לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
מחשבות על געגועים

מחשבות על געגועים

ד"ר ליאור גרנות | 28/7/2012 | הרשמו כמנויים

כְּשֶׁשָּׁקְעָה הַמוּסִיקָה וְעַל-יָדִי הַגַּעְגּוּעִים

הָמוּ כַּאֲרָיוֹת

וְלֹא הָיָה לִי דָּבָר עַל הָאָרֶץ:

לא אֲדֹנָי

לֹא עִיר בָּהּ לָקוּם מֵחָדָשׁ לְתְחִיָּה

לֹא חֲלוֹמוֹ שֶׁל יֶלֶד

[ כששקעה המוסיקה/ חדוה הרכבי ]

"הגעגועים המו כאריות", כותבת חדוה הרכבי, ומצביעה בכך על תחושת המתקפה שמתקיף הגעגוע את הנפש.

געגועים, אומר לנו מילון אבן-שושן, הם "כיליון נפש, תשוקה עזה לראות או להיות קרוב למקום או לאדם שנפרד ממנו". כיליון נפש. כלומר, הגעגוע מכלה את הנפש, ממית אותה. כשאני קוראת את השיר של חדוה הרכבי בולט לי בו כיליון הנפש: הגעגוע ההומה מכלה את תחושת היציבות והקרקע באין עיר לקום בה מחדש לתחיה; הוא מכלה את התקווה – חלום של ילד; והוא מכלה את האמונה. מעניין שהגעגוע בשיר הזה איננו בתוך נפשה של הדוברת אלא לידה: "על ידי הגעגועים המו כאריות". אני תוהה למה "על ידי" ולא "בתוכי"; אולי זה משום כליון הנפש שכילה את הנפש ואיין אותה עד כי דבר אינו יכול להתקיים בתוכה, ואז – באופן פרדוכסאלי – אפילו הגעגועים מצויים מחוצה לה.

מההגדרה המילונית משתמע כי געגוע הוא תמיד לדבר אשר מחוצה לנו: למקום או לאדם שנפרדים ממנו. אבל געגוע יכול להיות גם כלפי אדם, מקום או דבר שמעולם לא היה לנו, ובמובן הזה הוא מהווה ייצוג של חלקים מסוימים בנפש, של חלקים חסרים. אולי זה הגעגוע לעצמנו.

אבות ישורון כתב: "כָּל הַנְּהָרֹת/ הֹלְכִים אֶל/ הַיָּם וְהַיָּם/ אֵינוֹ מָלֵא // כּי כָּל/ הַנְּהָרֹת חֹזְרִים / אֶל הַנְּהָרֹת. / תַּאֲמִינֻ לִי. / זֶה סֹד/ גֵּאֻת וְשֵׁפֶל./ זֶה סֹד / תֹּרַת הַגַּעְגֻּעִים." סוד תורת הגעגועים הוא בחזרת הדברים אל עצמם, בהתנקזותם אל תוך עצמם. תמיד ישנו חלק שבו אין דריסת רגל: בנפשו של האחר ואצל עצמנו; החלק הזה הוא אולי זה שבו הדברים שבים אל עצמם ואינם נִדְבָּרִים – לא עם האחר ואולי אפילו לא עם עצמם. המוסיקה שוקעת; גוועת אל תוך עצמה, מותירה חלל אחריה. אבל היא גם שוקעת בתוך הנפש; מייצרת שם עקבות. הגעגוע מושיט ידיים אל החסר, אל מה שאינו, אבל נוכחותו בתוך הנפש היא הלא כל-כך יש; יש נוכח כפצע: "הכל יגליד מלבד הגעגוע", כתבה המשוררת מאיה קופרמן.


- פרסומת -

(אני כותבת ומנסה לאחוז במשהו: טיעון, תיאוריה, הוגים, שורה; אבל אלו חומקים – כמו אדם שמתגעגעים אליו, כמו החור הזה שנפער במרכז הגוף והזרועות נשלחות אליו כמו מעצמן – להישאב לתוכו – להתמלא.)

מתי אפשר להכיל את הגעגוע, לשאת אותו, לחיות איתו מבלי שיכלה לחלוטין את הנפש? – אני מאמינה כי הכלה כזאת של החֶסֶר היא אפשרית כאשר הנפש מסוגלת לגעת באין שבתוכה ולהידבר איתו. האין הוא בדידות ושתיקה ומקומות חסרי מלים, חסרי פשר או "דברים שאין להם שמות", במילותיה של תרצה אתר. כאשר המקומות הללו הם מוכָּרים יותר, קל יותר לשאת אֶת החֶסר שעליו מצביע הגעגוע.

