אל תֵּשְׁבִי לבַד על שְׂפַת הַלַּיְלָה – ישׁ מָקוֹם שֶׁאֵלָיו תִּלָּקְחִי' - האני הכותב כמקום מבטחים
ד"ר ליאור גרנות | 30/1/2026 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מ"שׁוּם מָקוֹם" ל"מָקוֹם"
בשנתיים האחרונות אני מלמדת במגמת "שילוב אמצעים אומנותיים בטיפול" בתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן.
בתחילת חודש דצמבר האחרון קבלתי הודעה מתום, תלמידה שלמדה במחזור הראשון של התוכנית: "זכור לי ששיתפת אותנו שאת אוהבת מאוד את "בגלל הלילה" של תרצה אתר, אז התחשק לי לשלוח לך שיר חדש שהוצאתי, שהוא מעין שיר תשובה לתרצה", כתבה לי תום וצירפה את השיר שלה שתכף אשתף אותו כאן.
אני מביאה לסטודנטים שלי את השיר "בגלל הלילה" כדי לדבר על מוגבלותה של השפה בהבעת הרוחש בנפש: לעתים גלים, לעתים מערבולת, לעתים תהומות. אנחנו מנסים לתרגם את כל ה"בפנוכו" הזה לשפה ליניארית, לעתים לשפה מקצועית: חרדה, פוסט-טראומה, סטרס. עד כמה המלים האלו מצליחות לגעת באמת, ללכוד בתוכן את הסוער, הבוכה, הכלוא, השבור, המשווע למגע, המשווע לתקווה?
וכך כתבה תרצה אתר:
"בִּגְלַל הַלַּיְלָה. בִּגְלָלוֹ/ אֲנִי כָּעֵת יוֹשֶׁבֶת/ וְלֹא נִלְקַחַת./ בִּגְלַל הַחשֶׁךְ/ בִּגְלָלוֹ/ אֲנִי נִדְמֵית לְךָ/ חוֹלֶמֶת אוֹ מִשְׁתַּעֲשַׁעַת.// אֵינֶנִּי נִלְקַחַת לְשׁוּם מָקוֹם,/ בָּכִיתִי בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת/ וּבִגְלָלְךָ לְמָשָׁל בָּכִיתִי רַק לְרֶגַע/ מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בִּי דִּמְעוֹת פִּתְאֹם.// לֹא בָּכִיתִי כְּדֵי שֶׁתֵּלֵךְ/ רָצִיתִי לְהַחֲלִיף אֶת הַמִּלִּים./ בִּקַּשְׁתִּי לָלֶכֶת מְעַט אַחֲרֶיךָ,/ חָשַׁבְתִּי שֶׁתֵּלֵךְ בִּצְעָדִים קְטַנִּים.// הָאוֹר הֶחָזָק מַפְרִיעַ לִי/ לִבְכּוֹת אֶת צַעַרְךָ/ וַאֲנִי רַק תְּמוּנָה נְקִיָּה בְּהִירָה,/ אֲנִי רַק תְּמוּנַת אִשָּׁה."
ישנם דברים ש"אין להם שמות", אומרת תרצה אתר, שהנפש לא מצליחה לדעת מהם – מהן הסיבות לבכי הבוקע מתוכה; וישנו גם הצורך "להחליף את המלים" כי משהו בהן לא מספיק, לא מצליח להביע את מלוא הרגש.
תרצה אתר פונה אל נמען בשיר הזה ואומרת לו: 'אל תטעה. בחסות החשכה אני יכולה להיראות כחולמת או משתעשעת, אבל מתחת לזה טמון הבכי. באור היום אינני יכולה לבכות את הצער, ואז – כשאני לא מביעה אותו, לא מצליחה לתת ביטוי למעמקי הנפש – אני רק תמונת אשה, בהירה, נקייה, אני רק תמונה, אני לא "באמת".' במובן העמוק יש כאן קריאה לאחר, לזולת, שיראה אותה כפי שהיא, על עומק מנעדי נפשה.
תום – בשיר שלה "על שפת הלילה" קוראת את הבקשה לנוכחות של אחר רואה, ומשיבה לתרצה: "אל תשבי לבד על שפת הלילה".
