסי, לא נכון (לקאנט היה מה לומר על זה, אבל אפשר לפסול אותו - הוא היה מערבי...). ושאלה נוספת צריכה להישאל: מדוע העם הזה אינו מאמין ברצח שקרה לעם השני?? מדוע המנהיג צריך להתאים עצמו לדיעות, הגורמות לחוסר-תיקוף נוראי של רגשות הצד הישראלי?? מי גרם לעם הזה לפקפק בשואה? אולי אלו מנהיגיו...? אם כך - היכן כאן הביצה והיכן התרנגולת??
והסבריך, עופר, לגבי הקושי לקחת אחריות אישית, קצת מזכירים הסברים על קושי לקחת אחריות אישית של ילד, בתוך משפחתו. אם כך, האם לחברות האלו יש תפיסה והתפתחות ילדותיות יותר, בשלות פחות? אלו שאלות קשות. אבל הן צריכות להישאל.
רחל

רחל בר-יוסף-דדון11/4/2013

טיפול משפחתי בסכסוך הישראלי-ערבי. עופר, אתה עושה עבודה מדהימה במתן הסברים מקסימים לסכסוך, שמעכיר את חיינו כל-כך. כמי שנשואה לבן עדות המזרח, אני חייבת להעיד, שאני שוב ושוב נדהמת לגלות, שהרעיון שאתה מעלה כאן - מוסבר על-ידי בעלי עבורי שוב ושוב. שוב ושוב הוא מסביר לי, כבן להורי ילידי תוניס, עד כמה מה שחשוב זה לא מה שבאמת קורה, אלא איך זה יעבור לאדם השני, ואיך זה ישפיע עליו. אחרי כך וכך שנות נישואים האמת הזו נקלטת, לעיתים, במוח האשכנזי והפסיכולוגי והאמפתי-לפעמים שלי, אבל לא תמיד. לפעמים אני לא מסכימה מסיבות עקרוניות ומסבירה גם למה.
אבל השאלה היא כאן לא מה קורה בין זוגות מעורבים במדינה שלנו. השאלה היא מה קורה באזור מעורב כזה, כמו המזרח התיכון... אזור מדמם, מלא שנאה, כאב, ואי-הבנה.
והסבריך כאן, כמו שפעם שמעתי, שאמר לך שמעון פרס, נשיאנו, הם חשובים מאין כמוהם.
עלה והצלח!
רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית, אשדוד
ומחברת הספר "93 כלים לאושר"