אבל האין הזה שבתוכנו מוכרח להתקיים בתוך קווי מתאר ברורים של יש. אם קווי המתאר האלו הם מטושטשים – אינותו של האחר שואגת, הומה כאריות, מתקיפה וממיתה: "אל תמחק אותי ואל תעלים/ ואל תעשה/ כְּאִלּוּ אינני [...]// ואני עצמי נדמית עלי/ לעתים קרובות/ כְּאִלּוּ אינני", כתבה דליה רביקוביץ. אינותו של האחר עלולה להעלים גם את ה"אני" עצמו אם הקווים אינם ברורים מספיק, אותם גבולות המפרידים את האחר מן האני.

פעם כתבתי על געגוע בשיר שקראתי לו: "במקום ים" (מתוך ספרי : והשמש-שמש, הוצאת הליקון, 2010):

אִם אֶלְחַשׁ אֶת הַמִּלָּה גַּעֲגוּעַ עַשְׂרוֹת פְּעָמִים

אוֹ אֶכְתֹּב אוֹתָהּ מֵאָה פַּעַם

כְּמוֹ עֹנֶשׁ

הַאִם יֵרָגַע הַגַּעֲגוּעַ?

הַאִם אֶלְמַד?

וְאִם אֶצְעַק גַּעֲגוּעַ בְּכָל כֹּחִי -

הַאִם יִתְנַפֵּץ?

*

הבחירה בשם "במקום ים" היתה בחירה פרטית מאד, שקשורה היתה במושא געגועי, אבל עכשיו אני חושבת על השם הזה באופן אחר: ים מייצג עבורי את תנועת האינסוף, את מה שקיים ותמיד יהיה קיים, ושלא יגמר לעולם. גם הגעגוע קשור באינסוף, באין-סוף; באין שבתוכנו, בחסר, בהחמצות, בויתורים; אותו אין שתמיד יהיה שם. ואולי הידיעה כי "הים אינו מלא" יש בה כדי להשקיט את הרעָב, את הרצון למלא. ואולי ברגע שמתאפשר להכיר באין ולהכניס את הגעגועים אל תוך הנפש – אל תוך, לא ליד – אפשר להתחיל לבנות דבר על הארץ: עיר לקום בה מחדש לתחיה, חלום של ילד.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תרבות ואמנות, פרידה וסיום, ביבליותרפיה, מוות
ד"ר ליעד רוימי
ד"ר ליעד רוימי
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
איתי סבח
איתי סבח
מוסמך (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
הדס גור
הדס גור
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
עינת פיידר
עינת פיידר
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
אורן מי-רון
אורן מי-רון
פסיכולוג
שפלה, תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
ד"ר נאווה צביאלי (רפופורט)
ד"ר נאווה צביאלי (רפופורט)
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילה אילוזאילה אילוז1/8/2012

געגוע זה רגש נהדר בעיני. מיזוג מדויק בין עונג לכאב. כאב מתוק. משהו שמדגיש את הזמניות שמאפיינת את הכל, ומסמן את המטרות של התכווננותנו הפנימית לעבר אדם, מקום, חוויה, וגם דברים בתוכנו, למשל תחושה או אופן מסוים שבו היינו.
כליון הנפש אינו מעיד בעיני על כך שהנפש נגמרת כתוצאה מהגעגוע, אלא את היותה כלה, מי שנפשה יוצאת לבחיר ליבה.
והאינסוף, גם הוא מלא ביש לדעתי. הרי אין לו סוף.