והנה, המלים המלאות של השיר:
"אַל תֵּשְׁבִי לְבַד עַל שְׂפַת הַלַּיְלָה/ לֹא צָרִיךְ לְהַחְלִיף עוֹד מִלִּים/ בַּחֹשֶׁךְ הַכֹּל מִתְחַבֵּר מִשְׁתַּזֵּר/ גַּם אִם עוֹד לֹא מָצָאתְּ/ צְלִילוּת מִתּוֹךְ הַצְּלָלִים// וּכְשֶׁיַּגִּיעַ סוֹף סוֹף הָאוֹר הַמְּסַנְוֵר/ לֹא תַּצְלִיחִי לִבְכּוֹת/ יוֹתֵר מִדַּי שֵׁמוֹת לַדְּבָרִים/ פָּחוֹת מִדַּי שְׁתִיקוֹת// אַל תֵּשְׁבִי לְבַד עַל שְׂפַת הַלַּיְלָה/ יֵשׁ מָקוֹם שֶׁאֵלָיו תִּלָּקְחִי/ כַּמָּה הַלַּיְלָה אָרֹךְ בְּלִי לִדְרֹךְ/ וְהַשְּׁבִיל מְסַמֵּן לָךְ/ צְעָדִים בַּכִּוּוּן הַהוֹפְכִי// שְׂמִיכַת גּוּף בַּגּוּף/ הִשְׁתַּפְּכוּת אֶל תּוֹךְ הַסְּדָקִים/ לֹא הִשְׁאַרְנוּ חֲלָלִים רֵיקִים/ גֶּשֶׁר עַל פְּנֵי/ הַלְּבַד הַתְּהוֹמִי שֶׁל הַלַּיְלָה/ שֶׁלִּי וְשֶׁלּוֹ/ אִי אֶפְשָׁר לְדַיֵּק מִסְתַּבֵּר/ בַּלַּיְלָה הַכֹּל מִתְחַבֵּר/ בִּגְלָלוֹ"
(על שפת הלילה, תום אדם).
והנה קישור לביצוע היפהפה של השיר: https://youtu.be...y2rvcQe3hN
אל תשבי לבד על שפת הלילה, יש מקום שאליו תילָקחי – מבקשת, מפצירה, מעודדת תום; עוד תימצא צלילוּת מתוך הצללים אם לא תשבי שם לבדך. תום קוראת לבנות גשר "על פני הלבד התהומי של הלילה שלי ושלו"; הגשר הזה הוא בין שניים היושבים לבדם על שפת הלילה, ובנקודת המפגש ביניהם יש חיבור ולא צריך להחליף עוד מלים.
היא קוראת לחיבור העמוק, האמיץ, בין שניים – דווקא שם – על שפת הלילה; כי ביום – לנוכח האור המסנוור – יש "יותר מדי שמות לדברים, פחות מדי שתיקות". כלומר, האור מטשטש. בלילה אפשר לשתוק את מה שאי-אפשר לדבר עליו (בהיפוך המשפט הידוע של ויטגנשטיין "מה שאי-אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק"); אבל תום מבקשת לא לשתוק אותו מתוך בדידות, מתוך קריסה ל"אין-מלים", להיעדר ההבנה, אלא מתוך חיבור עמוק, מתוך יצירת נוכחות, מתוך גשר בין שניים.
הנוכחות של שניים על שפת הלילה אינה מתיימרת בהכרח למצוא שמות לדברים או לדייק אותם: "אי אפשר לדייק, מסתבר", אומרת תום בפיכחון; אבל בתוך הצללים אפשר להיות יחד.
וגם עצם התשובה של תום לתרצה – גשר ההתכתבות בין השירים שהיא בונה – היא עצמה כבר יצירת יחד; כמו עצם מעשה כתיבת התשובה אומר: 'את לא לבד, אני אתך, על שפת הלילה. גם אני רואה את הצללים, את השבילים המסמנים צעדים בכיוון ההופכי, את אי האפשרות לדייק, ושם – במקום הזה, בצללים האלה – אני אִתָךְ. כעת אינך נלקחת לשום-מקום, אבל יש מקום שאליו תילָקְחי, ואולי המקום הזה הוא הגשר, הוא היחד, אני אִתָךְ על שפת הלילה'.