עפר גרוזברד9/4/2013

אסף שלום. ההתייחסות לעובדות ולאמת בחברות מסורתיות - קולקטיביות שונה במהותה מההתייחסות לעובדות ולאמת בחברות מודרניות - אינדיבידואליות הרבה מעבר לסכסוך הישראלי - ערבי. לדוגמה במשאים ומתנים בין האמריקנים לסינים חשים האמריקנים לא אחת שאצל הסינים מילה אינה מילה. הדבר נכון לא רק במפגשים בין תרבותיים שונים אלא גם בנושאים שאין להם שום קשר לפוליטיקה. כך למשל ביחסים בין מורה לתלמיד, במקום העבודה, ביחסים בין רופא לחולה ועוד ועוד. בכל אחד מהתחומים האלה לא פעם יטענו בני המערב שהם אינם יכולים לסמוך על בני המזרח ולא יהססו במקרים רבים לומר שהם שקרנים. כאן באמת יש כשל אמפתי מכוון שמדובר בפרדיגמת חשיבה אחרת עם עולם שלם ומלא של ערכים שונים. כפי שהסברתי בתרבויות מסורתיות הקשר חשוב מן האמת. יש רצון חזק להימנע מעימות ולרצות. להלן מקרה אמיתי שעשוי להיות לך מעניין: לטכניון הגיעה קבוצה של סטודנטים מאפריקה. המרצה כתב על הלוח משפט במתמטיקה ורצה להוכיח אותו. אחד הסטודנטים הרים את ידו ואמר "המרצה לא צריך אנחנו מאמינים לך". זה האמת מול הקשר - המרצה כמובן רצה להוכיח את המשפט כדי שהסטודנטים יפנימו את דרך החשיבה כך שההבנה תהיה שלהם ואילו הסטודנט חשב במונחים שונים לגמרי של אמונה במרצה. כך שבנושא זה אני חולק על דיאגנוזת "הכשל אמפתי".
מעבר לכך, אוסיף ואומר שלהאשים אותנו בהכחשת השואה על ידם (כשל אמפתי שלנו) לעניות דעתי, זה ללכת רחוק מדי. אתה לא לבד בעניין זה וקבלתי תגובות נוספות המעידות על תחושות אשם של הכותבים ביחס לעולם הערבי. אומר בקצרה שלקיחת אחריות אישית ורגשי אשמה הנובעים מאותה עמדה הנם בעיקר המצאה מערבית. בחברות מסורתיות - קולקטיביות קלסיות בדרך כלל הפרט לא לוקח אחריות אישית ולעתים רחוקות חש אשמה. לשם כך צריך לעבור תהליך של הפרדות מן הקבוצה ואינדיבידואציה. אשמה היא עניין של האדם עם עצמו אותה הוא יכול לחוש ללא צופים. לעומת זאת בושה הנפוצה בחברות מסורתיות (נפוצה ביותר בתנ"ך) הפרט יחוש אותה אם מישהו מבחוץ יראה אותו עושה משהו לא בסדר. אם לא ייראה, לא יחוש בושה. כך הפך הקונפליקט הבין אישי לתוך אישי בעת החדשה כשהבושה הופנמה והפכה בחלקה לאשמה. על כן בדיאלוג בינינו לבין שכנינו או בין מערב לערב ייטה הצד המערבי לחוש אשמה ואילו הצד הערבי - קולקטיבי ייטה להאשים. בחברות מסורתיות יש נטייה לומר "אתה פגעת בי" ואילו בחברות מודרניות "אני נפגעתי". אתה שומע את ההבדל? מעבר לפתיחה ב"אני" או ב"אתה" (וקטור חשיבה מכוון פנימה או החוצה) יש כאן עמדה הלוקחת אחריות מול עמדה המטילה את האחריות על האחר. בספרי תוכל למצוא דוגמאות כאלה למכביר.
אסף, תודה על התגובה האמיתית שמעוררת את הדיון (אתה רואה, גם אני אינני יכול להשתחרר מהתרבות שלי "אמיתית").

אסף רולף בן-שחר9/4/2013

מרגיש לי קצת פשטני. הפוסט הזה מרגיש לי קצת פשטני. הכחשת שואה אינה פעולה הנעשית באוויר - היא מכוונת לקהל מסויים ולעדים מסויימים, והיא נמצאת בדיאלוג מול העמדה הישראלית והיהודית. הכחשת השואה בעולם הערבי מתדיינת עם הפוליטיקה הישראלית ומתייחסת אליה, אני לא חושב שהיא מציגה אמת (ובוודאי לא שבתרבות המערבית אמת היא ערך עליון) אלא עמדה. ואולי, אם נעשה זום-אאוט, אפשר להתבונן באקט ההכחשה ככשל אמפתי.

רבים מהעולם הערבי כועסים על ישראל לא רק על המעשים (הכיבוש, זילות חיי האדם, ההתעללות) אלא גם על הכחשתנו את הסבל לו אנו גורמים. הצדקנות הישראלית מכחישה את הסבל שאנו יוצרים באחר. כמדינה, אנחנו מצדיקים את עצמנו ומסבירים את עצמנו, משתדלים יותר או פחות אבל לא לוקחים אחריות על הסבל שנגרם בגללנו - אנו בכשל אמפתי מול הפלסטינאים (וגם, הפליטים, הימנים, השמאלנים, המתנחלים, הדתיים וכו'). הכחשת השואה היא פעולה דומה של כשל אמפתי (אני לא טוען ששואת היהודים דומה בהיקפה לסבל הפלסטיני אלא ששני המרחבים הם מרחבי סבל, ושהצד השני מסרב להכיר בסבלו של האחר).