ליאור גרנותליאור גרנות31/7/2012

תודה, דנה, על העמקת ההרהורים. " נגמר. נגמר. זה נגמר. אני לא אוהבת את המכתבים האלה ואני / לא רוצה לענות עליהם. את מגוחכת, תוקפנית, קריזיונרית,/ אובססיבית, מרחפת, מוגבלת, לא-מסוגלת" אמרתְּ/ "בסך הכל אני אשה שותתת דם שמדברת אליךְ/ בשפה שותתת דם" אמרתי (...)"- השורות האלו מהשיר שחדוה קראה בלינק ששלחת ושהתייחסת אליהן ברשימה שלך מעבירות במוחשיות הכואבת ביותר את הפער הבלתי נסבל בין ההתנתקות וההתנכרות של הנמענת ההולכת - המגיבה בשיפוטיות מרוחקת, מרחיקה - ובין החשיפוּת העירומה, הכנה להכאיב, מכמירת הלב של הדוברת: "אני אשה שותתת דם שמדברת אליך בשפה שותתת דם". כתבת, דנה, ברשימה שלך על "מטאפורות חד ערכיות שבהן עצם מושווה לעצמו" - אני חושבת שזה קורה במצבים מאד ראשוניים, בהם עוצמת הרגש היא כל כך חזקה, מקומות עבורם קשה למצוא את המלים. ואולי הגעגוע למשהו שאינו קיים בתוך הנפש הוא געגוע מתוך המקומות הראשוניים האלו והוא געגוע אליהם. תודה על הקישורים. אכן מופלאה, חדוה הרכבי.

דנה לובינסקידנה לובינסקי31/7/2012

לינקים למשוררת חדוה הרכבי והרהורים על געגוע. ליאור, תודה על הרשימה היפה והציטוטים מעוררי ההשראה. אני תמיד מתחבטת בשאלה הזאת האם אפשר להתגעגע למשהו שאינו קיים (בתוך הנפש) להצמיח געגוע יש מאין, או שתמיד הגעגוע הוא למשהו שביסודו היה כבר. ובאופן אחר, מניין באה הכמיהה?
הרכבי משוררת מופלאה אחת ויחידה מי שמתעניין להכיר אותה עוד, מצורפים כאן לינקים שלה קוראת שירה ורשימה אינטרנטית שכתבתי עליה:http://www.youtube.com/...ature=relmfu
http://tgreco.wix.com/t...stc33=page-6

ליאור גרנותליאור גרנות30/7/2012

בין מלאוּת לחֶסֶר. שמחה על הנגיעה - בפנים ועל יד (...) ותודה על התגובות שלכם שמתכתבות עם המלאות והחסר שבגעגוע. עמית, בשתי האסוציאציות שלך הצלחת לדייק, בעיני, את התנועה הזאת שבין שניהם: הילד בשיר של יהודה אטלס שלא מצליח ליהנות מן היש עוד כאשר הוא ישנו, כי הוא כבר חושב על האין שיחוש כשלא יהיה שם, וכך גם היש נצבע בצבעים של חסר; והשיר של דנה שמצליח לראות גם בגעגוע את היש, את הרכוש שבו, את זה שלפעמים גם געגוע אפשר אולי לאמץ אל הלב ולראות בו כמייצג את היש שבאדם ממנו נפרדנו, על אף החֶסֶר. תודה על הייצוג הזה. ודבורה, אולי הכמיהה היא הגעגוע העמוק, ואני מסכימה אתך שהחסר יכול להיות גם כח. ויגאל - תודה שהזכרת את האפשרות למחול לו, לגעגוע, לנשום לתוכו.

יגאל בן חייםיגאל בן חיים30/7/2012

געגוע במחוזות היה או לא היה,לשיר זה לחיות. געגוע לבית בנפש לו ניתן ואכן ניתן אשחרר מדי פעם את הגעגוע אל אמא יקום,אמחל לו על שהוא עדין מטריד ומנעים אותי בעזות מצחו ואשחררו לפחות לאכשיו...שמחתי לקרוא .יגאל

dvora ashkenazidvora ashkenazi29/7/2012

בין געגוע לכמיהה. ליאור,
נתת ביטוי מלא ונהדר לתחושת הגעגוע,
חושבת שאנחנו נעים על גלים בין הגעגוע לכמיהה,
ואולי הגלים האלה הם בתוכנו
והחסר הזה הוא מעין כח מניע או משבית,

תודה
דבורה

עמית פכלרעמית פכלר28/7/2012

שתי אסוציאציות. כשאני מטייל במקום
כל-כך יפה,
שאני ממש משתגע -
עוד כשאני שם
אני כבר מתגעגע.
(יהודה אטלס - אני רוצה שפתאום)

זגוגית החלון מוכתמת דוק ערפילי
בוקר סתיו
כל רכושי היום
געגועי
("שיר הייקו" / דנה אמיר - עכשיו, במתיקות הזאת)

תמי שולמןתמי שולמן28/7/2012

נוגע (גם בפנים וגם על יד..) ומעורר מחשבה. תודה. [ל"ת].