ומהי שפת הלילה בעצם? – שפת הלילה היא פתחו של הלילה, כמו פתח לחשוך, למסתורי, למאיים; אבל היא גם שפה במובן של language. שפת הלילה היא אולי אותם אזורי נפש ש"אין להם שמות", האזורים הגולמיים, הפרומים, הפגיעים, החלוּמים, המעורבבים אלו באלו, רכיבי ביתא – בהמשגתו של בִִּיון, ושם – אומרת תום לתרצה, באזורים האלו ממש – אני אִתךְ.
דווקא באזורים האלו אנחנו זקוקים לאחר שיהיה איתנו, שיעניק לנו מנוכחותו, אולי משום שחלקי העצמי הקוהרנטיים, היציבים שלנו – פחות נוכחים באזורים אלו, ואנחנו זקוקים לאחר שיישא אותם בתוכו, שיוכל בנוכחותו להפוך אותם ל"רכיבי אלפא" שהם הבסיס לחשיבה.
בנוכחות של אחר ש"נמצא שם" איתנו ה"שום מקום" עשוי להפוך ל"מקום".
ב. בית, מבט, קשר, תכולת הלב
שבוע אחרי שתום שולחת לי את השיר שלה, אני מפנה לי בוקר אחד ונוסעת אל ביתה של סבתי האהובה, בֶּלו, שנפטרה שבעה וחצי חודשים קודם לכן.
ביתה עומד למכירה, והוא כבר מפונה מכל תכולתו, מכל הפריטים שהרכיבו את חייה של סבתא שלי, הפריטים היפים, המוקפדים, השמורים, חלק ניכר מהם מעשי ידי הקסם האוהבות שלה.
אני נוסעת אל הבית בפעם האחרונה, להיפרד. אני יודעת שהבית ריק לחלוטין. יש בי קול שאומר: "בשביל מה לך לנסוע? בשביל לפגוש את ההיעדר במלואו?". אני חושבת שדווקא משום כך אני רוצה לנסוע; כדי לשרטט קווי מתאר להיעדר שנוכח כל-כך מאז לכתה – כמו כתלים של בית אהוב וריק – אבל גם כדי לאחוז ביֵש הקיים בתוכו, כדי למצוא יש וכדי להנכיח עבורי שוב ושוב – את הנוכחות של סבתא שלי שקיימת בתוכי.
אני צועדת בפעם האחרונה בשביל המוליך אל הבית מתוך החניה, לא מהכניסה הראשית, מהכניסה העוקפת, כמו שהייתי הולכת תמיד, אולי כי חשבתי שזאת דרך קיצור. מקישה את קוד הכניסה לבניין, עולה את המדרגות: הפעם לא שתיים-שתיים, כמו שתמיד נהגתי לעלות – במהירות; אלא אחת-אחת, באיטיות, למשוך את הרגע. בפעם האחרונה אני ניצבת מול דלת הכניסה, הפעמון האדום לשמאלי, מסובבת את המפתח בחור המנעול.
אני פותחת את הדלת; החלל הריק של הבית נגלה אלי; אני בוכה-בוכה, בגלל דברים שיש להם שמות ובגלל דברים שאין. הבית ריק, אבל בצד שמאל לדלת הכניסה, ב"הוֹל" עודנו מחובר אל הקיר מדף עץ שעליו הונח מכשיר הטלפון, מדף ובחלק התחתון שלו מגירה – שם סבתי היתה שומרת פתקים עם מספרי טלפון חשובים; המדף שנשא את מכשיר הטלפון שלה שאת מספרו אני זוכרת בעל-פה מתוך שינה. אני מוכרחה לקחת אתי אֶת המדף הזה, שמשהו בו מייצג את הקשר, את החזקת הקשר. אני יוצאת אל המסדרון ודופקת על דלתה של רבקה השכנה; מזכירה לה מי אני, מבקשת מברג ארוך. כעבור שלוש דקות אני מפרקת את המדף מן הקיר. הבורג השמאלי יוצא בקלות, את הימני קשה יותר להוציא כי המברג בסיבובו נתקל בחלק אחר של המדף. אני מפתחת לי שיטה לסובב מבלי להיתקל בחלק המדף שמול הבורג, ושומעת את קולה של סבתי מדבר אלי: "עוד קצת, לֶלְקֶם ["נשמה", בהונגרית], את תיכף מצליחה". אני מצליחה.
