טליה קוץ-שמיר: 'חוט וחֶסר' – התבוננות בתערוכה מזווית פסיכואנליטית | אורית אהרונובסקי שחר
אורית אהרונובסקי שחר | 1/10/2026 | 30 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
טליה קוץ-שמיר: "חוט וחֶסר"
אוצרת: סיגל קהת קרינסקי
צילום מאתר מוזיאון פתח תקווה לאמנות
טליה קוץ-שמיר, אמנית ומטפלת באמנות, איבדה באוקטובר 2023 את אחיה, אשתו ושלושת ילדיהם, תושבי קיבוץ כפר עזה. בתערוכתה המוצגת בימים אלה במוזיאון פתח תקווה לאמנות, היא רוקמת שלל דימויים על פני מצעים שנותרו בבית המשפחה (מפת שולחן, ציפיות, חולצות ועוד). במילותיה מתוך דף התערוכה: "האסון חצה את העולם לשניים. יש את מה שלפני ומה שאחרי... ואני מנסה בכל כוחי, ובתנועה סיזיפית כמעט, לרקום את ההוויה הזאת, המתפוררת בין ידי ומועכת את הלב..."
התערוכה המרגשת מחזיקה מתח בין מצבים מנוגדים. הדימויים אסתטיים וצבעוניים מאוד, מבטאים חיים ויצירה, ובו זמנית נוגעים בכאב ובאובדן פתאומי וטראומטי. בנוסף, הדימויים נעים בין הפיגורטיבי לסמלי, בין השלם למפורק ובין הנמצא לחסר. כך, לדוגמה, העץ הרקום המטפס על תקרת המוזיאון מייצג את הצמחייה שגדלה פרא לאחר האסון בגינת ביתם של האהובים שאינם, בהיעדר יד גוזמת ומטפחת. דימוי אחר מייצג את גן העדן: רקום בו הפרח ציפור גן העדן, ולצדו עפות חסידות ונשמותיהם המרחפות של הנרצחים. דימוי זה, וכן דימויה של האחיינית החיילת בילדותה בשדה כלניות, הרקום על חולצת צבא הפוכה, הם דוגמאות נוספות למתח בין הביטוי הקונקרטי לסימבולי. דוגמאות גם לפער בין מי שממשיך לעוף או לצמוח לבין מי שקיומו נגדע.
מכיוון אחר, התערוכה מכילה תנועה בין רמות ארגון שונות של הנפש. מחד גיסא, היצירה של טליה מבטאת ניסיון לעבודת אבל מן העמדה הדפרסיבית (קליין). "חוט וחסר", שם התערוכה, הוא ביטוי מילולי רב־משמעות, המכיל בתוכו את האפשרות להחזיק יחד קרע גדול וחיבור מחודש. על פי קליין, האובדן הממשי במציאות מפעיל מערכת שלמה של ייצוגים פנימיים, כך שלצד הכאב על האהוב שאבד עולים חרדה, אשמה, משאלה לתקן ורצון לשמר.
מאידך גיסא, אפשר להתבונן בתערוכה דרך הפריזמה של מצבי הנפש הראשוניים. ויניקוט תיאר את הזרימה הבלתי מופרעת של ההוויה בראשית החיים, שבה התינוק יכול להיות, לחוות ולנוע באמצעות ההחזקה האימהית, המגינה עליו מפני גירויים שאינו מסוגל עדיין להתמודד עימם. מתוך כך מתפתחת תחושת המשכיות ההוויה, המאפשרת יצירתיות וספונטניות, בעוד שקטיעות מרובות עלולות להביא להתארגנות הגנתית של הנפש. בהשאלה מוויניקוט, האובדן הקשה והפתאומי, שאינו ניתן לעיכול, מוביל לחוויה של קטיעה ברציפות הקיום. טליה, בעבודותיה, מציעה אפשרות של רקמה, יצירה וחיבור כניסיון לשקם את תחושת המשכיות ההוויה והרצף, אשר נפגעו בעקבות אירוע של חדירה פולשנית.
במילותיו של ביון, נדמה שטליה ממירה את ה־Nothing ב־No-thing.
ה־Nothing הוא מצב של שלילה מוחלטת, שבו אין אובייקט, אין ייצוג או משמעות – למעשה, קריסה של היכולת לחשוב או לייצג את מה שחסר, כפי שאולי קורה לנפש בעת אובדן טראומטי. הדימויים הרקומים, לעומת זאת, מעבירים אותנו למרחבים של No-thing, שבהם ניתן לחשוב את החסר וההיעדר, כך שהחור הופך למרחב שבו ניתן לחוות ולייצג.
מנגד, באסוציאציה למונח "עור שני" (second skin) של ביק, עולות גם מחשבות על הרקמה כביטוי של התארגנות הגנתית לנוכח כאב שאינו ניתן להכלה. "עור שני" מתאר מעטפת הגנתית חלופית, אשר מתפתחת כאשר הפונקציה הנפשית של העור הראשוני, המאפשרת החזקה ואינטגרציה של חלקי הגוף והנפש, לא התפתחה כראוי. עור שני עשוי להתבטא במתח שרירי, במעטפת גופנית או בשימוש נוקשה ביכולות מנטליות – ניסיון להחזקה עצמית בהיעדר חוויית אינטגרציה ראשונית. אם נחשוב את האובדן הפתאומי והטראומטי כפיגוע לנפש, המביא לאובדן יכולת ההכלה הנפשית – גם אם זו התפתחה כהלכה – הרי שהרקמה עשויה להוות מעין עור שני. באופן קונקרטי היא מעבה את אזורי הקרע, ובעיקר מספקת הרגעה לנפש הכאובה בהיותה חושית ופרסברטיבית, מכילה שוב ושוב את חירור הבד ואת חיבורו מחדש.
בתערוכה קיים גם המתח שבין הרצון לגעת לבין הנטייה הדיסוציאטיבית להגן על הנפש באמצעות אי־ידיעה – מתח המאפיין אובדן טראומטי. ההתבוננות בדימויים מעוררת בצופה, בו זמנית, כמיהה חושית לגעת במוצגים ונטייה להסב את המבט ממשמעות הדימוי הנשקף של מי שהיו ואינם.
לסיום, הרוח נוכחת בתערוכה באופנים שונים. אביב ז"ל, אחיה של טליה, נהג להפריח עפיפונים, כך שהרוח סייעה להעביר מסרים של תקווה ופיוס. דימויו כשהוא אוחז עפיפון בידו מוצג בכניסה, ואילו מצדה האחר של הדלת – תמונתו הרקומה של אביה היוצא למלחמת יום הכיפורים, המסמנת את "רוחות העבר". מעל לכול, נראה כי על אף הכאב הגדול שממנו צמחה העשייה האמנותית, "רוח האדם" – כיצירתיות, אהבה וחיוניות – פועמת בכל עבודותיה של טליה ובחלל התערוכה.
מקורות
ביון, ו. (2004). ללמוד מן הניסיון. תולעת ספרים.
ויניקוט, ד. ו. (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד.
קליין, מ. (2002). כתבים נבחרים. תולעת ספרים.
Bick, E. (1968). The experience of the skin in early object-relations. International Journal of Psycho-Analysis, 49, 484–486.