משם אני ממשיכה אל חדר השינה; פותחת את הארון הריק, שתמיד הייתי כובשת את פניי בתוכו, בין בגדיה המקופלים למשעי, עם הריח הנפלא של הסבונים המסודרים בו במגדל, עם וילונות התחרה הקטנים שסרגה לקשט בהם את המדפים. הריח עוד קיים. אני שואפת אותו לקרבי.
אני לוקחת את המחברת שהבאתי אתי, המחברת שבה אני כותבת לסבתא שלי מאז לכתה; מתיישבת על הרצפה לכתוב לה – בפעם האחרונה בביתה. אני מתיישבת ושומעת את קולה מדבר אלי: "למה על הרצפה? את תתקֶרֶרי"; אבל הכל ריק ואין לי מקום אחר לשבת בו.
אני יושבת וכותבת אליה. ושומעת את קולה בתוכי. אחר-כך קמה ללטף את הטָפֶּטים עם הדוגמא הורודים-תכולים שעל קירות חדר השינה. "קומי, לֶלְקֶם, קדימה", אני שומעת את קולה מפציר בי להמשיך. "אני נושמת בפעם האחרונה את הבית שלךְ, בֵּית-האהבה, מקום האהבה שלי", אני כותבת לה בתוך דבריי שאותם אני חותמת במלים: "אוהבת אותך בכל העולמות".
מקום האהבה שהיה עבורי ביתה של סבתא שלי עובר התמרה למקום בתוכי, למקום פנימי ורחב של אהבה, שאפשר להיות בו ב"כל העולמות" ולהעביר אותו הלאה, להעביר הלאה את צורות האהבה האלו. הבית כבר ריק, אבל תכולת הלב מלאה: זיכרונות, מחוות אהבה, חיבוק, תבשילים, סריגת שָל עוטף, ריק של מרק מתבשל על הכיריים הקטנות, מיטה מוצעת ריחנית, ושוב – חיבוק.
הארון, הריח, התמונות הרקומות והסרוגות מעשה- ידיה, מדף הטלפון שאני נושאת אתי – הם כולם ייצוגים מטונימיים של אהבה, של קשר הלב אשר בינינו. את האהבה הזאת אני מנסה לשרטט במלים כשאני כותבת אליה, ובאופן הזה אני לא רק מתעדת את מה שהיה אלא מחיה בתוכי את קשר האהבה שוב-שוב, כמו מבטה שליווה אותי תמיד מן המרפסת עד שהגעתי אל האוטו שניתן היה לראות אותו מלמעלה: "אני מסתכלת עליך עד שאני רואה אותך", היא אמרה לי, כמו שסבתא שלה אמרה לה אי שם בכפר בהונגריה כשליוותה אותה אל תחנת האוטובוס, ואני חושבת על מבטה הרואה שהופנם בי וממשיך ללוות אותי גם היום, נוסך בי ביטחון, אמונה ואהבה.
ג. מבט, חלון, ראי – האני הכותב כמקום מבטחים
אז על מה אנחנו מדברים פה בעצם?
אנחנו מדברים על קשר, על נוכחות, על היות-עִם – "אל תשבי לבד על שפת הלילה", "אני פה. אני פה. אני לא שוכֵח אותךְ", הבטיחה לי סבתא שלי, וזכרה, וזכרה.
איך אפשר לשאת בתוכנו את נוכחותו של האחר המיטיב, האוהב, גם בהיעדרו, גם בלכתו?
איך אפשר להמשיך לקיים אותה כתנועה חיה?
איך אפשר להמשיך ולהחזיק בתוכנו אני מיטיב, רואה, עוטף, שיכול לדבר אלינו – ממש אלינו – בגוף שני, כפנייה, ב"אַַתְּ", ב"אתָה" ולומר לנו: אינכם לבד על שפת הלילה, יש מקום, מקום של אהבה – ?
הכתיבה מאפשרת לנו להנכיח דמות של אדם אהוב שהלך מאיתנו, והיא גם מאפשרת לנו להנכיח חלקים מהנפש שלנו כמקום מבטחים, שבתוכו אנחנו יכולים להחזיק חלקים אחרים של הנפש – אֶת חלקי הלילה; שמתוכו אנחנו יכולים לדבר אלינו בגוף שני, להשיא עצות, לתת רשות, להתוות דרך: "עכשיו תנוחי", "חבל לבזבז על זה אנרגיה", "את תראי שזה יסתדר", "תני לעצמך לכאוב", "מותר לך לבכות", "זה מה שקורה עכשיו, ועוד מעט זה ישתנה".
בשיר של המשוררת הפינית אֵוָה קִילְפִּי אפשר ממש לראות את ההחזקה העצמית הזאת, את חלק ה"עצמי" ואת החלק הנפשי האחר שמיטיב עמו:
"בְּלֶכְתִּי לִישֹׁן עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי:/ מָחָר אֲחַמֵּם אֶת הַסָּאוּנָה,/ אֵיטִיב עִם עַצְמִי,/ אוֹלִיךְ, אֶשְׁחֶה, אֶרְחַץ,/ אַזְמִין אֶת עַצְמִי לְתֵה עֶרֶב,/ אֲדוֹבֵב אֶת עַצְמִי בְּחִבָּה וּבְלַהַט,/ אֲשַׁבֵּחַ: אִשָּׁה קְטַנָּה אַמִּיצָה שֶׁכְּמוֹתֵךְ,/ אֲנִי בּוֹטַחַת בָּךְ".
הדמות הדוברת בשיר מורכבת משתיים: ה"עצמי" שחווָה את הדברים, והדמות השנייה שמחזיקה אותה ועושה למענה פעולות: אחמם, איטיב, אוליך, אשחה, ארחץ. לאחר מניית הפעולות האלו המשפטים הופכים לכאלו שמנכיחים אף יותר את ה"עצמי" ואת ה"אני" שפועל למענו: אני אזמין – אֶת עצמי; אני אדובב – אֶת עצמי; וה"אני" גם משבחת את העצמי; וכאן אפשר לומר שהן מתלכדות: התשבוחות ל"עצמי" הן גם על פעולותיה של ה"אני" למענה: 'את אמיצה משום כל מה שאת עושה בעולם, משום האופנים שבהם את פועלת בעולם, ובתוכם – מיטיבה עם עצמך. אני בוטחת בך שאת עושה טוב, אני בוטחת בך שתמשיכי'.
בעבודת כתיבה שאני מציעה לאנשים באמצעות השיר הנהדר הזה, אני מציעה להשלים את הטקסט כך:
"בְּלֶכְתִּי לִישֹׁן עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי:/ מָחָר אֵיטִיב עִם עַצְמִי: _____________ [וכאן לכתוב פעולות מיטיבות] אַזְמִין אֶת עַצְמִי לְ_________,/ אֲדוֹבֵב אֶת עַצְמִי בְּ____________,/ אֲשַׁבֵּחַ: __________________".
אופן העבודה הזה עם השיר מאפשר ל"אני" שכותב באמצעות הדיאלוג עם הטקסט לדובב את עצמו, להיות בהתכווננות לאופנים שבהם הוא ייטיב עם עצמו ולשבח את עצמו.
כך, מתאפשר לכותב.ת להנכיח גם את חלק הנפש שחווה את הדברים וגם את חלק הנפש המתבונן, המכוון, המתקף, הרואה.
זאת דוגמה לאופן שבו כתיבה מאפשרת עבודה עם חלקי-עצמי, כדי לחזק תהליכים רפלקטיביים, וכדי ליצור תנועה נוספת בחוויה הרגשית: אם אני משבחת את עצמי על פעולות מסוימות או אופני התמודדות מסוימים – אני נוטעת בעצמי את הכוח להמשיך ולעשות פעולות מיטיבות נוספות.
"אַל תֵּשְׁבִי לְבַד עַל שְׂפַת הַלַּיְלָה/ לֹא צָרִיךְ לְהַחְלִיף עוֹד מִלִּים", כותבת תום; כשאינך לבד – לא צריך להחליף עוד מלים מכיוון שיש איתך נוכחות שמרגישה אותך מעבר לשפה; באופן פרדוכסלי, גם הכתיבה היא דרך "לא להחליף את המלים": אני רואה בכתיבה של אדם עבור עצמו לא "מלים שמחליפות את המלים" – כמו שאולי אפשר לומר לעתים על שפה דבוּרָה שמנסה להעביר את הפנים שלנו אל העולם בתקשורת עם אדם אחר – אלא מלים שהן עצמן אזורי הלילה של הנפש. הכתיבה מאפשרת להביע את אותם אזורי נפש פרומים, ובמובן הזה היא מחוללת בנו את מה שאני מכנה "תנועת רְאִי" – כלומר משקפת לנו את הנפש שלנו; אבל היא גם יוצרת בנו את מה שאני מכנה "תנועת חלון": מגלה לנו על עצמנו דברים חדשים שלא היינו איתם במגע, מאפשרת לנו להיות במגע עם חלקים של כוחות שאולי לא היו בקדמת הבמה הנפשית, מאפשרת לנו לגלות אופקים חדשים למחשבות ופעולות שאולי לא היו בנמצא בתודעתנו קודם לכן. מתוך כך, מתאפשרת התנועה השלישית, שאותה אני מכנה "תנועת מבט": להתבונן על מה שכתבנו – על מה שהשתקף לנו בתנועת הראי ועל מה שהתגלה לנו בתנועת החלון – ומתוך כך לנסח לעצמנו מה למדנו על עצמנו, מה חשוב לנו, מה המצפנים שנרצה לקחת איתנו הלאה להמשך הדרך.
כך למשל, בכתיבה שלי אל סבתי על הרצפה בביתה – התאפשר לי להביע את הגעגוע העצום אליה, את האהבה הרבה שלי אליה, את רחשי לבי אל ביתה כמייצג עבורי מקום של אהבה, וזוהי "תנועת הראי" – מתן מלים לבכי שבקע ממני בכניסתי אל הבית, התמרת הדמעות למלים המדברות אותן; ואז בתוך הכתיבה התאפשרה לי תנועת חלון: כשכתבתי לה – הכתיבה לקחה אותי אל האופנים שבהם אהבתה נוכחת בי ומחזקת אותי בדרכי החיים ואל האופנים שבהם אני ממשיכה ממנהגיה באהבתי לבתי; שתי התנועות האלו אפשרו לי את מתן המשמעות בתנועת המבט: להבין כמה חשובים לי חלקים של דאגה ומסירות שהיא העבירה לאמי, לדודי ולנו- נכדיה; שהפנמנו את המסירות הדואגת והאוהבת עמוק בנפשנו וממשיכים להעביר אותה הלאה; להבין כמה למדתי ממנה חוזק ואת הציווי להמשיך, קדימה, ליצור ולפעול בעולם, "הלאה, קדימה, עם ראש למעלה", כמילותיה.
את אותן התנועות הנפשיות המשמעותיות שמייצרת הכתיבה – תנועות הראי, החלון והמבט – ביקשתי להעביר הלאה בקורס הדיגיטלי שיצרתי "מִלִּים כְּדֵי לָנוּעַ – כתיבה ומפגש עם טקסטים ליצירת תנועה נפשית לריפוי עצמי ובתהליכים טיפוליים".
את אותו "אני" שיכול להעניק מלים עבור אזורי הלילה הנפשיים אני מאפשרת לאפשר לבטא באמצעות תרגילי הכתיבה הרבים שבקורס; את ה"אני" שלומד לבחור עבור עצמו טקסטים שיבטאו את הלך הנפש שלו ולומד כיצד לכתוב באמצעות דיאלוג עם אותם טקסטים כדי לבטא את שרוחש בתוכו. גם את האני המיטיב, המדובב, המחבר לכוחות אני מלמדת לגבש באמצעות כתיבה – כיצד לבטא עמדה רגשית מסוימת דרך דיאלוג עם טקסטים, ואז להתחבר לעמדה רגשית אחרת, לדבר לעצמך ב"את.ה" המחזק; כיצד לנוע בין עמדות רגשיות שונות בתוכנו סביב אירועי חיים ומשברים, סביב יחסים עם אנשים אחרים, כיצד לייצר פרספקטיבה והתבוננות על חיינו בציר הזמן; כיצד לגזור משמעויות והתבוננות על הכוחות שבנו מתוך התמודדויות עם אירועי חיים שונים.
באופן הזה, ה"אני הכותב" הופך למקום מבטחים שהוא מעין נמל בית: לצאת מתוכו להתבוננות, לשוב אליו, ובתוכו להעניק לעצמנו חיבוק מרפא במלים.
אחד השירים שאני מביאה בקורס הוא השיר "תכף אשוב" מאת שנית גב:
כְּשֶׁאַתְּ מַרְגִּישָׁה חֲנוּקָה/ וְאֵין לָךְ אֲוִיר/ הַבֶּטֶן מִתְכַּוֶּצֶת/ וְהָאֹפֶק מַחְוִיר/ קְחִי לָךְ הַפְסָקָה וּצְאִי לְסִיבוּב/ תְּלִי שֶׁלֶט עַל דֶּלֶת לִבֵּךְ: "תֵּכֶף אָשׁוּב"./ וְאִם לְרֶגַע תֹּאבַד לָךְ הַדֶּרֶךְ/ אִם תִּהְיִי לְבַד וְתַרְגִּישִׁי מְבֹהֶלֶת/ הִזָּכְרִי בַּשֶּׁלֶט שֶׁתָּלִית עַל הַדֶּלֶת/ אַתְּ מַכִּירָה אֶת עַצְמֵךְ/ וְאַתְּ תֵּכֶף חוֹזֶרֶת/ זֶה רַק עִנְיָן שֶׁל זְמַן."
גם כאן יש את ה"עצמי" ויש את זאת ש"מכירה את עצמי", זאת המתבוננת, המדברת אל העצמי ב"גוף שני" ומתווה לה את הדרך: 'כשאת מרגישה כך וכך – תעשי כך וכך".
ה"תעשי" מציע את פעולת הכתיבה: כתבי שלט על דלת לבך; ומזמן אותנו לשאול את עצמנו מה יהיה כתוב בשלט שאנחנו תולים או נתלה על לוח ליבנו במצבים שבהם אנחנו מרגישים שאין לנו אוויר; מה הדבר שהאני שלנו יאמר לעצמי שלנו כדי לחזקו, להזכיר לו את מה שבאותם רגעים של אין-אוויר הוא ככל הנראה עלול לשכוח.
וכך, הכתיבה שאני מציעה להשלים בקורס בהתכתבות עם השיר הזה היא זאת:
"כשאת מרגישה...ואין...קחי לך...תלי שלט על דלת ליבך...וגם: [כשכאן הכוונה לשלטים נוספים]וגם:ואם לרגע...אם...היזכרי ב...את מכירה את עצמךואת תכף...זה עניין של..."
הכתיבה הזאת מאפשרת גם להנכיח את הרגשות המורכבים, יהיו אשר יהיו, באמצעות השלמת שתי השורות הראשונות: "כשאת מרגישה... / ואין..."; וגם להתחבר לכוחות באמצעות השלמת תכני השלטים על לוח הלב.
כך, מייצר התרגיל הזה – ותרגילים אחרים שאני מביאה בקורס – אני שיושב עם העצמי על שפת הלילה; אני שמאפשר לעצמי לדבר את שפתו של הלילה, וגם לזכור את ידיעת הבוקר, לא כבוקר עם אור חזק מדי, אלא ככזה הגלום כבר בתוך העצמי, שמפציע בפסי אור דקים, עדינים אל תוך החשכה, מבהיר אט-אט את הצללים.
הכתיבה, אם כן, מאפשרת ל"אני", לעגן קשר חזק עם ה"עצמי", באופן ששניהם מתלכדים לכדי ישות נפשית אחת שיכולה להרגיש ולהעניק מלים לרגשותיה ובה-בעת להתבונן עליהם, לשאת אותם, לא לאפשר להם למלא את כל המרחב הנפשי ולהציף אותו בחושך סמיך אלא ליצור אופק מואר מתוכם שיש בו משמעות, יצירה, חיוּת ותנועה; ישות נפשית שהיא עצמה מתהווה למקום מבטחים בנפש באישון לילה ובהנץ האור.
ביבליוגרפיה:
אתר, תרצה. "בגלל הלילה" בתוך בלדה לאשה (2006). עמ' 64. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד
גב, שנית. "תכף אשוב" בתוך מביטה אל האופק (2018) ספרי ניב.
ויטגנשטיין, לודוויג [(1961) 1994]. מאמר לוגי פילוסופי, תרגם: עדי צמח, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
סימינגטון, ג'ואן ונוויל [(1996) [2000]. החשיבה הקלינית של וילפרד ביון, תרגום מאנגלית: אורה זילברשטיין, תל אביב: תולעת ספרים.
קילפי, אווה. "בלכתי לישון" בתוך הפרפר חוצה את הכביש (2006), תרגם מפינית: רמי סערי, עמ' 32. ירושלים: כרמל.
